מיועד לערב שירה בסיפור ה-9 בפברואר 2012

יש פינגוינים קומוניסטים אצלי בדירה. פרסמתי הודעה ב"אגורה", אני נותן את הפסנתר דו-קומתי 'קורג' שלי חינם לכל דורש, בתנאי שהוא בא לקחת בעצמו. אז הם הגיעו, ארבעה, מקועקעים על כל הגוף.. איפה שלבן אצלהם אז הקעקוע שחור ואיפה ששחור אז הקעקוע כתום. סתם, לא, לבן. אבל הם נחמדים. המסיבי מביניהם, העונה לשם בעל המשמעות הדואלית פינגו, שואל אותי אם זה בסדר לעשן בדירה, אני עונה לו שכן, והוא שולף אגרטל מתיק של ג'נספורט. אני לא יודע למה, אבל הם גורמים לי להרגיש טוב, כאילו החיים לא ריקים מתוכן ומלאים ברקיקים. "אתם לא מהסביבה, נכון?" אני שואל את אחד מהם, פינגווין קטן שדומה לשושנה דמארי ומכונה צ'רלי עקב הערצתו לצ'רלי כלשהו. "אני ממקדוניה, במקור. גדלתי בסקופייה וחונכתי על ערכי הפורנו הרך" הוא משיב תוך שהוא אומד במבטו את עשרות הקלידים המאובקים שלפניו. "ואתה?" אני פונה אל אחד אחר עם אף אדום וגדול. ענק. כמו של ליצן. אפילו יותר גדול. הוא לא אומר כלום. "מר גרביל סובל מפוסט-דפרסיה. עדיף שלא תפנה אליו כעת, הוא עלול להכות אותך עם המקור שלו". הם מתקשים להרים את הפסנתר - מן הסתם, בגלל שאין להם ממש אחיזה טובה. הם מצייצים קצת אחד על השני בשפה לא ברורה, ואחרי כמה שניות ניצה, החברה שלי מסמנת לי עם הראש מהמטבח - מבלי שהם יוכלו לראות - לעזור להם. אז אני מפשיל את השרוולים ואת שיערות הידיים ותופס אחריות על פינה, הימנית קדמית ליתר דיוק, שכולם יודעים שכל המחקרים הוכיחו שהיא הכי קשה לסחיבה, ובהרבה. מנסים קצת להזיז, אבל לאף אחד שם אין מינוף ואני לבד במערכה. הם מתחילים להרגיש מיואשים משהו. הם לא בדיוק מזיעים, כי הם פינגוינים והבלוטות האלו שלהם לא ממש מפותחות, אבל ניכר שהמצברוח לא מי-יודע-כמה. ואז פינגו מחליט לעשות מעשה: הוא מוציא מתיק ג'נספורט הקסמים שלו אייפון ומחייג לאנשהו. "בליג? סרומי! נוט באגלי קרטונזי? מירטה קלאוטצי! סקו, פידי גלאנט.. בונו פיאנו מרטה.. קראס רחוב ז'אן ז'ורס.. גלי, גלי! פוטאד שליפי קלאוזנר עומו פרטטה שנאבר קומו". ואז הוא מרחיק את הטלפון מהאוזן ושואל אותי מה מספר הבית. ארבע. ואז הוא ממשיך לדבר אל האייפון: "שין. שין, קאלה ואדיני סרו. בולה מרטישה קאבל. ברדנר פולוז ז'אן ז'ורס אחוזות חוף גלאדלי פטינו! ביי! ..ביי! סולגט פטאני. טוב, ביי! ביי!". לוקח לו איזה כמה שניות עד שהוא מצליח ללחוץ על כפתור הניתוק. "החלפתי שלשום, מאורנג'. איזה מכשיר דרעק". אני בוהה בו כאילו היה ביצת עין. ניצה יוצאת מהמטבח עם מגש עמוס בכוסות קטנות שבתוכן מיץ פטל, עם דיוקנו של ניאן קט. היא מציעה לפינגווינים, מחייכת את החיוך המפורסם שלה, שגרם לי לשלם עליה בחמשת הדייטים הראשונים שלנו, למרות שיש לי חוק שאני משלם רק בדייט הראשון, גג בשני אם יש מצב לאנאלי בסוף הערב. אחרי איזה רבע שעה נכנס לדירה החבר שלהם, פיל תאילנדי סגול ענק, עם פה מלא בשיניים חסרות. כמובן שהוא לא עובר חלק פנימה, הוא פשוט נדחס איכשהו לתוך הסלון שלנו ושובר בדרך את כל המסגרת של הדלת ומועך את המזוזה שבירך עליה הרנטגן, שהביאה לנו קימברלי בחנוכת בית שעשינו לפני תשעה חודשים שאליה הגיעו כל המי ומי של ארצנו הקטנה, כולל ספי ריבלין שהביא לנו מבשם אוויר. את ספי ריבלין אנחנו מאוד אוהבים, אני והחייכנית שלי. עוד מהימים שהוא היה איצ'ה והיו קרטונים שלו בכל בוטקה של מפעל הפיס. בכל מקרה, הפיל מרים תוך שניה את הפסנתר עם החדק וכולם מאוד מרוצים. הצלחנו. אחר כך, שניה לפני שהם יוצאים מהדירה ומהחיים שלי, פינגו לוחץ לי את היד.. בערך, עם הסנפיר שלו, ואומר לי "אתה אחלה בחור, אני אנצור את הפסנתר הזה עד קץ ימיי". ואז פינגו מת. הפיל מועד והפסנתר עף, ישר על הפינגוין המיסכן, שנמחץ לחלוטין. אפילו שומעים רעש של "קווץ'", ושלולית של דם מתחילה לגדול ולגדול על השטיח "welcome" בכניסה לדירה שלנו. רק הסנפיר של פינגו, מלופף על תיק ג'נספורט, מבצבץ שם מלמטה. "אופס!" אומר הפיל בחיוך, "זה ההבדל בין פיל לפסנתר: פסנתר אפשר להפיל. אבל פיל.. אי אפשר.. לפסנתר!".