השיעול הראשון היה הכי קשה. כל השרירים בגוף שלי התכווצו, למעט אלו שבידי, שהרחיקה מבעוד מועד את אריזת שקדי המרק שהייתה מונחת מולי. שוגי, השקנאי שלי, עמד בצד החדר ובהה בי בזמן שטיפות קטנות של דם עפו מתוך לועי במהירות של אסטרואיד תועה ונמרחו על הקיר למה שלימים יהפוך להיות יצירת מופת שתימכר באי-ביי תמורת סכום עתק של חמישים סנט. "חליתי" אמרתי לו, ולעצמי, "חליתי, וכעת ימי ספורים". "הימים של כולנו ספורים", ענה לי שוגי במין טון מתנשא כזה של אתאיסטים, שאני שונא ממש. שוגי ניסה תמיד להיות היוצא-מן-הכלל, המיוחד (לא מוריניו), הלא-שגרתי, ובכך בעצם גזר על עצמו להיות הכי נורמלי שבחבורה, תמיד.

זאת הייתה מיטל בטלפון. אנחנו מכנים אותה 'מיטל והבלונים', בגלל שיש לה בלונים ענקיים, עם הליום, והיא תמיד מסתובבת איתם בכל מקום שהיא הולכת אליו תהיה זו האוניבסיטה, הקצביה של בורד, מפעל לייצור גרביונים אלסטים, הגדר הטובה, מתושלח, איצטדיון רייסר, חוף עתלית. היא עברה התעללות קשה כשהייתה צעירה, דוד שלה מלכישוע היה מרבה לבקר אותה, כן כמעט כל יום, היה עולה לחדר שלה כדי "להקריא לה את הסיפור 'מעשה בחמישה בלונים'", ואז קושר אותה למיטה ומורח לה על הברך סלט כרוב אדום. הוא איים עליה שאם תספר משהו מכל זה להורים שלה הוא יהרוג אותה באמצעות פצירה, וישליך את הגופה שלה לתוך הבריכה בכיכר רבין. אז כמובן שאף אחד לא ידע מזה שום דבר, ואילו רק קופסאות הפלסטיק המרובות והמרוקנות המוכתמות בצבע סגול-ארגמני המונחות בתוך שקיות אשפה מתכלות בצבע שחור עם ידיות צהובות, המונחות בצד פחי אשפה ירוקים גדולים, יכלו לדבר.

את מספר הימים שעברו בממלכה שלנו בהם לא היה ביני לבין שוגי איזה שהוא ריב ענק, חבלה או הצתה, אפשר לספור על יד אחת. סולומון המיסכן שמנקה את הארמון פעמיים בשבוע הוא כנראה האיש הכי עסוק ביקום, שנתיים ברצף. הוא מגיע בערך בתשע בבוקר בימי שני ושישי, תמיד לבוש באותה טי-שרט דהויה עם דיוקנה של דורה, ומכנסי מעצבים בגווני זית וטורקיז. על עגלת הניקוי שלו הוא התקין נגן תקליטורים, ושומע לעצמו מוזיקה בספרדית. לפחות, כך זה נשמע, מרחוק. סולומון הוא אחרון השמלאנים בממלכה, הכל אצלו בראש בצבע ורוד-מסטיק ולמרות שהדברים שהוא אומר נשמעים תמיד נעימים לאוזן, הוא כנראה חולם באוטופית מדוברת. "לפני חמש שנים ישבתי לילה אחד בחדר העבודה שלי", הוא סיפר פעם לי ולשוגי, "ישבתי כמעט עשר שעות ברצף, וחיפשתי משולש עם יותר ממאה ושמונים מעלות, ובסוף הצלחתי. זה היה משולש מדהים, הדבר הכי יפה אי פעם. זה היה בערך בשלוש וחצי לפנות בוקר, והייתי מאושר כל כך. תשוש, רצוץ, אך מרוצה, השראתי את דפי החישובים וההוכחה המתמטית על שולחן העבודה והלכתי לנמנם. כשקמתי בשבע, גיליתי שאשתי בטעות זרקה את הכל לפח הגדול שבחוץ. יצאתי מהר בריצה החוצה עם רק פיג'מת הפסים שלי לגופי והספקתי לראות את משאית פינוי האשפה מתרחקת, ואת אנשי הזבל שעליה מביטים על הציצים המקפצים של הבת הכוסית של השכנים, שהייתה בדיוק בריצת הבוקר שלה. וכך אבדה לעולמים ההוכחה שיש משולש עם יותר ממאה ושמונים מעלות".

"עוד לא קבענו אילו מנות יהיו בקייטרינג בהלוויה שלך" אומר לי שוגי. הוא לא מוריד את עיניו מהמהדורה האחרונה של ביטאון הסניף ההונגרי של 'ניהיליסטים אנונימים', כאילו אני לא מזיז לי, יענו עושה להכעיס. "אתה יכול להראות יותר התלהבות, הרי אני לא אוכל ליהנות מכיסוני פילה האווז ומן האטריות המתוקות. אני עושה את כל זה בשבילך" אני עונה, בוכה כמו דמות מצוירת בסדרת אנימה יפנית. הוא לוקח שאיפה ארוכה, ממלמל משהו על תוצאות הגרלת הלוטו משלשום. "כן? רצית לאמר לי משהו?" אני עונה. ואז בדיוק שנינו שומעים הליקופטר מעלינו ומי מטיס אותו? מי? ניחשתם נכון! חברת הכנסת גילה גמליאל! רולז!!