Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (20:09)
No pasaran!
דגכש'קראב
בסוף הם רצחו את כל חדי-הקרן. היה שקט, ואז היה סוף לשקט, ואז השקט חזר, אבל עם נקמה. גולדמן עוד ניסה להתנגד, להוביל איזה סוג של מרד, אבל הם ירו לו בצוואר, פעמיים, והוא הלך כמו כל השאר. ואני עמדתי מנגד, דרגות הנגד הבזויות על כתפיי המצולקות בקפידה, וצפיתי בהם עושים את כל זה מאחוריהן של גדרות עץ מאורכות, כשאיבר מיני הגדום קשיח משהו, ורוטט מרוב התרגשות. הטלתי את כל כובד משקלי על העץ הלח, הסטתי כמה שיערות מתוך עיניי, בהיתי בכל זה מתרחש. בין רחשי הרוחות החמות רחשי ליבי נדומו. קצת לפני כן, הם הרגישו איך זה עומד לקרות, כמו נמלים קטנות שיודעות לנבא אסון טבע מתקרב. אחד מהם השתין לתוך בקבוק, אחרת הסתובבה עם מריצה כתומה גדולה ובתוכה כמה פחיות מוכתמות בחלודה של שימורים, גלילי נייר טואלט וגליונות ישנים של 'בלייזר'. הייתה הרגשה של יום דין, של אירוע הכחדה. קלטתי בזוית העין את סילבר ניגש אל אהבת התיכון הלא-ממומשת שלו, ומתוודה בפנייה על קפיץ המתכת שבליבו, שנמתח בכל פעם שהוא רואה את זנבה המחוטב זז מצד לצד כשהיא חובצת חמאה באחו. היא כנראה אהבה את זה, משום שהדבר הבא שהם עשו היה לתנות אהבים שם על הדשא (הוא חפן את עטינייה הנפולים בעזרת אחת מרגליו הקדמיות, היא שרטה אותו בגבו המדמם בעזרת השפיץ של מד הזוית שלה). האמת העגומה הייתה, שהם כולם בסך הכל פליטים בעולם שלהם, משתנה זניח ותו לא, והם אף פעם לא הרגישו כאילו הם שייכים לפלנטה הזאת, או לכל פלנטה לצורך העניין. את מעט הכסף שלהם הם עשו בקמפיינים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות של משחקי תפקידים מרובי משתתפים לצידם של אורקים גמלוניים, צנצנות של חזרת ביתית, והנחות יסוד של קורסים משעממים בכלכלה (התרופה הפחות מוכרת לנדודי שינה, הנמצאת למכביר בין קירותיה המוכתמים של האקדמייה). נזכרתי איך סטפני תמיד נהגה לאמר "כמה חבל, ווטסון, שבאוניברסיטה עוד לא חשבו על להתקין אפיריונים אישיים על כל הכסאות באוניברסיטה".

ביום שאחרי, הסתובבתי שם בין ערימות האפר והגחלים, תפוח קרמל בידי השמאלית וספר תנ"ך חדש של עדי יהוה בין אצבעות ידי הימנית. בדקתי כמה כאב, פחד ובקבוקי פלסטיק ריקים הם פיזרו. עם כל צעד שעשיתי, הרגשתי כאילו מניחים לי עוד משקולת נייר על הגב. איפה שרק אתמול עמדו בגאווה פסלי אלילים אשוריים, כעת מרוסקים שלטים לממירי הוט ומאווררי רצפה של נאוטיקה. פסעתי אל תוך המים, נותן לגלים השטוחים של השפל ללטף את רגליי. הדלקתי סיגריה, עבאס. נזכרתי איך לפני שבע שנים וחצי כתבתי עבודה סמינריות על סיגריות עבאס. הפרק הראשון עסק בסוגייה חברתית חשובה ביותר. הפרק השני עסק בסוגייה חברתית נוספת, אך חשובה פחות. הפרק השלישי היה מעיין רצף של איזכורים חסרי משמעות להשפעות תרבותיות של סיגריות עבאס. זה היה פרק מאוד ארוך, ותוכנו הובא מתוך עשרות מקורות שונים. בעקרון, זה היה פרק כדי לנפח את העבודה, לתת לה בשר. "בשר, האם הוא הולך טוב עם סיגריות עבאס?" היה שם הפרק החמישי. בשלב שסיימתי לכתוב את הפרק הזה, העבודה כבר הכילה לא מעט עמודים, והרגשתי נוח למדי להוריד את הרגל מדוושת הגז ולהתחיל להתמכר לפורנו באינטרנט. אגב, עוד לא היה לי אינטרנט מהיר - אפילו לא אינטרנט איטי. הייתי מביא ביד על ascii art שהורדתי מבי בי אסים מפוקפקים ועל הקומיקס 'זבנג' של אורי פינק (על יוספה). פתאום שמעתי קולות מכיוון מערב. התחלתי לרוץ במהירות לכיוון השמש האדומה שכבר חציה נבלע בין הרי אדום. לנגד עיניי התגלתה שקית במבה ענקית, רוב תכולתה נשפכה החוצה. ידייה, עטופות בכפפות עבודה לבנות מטונפות, רעדו כמו זמר חתונות בחקירה אצל מס הכנסה. התחלתי להחזיר במרץ את הבוטנים המעובדים בקפידה אל תוך השקית הרוטטת, מבצע נגלה אחר נגלה, כמו במשימה של סדרת הריאליטי המרתקת 'השרדות'. עם כל פירור של החטיף הצהוב שחזר לתוכה היא הרגישה חזקה יותר ויותר. משסיימתי להחזיר את כל הבמבה לתוך השקית, סגרתי את הלמעלה שלה עם איזולינרבנד שחור. זה היה מופלא כמו דוד שלי, אביגדור.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!