גם היום אני אוכל לעצמי את הידיים לארוחת ערב. דווקא היו כמה לילות שהיה לי סבבה, לא סבלתי נורא. נתתי ביס ועוד ביס ואמנם כאב רצח אבל בסוף שבעתי והלכתי לישון עם חיוך על הפנים. אבל כמה אפשר לאכול אותו דבר ברציפות? אני מסתכל על מה שנשאר מזרוע ימין שלי, העצם בולטת החוצה והכול רקוב בפנים, וזה לא נראה לי מי-יודע-כמה טעים. שונה יושבת לידי ושואלת אם הכל בסדר. אני מהנהן לה שכן, לא רוצה שתחשוב שאני לא אוהב את האוכל, שנמאס לי מהטעם החדגוני ומזה שזה תפל לי מדי בלי מלח. והיא עומדת שם, מלבה את האש באמצעות קוביות גדולות של חמאה. גיצים בוערים של כתום ואדום מתעופפים סביבה כגחליליות, והיא אדישה לעולם. מבטה לא ממוקד, כמו העצים שמסביב. יש שריפה ביער, ואני שוכב על מדרון, עם הראש למטה, ומביט בשמיים הכחולים-שחורים, המנוקדים בכוכבים. יש מין אווירה נעימה כזאת, פסטורלית, כמו לפני ששותים רעל.

בפעם הראשונה שלי בקניון שרונים, די הייתי בהלם. הסתכלתי מסביב והרגשתי ממש טוב. מעט מאוד דברים גורמים לי ממש להתרגש בגילי המופלג, כמו הפעם הראשונה בקניון חדש. עברתי את הסלקציה בכניסה, והשומר הגניב לי פרצוף עצוב ועייף כאילו אמר לי לשחרר אותו מהעמדה המרגיזה בכניסה, מן המדים המיוזעים ומן השכר הנמוך. נכנסתי פנימה והרגשתי כמו ילד קטן בחנות ממתקים, התחלתי לרוץ באמוק מחנות מוצרי חשמל לחנות מוצרי טיפוח, רומס בדרכי זקנים עם הליכונים וילדות בגיל מצווה. רכשתי טופי ורוד ארוך בפיצוצייה האובלית ובלעתי אותו בלי ללעוס. אחר כך נעמדתי מול המסך האלקטרוני הענק והמזמין, ופשוט לא הורדתי ממנו את העיניים במשך זמן לא ידוע. שילוב הצבעים הפסיכודולי והקוטר פשוט לא נתנו למוח שלי מנוח. הרגשתי איך מרגע לרגע אני נשאב פנימה, עמוק יותר ויותר אל תוך עולם של טירוף, של כשפים ושל מונוסודיום גלוטמט.

כשאני חושב על כל הזמן הזה שביליתי בהמתנה מתחת לבית של בחורה עד שהיא מתארגנת, מתאפרת מתקלחת מתגנדרת שמה מייקאפ שמלה מכנס מסדרת את השיער את הגבות ואת התיק, אני מבין שיכלתי לעשות הרבה הרבה יותר עם עצמי, ולהגיע רחוק יותר בחיים מאשר איפה שהגעתי . ולא שאני מאוכזב או משהו כזה, סתם הרהורים ליליים שכאלו. בוא נראה, בערך רבע שעה בממוצע כל המתנה, כמה עשרות פעמים בשנים להערכתי, אולי 6 או 7 פעמים בבמוצע לחודש. זה די מסתכם להרבה זמן. הייתי יכול, בכל הזמן הזה, להיות מה שתמיד חלמתי: להיות מוכר של קרפים צרפתיים.