"מה השעה?" שואלת אותי רוחמה, מקיבוץ רוחמה, בפרסית מדוברת. אני מניד ראשי לשלילה, כי אני לא מבין פרסית מדוברת, אבל אני בכל זאת אוחז בידיי אפרסמון, ומנסה לכבד אותה בו. "זה כיף להיות ברדלס עטוי ברדס", עולה בי ההרהור. תמיד חשבתי איך ברדלסים עטויים ברדסים נהנים מכל העולמות: גם סיבולת לב-ריאה מופלאה, וגם הגנה מנשק אב"כ. תחנת אוטובוס סלש טרמפיאדה באמצע המדבר, כזאת של האגודה למען החייל, עם פול גרפיטי בערבית בצבע שחור, רק אני ורוחמה בתחנה. אני, היא, והצלליות שלנו. ושום רכב או אוטובוס לא עוברים, ואפילו לא גמל. רק גמלי שלמה, ונמלים אדומות שעוקצות. והיא לא רוצה אפרסמון, היא מסמנת לי על הבטן שלה, כאילו שזה עושה לה כאב בטן, או שזה משמין אותה, או שיש לה סרטן בשד. אז אני מחזיר את הפרי בחזרה אל תיק הצד שלי. כבר כמה שבועות אנחנו מחכים בתחנה, ולא קורה כלום. חוץ משקיעות וזריחות, ואולי פעם בכמה שעות שאנחנו מפנקים במיץ סברסים, לא קורה כאן כלום. אתמול היה כאן פינוק, התפגר איזה דוב נמלים כמה עשרות מטרים מהתחנה, ואנחנו עשינו הימורים בינינו איזה מהנשרים שחגים מעליו ינחת עליו ראשון, ואת ההימור הזה היא לקחה, והזכייה שלה הייתה שאני אקנה לה ארוחה זוגית באווזי אם אי פעם אנחנו נעוף מהתחנת אוטובוס. אגב, אם נמות, הראשון שמת הוא אוטומטית בובת המין האישית של זה שעוד לא מת.

רוחמה מנסה להסביר לי איזה משהו עם תנועות ידיים, משהו על גלשני רוח. נראה לי שהבנתי אותה נכון, שבעברה היא הייתה גולשת מקצועית, וייצגה את איראן באולימפיאדה, אבל לא קלטתי באיזו שנה זה קרה בדיוק (זה בטח היה בשנות השישים, כי רוחמה נראית די זקנה, אבל לא מספיק זקנה כדי להיות מאלו שהשתתפו באולימפיאדה ביוון בעת העתיקה). היא כיסתה את הפנים העייפות שלה בעזרת הידיים והשאירה רק את העיניים השחורות שלה חשופות, אז להערכתי היא ניסתה לאמר לי שאפילו לגלישת רוח הם הכריחו אותה שם החומיינים ללבוש בורקה. בורקס, מה לא הייתי נותן בשביל בורקס. אני מביט על החול ומדמיין אותם: עם תפוחי-אדמה, עם פטריות, עם תרד, עם חצילים. פיצה וגבינה מחוץ לעסק, בגלל שיש לי אלרגיה לחלבון החלב.. אם אני אוכל יוגורט אי פעם יצטרכו לגרד אותי מהרצפה עם שפכטל (כמו אחרי מסיבה ב"לכת" בעמק חפר). אבל גרגרי החול, כמה שאני לא אתאמץ, לא יהפכו לשומשום. או שמא.. אולי.. האם..

אני מרים מעט חול מן האדמה החמה, ומגלה שזה בעצם גרגירי שומשום. רחוב סומסום הקדוש! אני צועק אל רוחמה שבינתיים תולה קישוטים על עץ אשוח לא רחוק ממני, "רוחמה! רוחמה!". רוחמה לא כל כך עונה בהתחלה, היא מיובשת לגמרי, כולה אדומה.. צריכה נוזלים, עירוי, אינפוזיה. "רוחמה! אנחנו עשירים!" כל החול הפך לשומשום. אנחנו נהייה טייקונים של טחינה גולמית. אף אחד לא יוכל עלינו. נקרא לטחינה "טחינת שלושת העונות", על שם שלושת העונות שהן לא העונה כרגע, שזאת קיץ. אנחנו אוכלים קצת מהשומשום, ויש לזה טעם נהדר.. כמו של שומשום שזה עתה נקטף מן האדמה. וזה מצמיא אותנו אפילו יותר, אז אני מחליט לכרות לי כמה איברים בגוף.. בעיקר הגפיים התחתונות ואת היד החלשה "האיברים האלה מיותרים, והם גם סתם גורמים לי להתייבש מהר יותר, כי שטח הפנים של העור שלי גדול יותר!" אני לוחש אל רוחמה, בצעקות רמות. רוחמה מבינה, ולא אומרת מילה. לא צריך מילים כדי להבין, לפעמים בין שני חברים טובים שמכירים הרבה זמן, מספיק רק מבט. בשבילה זה כואב, לראות אדם צעיר, עושה קליפ לשיר פופ, לבוש בבגדים חושפניים (שתי פיסות של איזולירבנד חבלה בצבע שחור על הפטמות), לא צריך להעמיק ולחפור ולחטט בפצעים, מה גם שחיטוט בפצעי הכריתה שלי יגביר את הסיכוי שלי לאינפקציה (לא הלהקה, למרות שגם זה נחמד). בסוף שניה לפני שאני כמעט מת שם על השומשום החם היא הולכת. אני בטוח שהיא בסך הכל צריכה לשירותים או משהו. עוברות כמה דקות והיא חוזרת בתא הנהג של משאית שמלאה מיכלי מים ענקיים. כתוב למשאית על הצד "מים מינרלים רוחמה - החיים של המדבר", וגם יש שם תמונה גדולה של תינוק חייכן וחשוף חזה שמחייך חיוך נטול שיניים. אנחנו כמו משחק הוידאו באבל-באבל ביחד, בדיוק ברגע שבו חיסלנו את המפלצת האחרונה בשלב, וכל הבועות שלנו הופכות לתותים.