Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

28th March, 2024 (19:17)
Death from above?
תדהר הבולשת המנומרת
האמת היא, שאף פעם לא ממש חיבבתי תירס מבושל. הייתי מגיח מדי בוקר או שניים אל המטבח הגדול בקומת הקרקע של ה"בורגן קונטיננטל הוטל" ובודק בסירים, עובר ביניהם, לא מפספס אף אחד, מרים את המכסים כמו במסדר בושה, ומחפש את קלחי הדגן הצהובים והמוקצים מחמת מיאוס. השף ההונגרי כבר הכיר אותי היטב, "הישראלי הפסיכי" הוא היה מכנה אותי. אבל לי לא היה אכפת, כי התירס הוא מקור כל הרוע בעולם, לדעתי והערכתי. אם וכאשר מצאתי תירס בתוך אחד הסירים, הייתי מפעיל עליו את הנוהל הרגיל שכלל ליקוק אחד הקלחים כדי לוודא שאכן מדובר במושא שנאתי, ולאחר מכן הורדת הכלי מן הכיריים, שפיכת המים הרתוחים אל תוך אחת מתעלות השטיפה החיצוניות, ואז השלכת כל הקלחים אל תוך יחידת ההסקה בלובי. בחודשי החורף הקרים של בודפשט לא היה חסר לאנשי העסקים המנומנמים שבמלון פופקורן.

איה כורם, זה כל מה שהיה לי באייפוד. ו"ליקינג קרים" של סבנדאסט. לפני שיצאתי לניקוי-הראש, העמסתי על הנגן את כל השירים שאני הכי אוהב, שבחרתי בקפידה בשבועות שלפני הטיסה. אחר כך, כשכל השירים שאני הכי אוהב היו בזכרון, ונשארו עדיין כמה ג'יגות של מקום פנוי, אז התחלתי להכניס גם שירים שאני אוהב אבל פחות, ומאלה הצלחתי לדחוס כמות לא קטנה, עד שכמעט נגמר המקום, והחלטתי להשאיר בערך ג'יגה אחד שיהיה לתמונות ושל כל מיני קשקושים אחרים שאולי יגיעו בהמשך. הייתי מבסוט לאללה, עד שבפעם הראשונה הדלקתי את המכשיר על ה-474 וגיליתי שמשהו נדפק חזק ורק איה כורם הייתה שם. ואיה כורם היא מאלו שאני אוהב אבל פחות, בחלק התחתון של האוהב. כלומר, אלו מהאמנים שאני אוהב בצורה הכי פושרת. התבאסתי, אבל לא יותר מדי כי הנחתי שאני כבר בטח אצליח להעתיק משהו למכשיר כשאני אנחת ואשב באיזה קפה אינטרנט, אולי איזה משהו מקומי שאני אתחבר אליו. אבל זה לא קרה, כי התעצלתי, ונשארתי בעיקר רק עם איה. בסופו של דבר, "קיץ" יהפוך להיות שיר המסע שלי.. אבל בהתחלה, סירבתי בכל תוקף להתמסר. עם עצמי.

אני מסתובב ברחובות ומחפש את השקט שלי, אבל כל מה שמסתובב שם זה המון פילים, ופילות, כולם עם מטריות ומעילים וקר, ולא קור נוראי, אלא סתם קור כזה מעצבן, מהסוג שלא מרגיש נורא כשאתה יושב במלון ואז כשאתה יוצא אתה מגלה שדווקא כן קר אבל לא מספיק כדי ממש לקפוא למוות אלא רק כדי לגסוס בצורה איטית. אני מסתכל על כמה מהפילות, והן דווקא נראות טוב, עם טוסיקים יפים, עושות תנועות מפלרטטות עם החדקים. אבל הכל כל כך אפור מסביבן, ומעיק, שקשה לי ממש להכנס לזון. אני נכנס לאיזה חנות של אלכוהול וקונה בקבוק של ברנייגר והשקנאי שיושב בקופה עם משקפיים קטנים שואל אותי מאיפה המבטא הזה באנגלית. אני אומר לו שאני מקפריסין, כי אני מפחד שהוא אנטישמי. הוא מנפנף קצת בכנפיים ונותן לי פלייאר למסיבה של תיירים שהוא מייחצן. אני מודה לו באיפוק, שמח על האינפורמציה שקבלתי אך מפוחד קלות מן המוצרים האיזוטריים שיש לו על המדפים.

התורים בקופות מתארכים לי מדי. פעם קופה מהירה הייתה מהירה, פעם לקופאיות היה אכפת, פעם היתה להן עבודה מכובדת ולקוחות שהיו מגיעים לרכוש איצטרובלים פאשיסטים במיטב מחלצותיהם. היום הכל זול, רקוב. אנשים באים לסופר בטי שרט וכפכפים, מנשנשים את הבורקס תוך כדי דין ודברים על מחירי חומרי הניקוי, משליכים את המוצרים על הפס-הנע וזורקים את הכסף או את כרטיס האשראי על הפלסטיק. כאילו לא יושב מולם בן-אדם, כאילו לקופאית אין חיים מחוץ לסופר. והקופאית מצידה בעיניים עיפות חושבת על המסעות שלה מהטירונות, איך היא נכנסה מתחת לאלונקה ולא העבירה את המקום שלה עד שהגיעו אל הכותל. איך כל החיים היו עדין לפניה. איך היא חלמה בלילות על סטארט-אפ, על עמידה על הפודיום עם המדליה על הצוואר. היום היא לא מבינה מה קרה שם, מה השתבש לה בדרך לחלום להיות דוגמנית כפות רגליים לרשת הנעלה נחשלת. וכתוצאה מכל הפלונטר הסוציואלי הזה, התור שלי בקופה מתארך. אני לא מנסה לזרז, כי הבחור שמלפניי הוא אסף אשתר, ולאסף אני נותן את כל הכבוד המגיע לו. אשתר, מתהילת "יש לי יש לי" ומ-כוערת של הקומדי סטור, נראה אדם טוב לב ונעים הליכות במציאות. פעם, לפני הרבה שנים, יצאתי עם מישהי שהפנטזיה שלה הייתה סקס עם אסף אשתר בבריכה של סירופ מייפל. פעם היא אפילו כמעט הרימה מחבת על הראש של איתי שגב בגלל זה.
© 2012-2024 Yaniv Klein