גאיה הורסת לי את כל הגידולים. היא, על אף היותה דוכסית כחולת-דם, איננה יודעת דבר וחצי דבר על גננות ועבודת אדמה. את כל העגבניות בחצי המערבי של החווה היא גמרה לי. ואחר כך כשהשמש שוקעת היא מגיעה אל חדר השינה שלנו מיוזעת כולה, בגופיה קרועה ומוכתמת בבוץ וברוטב ברביקיו טקסני, מריחה כמו נפיחה של נפח זכוכית, ומתלוננת שאני בדיוק כמו ההורים שלי. אבל היא טועה, בענק, כי אני לא כמו ההורים שלי: הורים שלי הם הורים, ואילו אני הצלחתי להגיע למעמדי הנוכחי מבלי להיות הורה. והדבר הכי מרגיז שבנאדם יכול לעשות זה להרצות לך, כי הרצאות זה לאוניברסיטה, ודרשות.. לדרשות יש בית כנסת, ולא בא לך שיגידו לך מה אתה עושה לא טוב ולמה עירית ענבי היא זאת שמחליטה איזה מספרים יצאו בהגרלה של הלוטו במוצ"ש.

שניה אחרי שגאיה נכנסת לי לרדאר, אני מתעופף מהמיטה, מדליק את המחשב שלי ומתמכר לצלילים המתוקים של סנכרון מודם במהירות של ארבעה עשר אלף וארבע מאות קסל"ש. האיי-סי-קיו קופץ. אני קופץ. חובבת-ג'חנון-26 מחוברת בערוץ נבאדה בדאל-נט, אני שולח לה מיד צו כינוס נכסים וקישור לאתר עם גיפים של דמויות ערומות מסרטים של דיסני, כי אני יודע שהיא - חוץ מלאכול בצקים - גם מאוד מחבבת אנימציה. פעם אחת אנחנו נפגש, שנינו רוצים לחגוג את הכריסטמס הקרוב ליד עץ אשוח מקושט לתפארת. היא מחזירה לי סמיילי של בקבוק אציטון. אני זורם איתה, סטייל אומנות הלחימה, והיא מלטשת לי את היהלום, סטייל מלחמת האומנות. יש נחמה בשורות מרצדות של טקסט, שחור על גבי לבן, נגללות כמו החיים של היוצרים אותן. יש לה פ'טיש למאכלים שמכילים ליקופן, היא אוטמת טלוויזיות עם מסקינג טייפ למחייתה, הדירה שלה בבוגרשוב מלאה בקטורת ובקאטודות. כמה שנים לאחר מכן, היא תרצה להיות מעקרת מצלמות של טלפונים סלולריים,

אני לא יכול לעשות את זה לגאיה, אני לא יכול לקיים את אורח החיים הזה, ולראות את השינויים. אני מפחד שאני אפגע בה קשות. אני צועד בשדות העגבניות הגוססות, וכל פעם אחת מהן שמה לי רגל ואני נופל עם האף לתוך האדמה.