וואו משהו ממש רקוב כאן. דן וגילה, השותפים המוצלחים של הפירמה, עסוקים בלהריץ מניות. דן הימר על זאת של קואפרטיב האחים ח'טיב, גילה הימרה על ורד הגליל. המניות רצות, אבל המניה של דן קצת איטית, במיוחד בירידות, רואים שהיא שומרת את הרגליים שלה לדרבי. "יותר מהר, יא זונה" הוא מסנן לעברה, דרך מסננת ישנה מאלומיניום. מדי פעם, בין המשרדים של קומה תשיעית, יש זיונים על מכונת הצילום, עושים העתקים של ישבני העובדות, מעין מאגר ביומטרי פנימי אם תרצו. לדן יש קול צפצפני, הוא לוקח סטרואידים כבר שנים והגוף שלו כבר שכח מה זה לייצר טסטוסורון. מדי פעם - כך אומרות השמועות - הוא קופץ לתוך מחילה בקיר של הקיוביקל שלו, במסעותיו אחר אמו הביולוגית. עוד אומרות השמועות, ששם עמוק בתוך המחילה, כמות החשמל הסטאטי כל כך גדולה, שהיא גורמת לשערות של הזרועות ממש להיתלש מתוך האפידרמיסים שלהן. ומעל הכל, דיוקן של ירון לונדון. דיוקן ישן, מהימים שהוא חילק מדליות לילדים, וג'וליאן שגראן היה הכוכב העולה של הטלויזיה הישראלית.

אתמול ריסקתי את המרמיטה האהובה עליי לתוך ברז כיבוי אש אדום. טוטאל לוס, כך התברר לי מאוחר יותר. היא קצת עשתה קולות של להישאר בחיים למשך כמה רגעים ("ברוווו! ברוווווו!"), אבל מהר מאוד הבנו שנינו שאת מערכת היחסים בינינו נסיים כידיד. חבל, כי היו לי ולה כמה חוויות די טובות, במיוחד זכור לי ערב אחד בו רכבנו עליה אני ועדנה אל משחק כדורסל של מכבי כרמיאל. זה היה הערב הכי קר באוגוסט, ומעל הקבוצה ריחפה החרב של ירידה לליגת המשנה. עדנה הייתה עטויה מכף רגל ועד ראש בצבע הצהוב, כולל תחתונים עם לוגו הקבוצה (שדומה באופן מפתיע לזה של מכבי תל-אביב). בדרך לשם אספנו תיירת אבוריג'ינית ופינגויין עם אף פחוס. כל המשחק עודדנו, צרחנו, קרענו את הגרון, אפילו השלכתי קונפטי על מוכר הנקניקיות, אבל השחקנים פשוט עשו הרע בעייינו. שתי דקות לסיום, במצב של כמעט עילפון, פתאום התיירת האובריג'נית התחילה להסיר לאט לאט את החלוק שלה. היינו בהלם בהתחלה, כי פחדנו שהיא תחשוף את עצמה וכך המאבטחים יסלקו את כולנו מן האולם ונכנס כולנו אל הרשימה השחורה של מכבי כרמיאל, ולא נורשה להכנס יותר למשחקיה. סרט רע. אולם, חיש מהר גילינו כולנו שמתחת לחלוק של התיירת האבוריג'ינית הסתתר שיראז. אכן, התיירת האבוריג'נית התבררה לנו כקרטינקו (קרטינקו הוא יצור מיתולוגי, בעל ראש אנושי וגוף שהוא בקבוק יין אדום זול). "מדוע לא אמרת שום דבר?" אמרה לה עדנה, עדיין עם דמעות של תדהמה בעיניים. "פחדתי, פחדתי שלא תקבלו אותי. פחדתי ששלטונות ההגירה שלכם יחזירו אותי בחזרה הביתה. כל מה שרציתי הוא להכנס למשחק של מכבי כרמיאל. אני מצטערת, אני מצטערת באמת!". הפסקתי לאכול מן האפרסק שבידיי, קמתי מכסאי, וביחד עם עדנה והפינגווין עם האף הפחוס, חיבקנו כולנו את הקרטינקו הנרגשת. רגע הקודאק הזה לא חמק מעיניי השחקנים על הפרקט, ששכחו מן המשחק הקריטי, עצרו במרכז המגרש, ומחאו כפיים. אף עין לא נשארה יבשה, בגלל שבדיוק כולם בבת אחת החליטו לחתוך בצלים.

"קברתי את המרמיטה שלי היום", אני אומר לדן וגילה, שלא מראים התעניינות גבוהה במיוחד בי (דן מגלה התעניינות במחשופה של גילה, גילה מביעה התעניינות בטוש אקספו סגול דריי-אירייז ללוח מחיקה שנמצא מונח על השולחן מאחוריי). "אני הולך להשקיע קצת", אומר דן ביבשושיות מסויימת, "אני הולך לעשות הקפאת גוף מלאה כשאני אמות. כבר יש לי את החנקן הנוזלי במרתף בבית. אני רוצה שיחזירו אותי לחיים בעוד שלושים וחמש שנה מהיום, כשעצי התאנה יפתחו מודעות עצמית וישלטו בכדור הארץ. וכולנו נהיה עבדי מין שלהם". גילה הביטה בו, מוקסמת מן הרעיון, ואילו אני, נחרדתי מן המחשבה שיחזירו את דן לחיים אחרי שהוא ימות, ועוד יותר נחרדתי מן המחשבה, שיום יבוא ולא יהיה אף אחד בעולם שידע מי זאת אבירמה גולן. אבירמה, נו, אתם יודעים, הסופרת, זאת שהנחתה את "בקריאה ראשונה".