Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:46)
Feels like a warm apple 3.14159265359
ללא שם
בינתיים, אני לא חושב עליה. אני יותר מדי עסוק בלבהות בשני החגבים המזדווגים מול עיניי, כאילו הם לבדם בעולם. הזכר נראה מאוד גדול, ומצוייד בהלכה, בזין מיניאטורי ענקי באורך שני מילימטרים. הוא מתאמץ חבל"ז, אקרובט, מזיע ממש, מביא כמה פמפומים מהירים וחזקים ואז איזה כמה איטיים על סף העצירה (כשהוא עומד לגמור אז הוא חושב על אלי ישי. הוא נהג לחשוב על טל פרידמן, אבל לא היה לזה את אותו אפקט, השניים לא באותה קבוצת איכות). הנקבה עושה קולות של הנאה, מפשקת את המחושים כמעט מאה ושישים מעלות, אבל לך תדע, אולי היא מזייפת. היא אמורה להיות רטובה מספיק, שם למטה, כי ירד גשם כל היום. יש איזה שפנה, עומדת באופק, אוכלת חסה. היא בדיאטה, היא מרגישה שמנה, למרות שבתכלס על פי הבי אם איי שלה היא בסדר. היא נראית דווקא מרוצה מהחסה שהיא בולסת, בניגוד להרבה פרות שיצאתי איתן עד היום, שטענו שאין לזה טעם, וטבלו כל עלה חסה בשני שליש כוס שמן זית מאיכות נמוכה, וקצת מיוקל, שזה מיונז דיאטטי למי שלא מתמצא ורוטב מאה האיים, שזה רק עשירית מכמות הקלוריות של האלף. פורנו חגבים זה משעמם.. לא הכי משעמם, אבל בין ה-.

את כל היום בזבזתי על פיצוח גרעינים. לא אכלתי אותם, רק פיצחתי. אני בונה רפליקה של פסל מיכאלנג'לו המפורסם מגרעינים שחורים. בינתיים זה עומד סבבה. דניאל שלומדת איתי, כוסית בטירוף, קטנה כזאת, חתולית, רק התחת גדול (בפרופורציה לגוף שלה), תמיד אומרת לי בשיעורים שאני אזוז כי האפרו שלי מסתיר לה את הלוח. אבל מדי פעם כשהיא שותקת, אני מסתובב אליה ורואה אותה עסוקה בלכתוב טורי מקלורן או סיפורי זימה לפנטהאוז, וזה באמת מרגש אותי. היא כאילו זזה בסלואו מושן, והריסים שלה מתל-אביב עד איסלנד. כשהיא איתי, או יותר נכון יושבת מאחורי ומתעלמת לחלוטין מקיומי, אני מרגיש אלוף. אני מרגיש שאני יכול אפילו לטפס על הר מירון! על רולרבליידס! יכול לבדי לנצח את כל אוסאסונה בכדורגל! אז ספרתי לה שאני פסל ידוע, והראתי לה יצירה מכתה ד' שעשיתי כשהייתי תחת מנת יתר של ריטלין, בובת גבס של גמל נכה. היא חייכה, אמרה שזה ממש יפה. שאלה אותי כל מיני דברים, לא הקשבתי, עניתי ג'יבריש, הייתי מרוכז בדברים אחרים. אחר כך הצעתי לה הצעה מגונה באוזן. היא הסכימה.

וכך מצאנו את עצמנו לבושים ביגוד בוקרים, עם כל הרצועות עור, הכובעים, הדוקרנים במגפיים, קרב של אקדוחנים בצהריי היום מול דלת הבר, ברחוב הראשי של מעלה אדומים. נעמדנו גב אל גב, וספרנו עשרה צעדים, בשישי שלה היא ירתה, אבל היא פספסה - בטעות או בכוונה - ופגעה בהיפופוטם צ'רקסי אדוק שבמקרה נקלע אל המקום. יצאו לו שפריצים של דם מתוך הבטן, מלא. דאגנו חבל על הזמן, שנינו רצנו אליו, דניאל אחזה לו את הרגל הקדמית, ואני שמתי עליו ציצית כדי לחמם אותו, כי התחיל להיות לו קר. ואז הוא פצה פיו והפלא ופלא התחיל לדבר הוא אמר לנו שבעברו הרחוק היה גרופי של ג'וליאן שגראן אבל לאחרונה הם התרחקו והוא העדיף לכלום את זמנו על משחקי תפקידים מרובי משתתפים באינטרנט וגם על משחקי ירייה ממבט ראשון. הזמנתי לו פינוי מוסק, אבל רק לאחר שוידאתי שיש לו פתקית הטסה בתוקף. המסוק הגיע לאחר עשרים דקות, ולקח אותנו ישירות אל כיכר אורדע, שם לאחר כשעה נקבע מותו של אותו היפופוטם צ'רקסי אדוק אך חסר מזל.

דניאל תמיד אהבה את כיכר אורדע. ואת משחקי אורדע. "בגלגל הקודם הייתי עש", היא אמרה לי. "אני הייתי טופס מילואים, אולי אפילו צו שמונה". שתיקה מביכה, בליעת רוק. בדיוק מגיעה יונה, ומתחילה לעשות מעשים מגונים על הרגל שלי. בספסל ליד יושב שגיא כהן ומפרשן את רחוב ביאליק. "אתה רואה את ההרכב של האנשים ברחוב, כמו עדר של שחקנים. זאת לא קבוצה". גם אני למדתי את תורת הקבוצות, אולי גם אתם. ואם לא, כנראה תלמדו ביום מן הימים. אני מקווה שתלמדו. אני מרחם עליכם אם לא.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!