חישבו שוב. כן, זה נכון, בדיוק זה. הרימו את מכסה המנוע, נתקו את הכבלים הצבעוניים, נסו לשחזר את המחשבה האחרונה ההיא, החמקמקה. כן, בדיוק אותה האחת שעברה שם לפני כמה שניות. הצלחתם לעשות זאת? כל הכבוד! ועכשיו תקעו בה סיכה. תהרגו אותה. כן, בדיוק באמצע, יופי. תמסמרו אותה, תנעצו אותה, שיצא כל המיץ. שהכנפיים יפסיקו להתנופף. תדביקו אותה לקיר, יפה כזאת, מתה. על הרקע הלבן, כן, בדיוק ככה. יופי.

אני גר כבר שנה באחת הקרטוניות ברחוב כנרת. לרוע המזל, אין הרבה קרטוניות בכפר-סבא. קרטונים רבים לא מגיעים אל הנחלה שלהם כי אם לפחי אשפה רגילים, או פחי צפרדע גדולים וירוקים. אין את אותו הרצון למחזר, אשר היה טבוע באבות אבותיי, וכתוצאה מהביקוש הנמוך לקרטוניות כמעט נאלצתי לבלות את חודשי החורף הקשים באוהל מט ליפול חולק מזרון אחד ללא כיסוי או קפיצים בחברת גמדה ברונטית שאני מתבייש להראות איתה בציבור בדרך כלל. אבל יש גם יתרונות בלהיות יושב קרנות. הדבר הראשון שקרה אחרי חודש בין קרטונים משוטחים הוא שחזרתי לפקוד את בית הכנסת הגדול של הרצל. שם הייתי מנשנש כיבוד קל רב, בכל פעם שהזדמן לי. הבייגלה בצורות פוליטיקאים הם אחלה, ממש טעימים. פיצוחי שזיפים, ההסעה של אברום.

כל הכוסיות רוכזו בבניין אחד, רחוב ירושלים מס׳ 16. זה היה כאילו.. כוחות עליונים.. הם אשר הנחו את כל היפהפיות אל הבית הספציפי הזה. זה היה נהדר. ענת הייתה הכי פחות מושכת מבין כל הדוגמניות, הברמניות ונערות הליווי שגרו שם. היא הייתה ממוצעת, אפילו קצת כעורה, והדבר שהכי הדליק אותי בה היה החולצות המשובצות שתמיד לבשה, והליקויים התברואתיים הרבים שעליהם דיווחה למוקד העירוני. בעצם, גם הניחוח של הקיא שלה, שהיה נסבל ואפילו די נייטרלי ביחס לארומה מעוררת הפלצות שהגיחה מתוך קרבייהן של נשים אחרות. היא עבדה כרוקחת בסניף של בורגר ראנץ', כשעוד לא היה מקדונלד'ס בארץ, ובעיקר הייתה אחראית על זיקוק הרטבים והכנסתם לתוך השקיקונים. כשפגשתי אותה בפעם הראשונה ביום רביעי חם בצהריים בחודש יולי, היא בדיוק רדפה אחרי כמה זבובים עם המזלף של המיונז. היה לי קשה להתעלם ממנה, אפילו בלתי אפשרי, כי מישהי כמוה לא רואים כל יום.. רואים עשרות בחורות טובות ממנה, אבל לא טובות כמוה, והאיכויות שלה ישר נגלו לעיניי. זה קרה בחופש הגדול האחרון שלי, כמה שבועות לפני שנפרדתי מן האזרחות המתוקה לטובות המרירות הצה"לית. ואילו היא עבדה בחופש כחמשושית מן המניין, ועוד הייתה רכה בשנים, אבל את המסיבה ברחבה של הבקו"ם שהיא אירגנה לי ביום המקולל של חיי לא היה יכול לארגן גם החבר מכיתה א'. בקערה של הפונץ', שהיא הניחה מתחת לשלט האלקטרוני עם שמות המתגייסים והמספרים האישיים שלהם, היא שפכה ליטרים של ליקר אגסים. זאת הייתה תערובת מי-השפכים הטובה ביותר שטעמתי מימיי. בשירותים שליד רציף האוטובוס הזדיינו בפעם הראשונה, סקס קצר של כמה דקות, וזאת הייתה הפעם הראשונה שלי. אחרי כמה דקות כשפגשתי את הזקן מהבקו"ם שמסביר על הצבא, חיכיתי שהוא יסיים ויחלק את הממתקים, באתי אליו כשכולם התפזרו מהכיתה וסיפרתי לו שבקרוב מאוד אהיה אבא, איך מתמודדים עם זה.

אני קם לקחת את העיתון, הג'רוזלם פוסט לייט, מחוץ לקרטוניה. אני טוב באנגלית, זאת אפילו שפת האם שלי, אבל אני מאז ומימיי האמנתי בלקחת את החיים באיזי, ולכן החלטתי שאעשה מנוי על הגרסה הקלה של העיתון המכובד, כי למה שאתאמץ אם אפשר לקבל את אותו דבר ברמה פשוטה יותר. ענת כבר ישבה בחוץ ועישנה את פאקט הבוקר שלה, כמו קטר של רכבת ישראל. היא לא אמרה דבר, רק בהתה אל תוך הזריחה, שנדמה היה שהגיעה מן המערב. אני נכנס בחזרה כדי להתלבש לעבודה, והנה אני שומע שוב את אותו קול בראש שלי, הקורא לי ליסוע אל הפיליפינים. הקול הזה, שכבר כמה שנים צועק לי מבפנים להיות עובד זר ישראלי לזקנה פיליפינית, וללמוד ממנה את רזי התמרון של כיסא גלגלים כדי שיום אחד אני אוכל להתחרות בדחיפת כסא גלגלים עם הטובים בעולם. יש לי את הפוטנציאל הזה, את הכשרון והיכולת. אני רק צריך להאמין. כולנו, צריכים רק להאמין.