Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

18th August, 2019 (01:54)
Death from above?
אני, הרגולטור
בדרך כלל אני לא נוטה לחרבן בגינה של השכן, באמת שאני לא. אבל אתמול, כשאף אחד לא ראה, דפקתי גוש מטורף מאחורי החמניות שלו. אף אחד לא היה עד למעשה שלי. לקחתי כמה עלים לנגב איתם, ולכמה רגעים הרגשתי חי. שוב פעם בי לב, שוב זרם דם בעורקיי. בתוך מפלצת הבטון הענקית ששמה תל-אביב, הצלחתי להפוך לבן-אדם, ולו רק לכמה אנשים.

והיום, בהפגנה מרגיזה של מורבידיות אדומה, שני אמרה לי שהיא נפרדת ממני. היא טענה שאני יותר מדי מזכיר לה את העניבה עם הקלידים של אבא שלה, כזה מאותגר, אפל, אפילו בזוי. היא לקחה איתה את ג׳וני, הפיל שלנו. היא גם לא אפשרה לי להפרד ממנו כמו שצריך. לזכותה יאמר, שהיא תמיד אמרה שפרידות צריך לעשות כמו הורדת פלסטר: תולש שיערות ושורף.

אני הייתי עד לא מזמן שף של בתי-סהר. הייתי הבחור הזה שמבשל את הארוחות בחדר האוכל ואז שידרגו אותי והייתי זה שמבשל רק את הארוחות האחרונות של אלה שמוצאים להורג. וזאת הייתה עבודה סבירה לחלוטין. הם בדרך כלל היו מתפרעים, דוחפים ארוחות מטורפות כאלה, שבטוח אם לא היו שמים אותם על הכסא החשמלי מיד אחריהן הם בטח היו מתים בכל מקרה מאיזו סתימת עורקים או לחץ דם. היו שם כל מיני חזירים מרופדים בחמאה, קציצות ענקיות, שומן רווי משומר בצבע מאכל זרחני, בטטות. אני בישלתי את הארוחה האחרונה של גלית בראון, היא ביקשה רק שיערות סבתא. כן, היא אכלה פאקינג שני קילו של סוכר לפני שטיגנו אותה למוות באשמת רצח שלושת הילדים שלה ושני זרים שנקלעו למקום הרצח. היא הייתה די ידידותית, וביקשה להודות לי באופן אישי. גם סקס היא רצתה, אחרון, אבל הם לא מאפשרים את זה. מדינה פוריטנית.. אין יחסים עם הנידונים למוות.

לחרבן בטבע באמצע המטרופולין לשכן שלך באיזור החמניות יכול ללמד את הגבר הממוצע לקח חשוב לחיים. אני לא הולך לחלוק את הלקח הזה אתכם, אבל אני אגיד לכם את זה: זוכרים איך בטירונות שלכם אתם הייתם ישנים עם הנשק מתחת לכרית וקיוויתם שאף אחד לא יעיר אתכם באמצע הלילה לשמירה? ובכן, מסתבר שתוחלת החיים שלכם עולה ביום שלם על כל לילה כזה. כן, לעשן סיגריה מוריד לכם חמש דקות מהחיים, לישון עם רובה אוטומטי מתחת לכרית מעלה לכם יום שלם. הם לא ממש הוכיחו את זה מדעית. אבל אני יודע.. אני מכיר כמה אנשים בני יותר ממאה והם עדיין בשיא הכוח שלהם והם ישנים כל לילה עם הנשק מתחת לכרית ומקווים שלא יעירו אותם לשמירה באמצע הלילה.

אבל אני לא. אין לי רובה כבר, זאת סיבה ראשונה, סיבה אחת. אבל זאת לא הסיבה המרכזית. תראו, אני מאמין שאנחנו בני האדם צריכים למות. אם לא נדע שאנחנו מתים, אנחנו לא ננסה אפילו לחיות. מתוך הרגל, מתוך עצלנות. רק תחשבו רגע על כל הדברים הטובים שקרו לכם אי פעם בחיים בזכות זה שידעתם שהזמן שלכם קצוב. זה כמו שאומרים שצריך לעבוד באמצע השבוע, וקשה, כדי להעריך את סוף השבוע. אתם לא רוצים לא לעשות כלום כל השבוע ואז להגיע לשבת ועדיין לא לעשות כלום. מה הטעם בזה?

אני לא חושב שאני מזכיר בכלל עניבה של קלידים. מה הקשר שלי לעניבות בכלל? והחיבוקים שלה.. בחללים מלאים בפתיתים של קוטג׳. ויוהאנה, היא מגיעה לבקר אותי בכל חודש יוני מגרמניה.. מביאה לי בשמים ומצבות. ותיבות נגינה, כאלו שמאטות את הקצב לאט לאט, שמתחילות איתנו והופכות אותנו לשמחים יותר, שמארחות לנו לחברה ואז נוטשות אותנו ומכבות לנו את המנגינה בלב.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!