Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:01)
Feels like a warm apple 3.14159265359
החיבור הבלתי-נתפס של ארגמן עם ברנפלקס
בתחנת המחקר אמנדסן-סקוט, בלב הקוטב הדרומי, אמצע החורף עכשיו, ויש מכה של נמלים בחדר האוכל. ג'יימי שומרת על האפונים שלה בשבע עיניים, כי אם היא רק תסיט מהם את המבט, אפילו לשנייה אחת, אז הם יצאו למסע משותף בכיוון הקן הקרוב. אנחנו חמישים אנשים במתקן כרגע, האמיצים ביותר שנשארים לקפוא בטמפרטורה ממוצעת של שישים מעלות צלזיוס מתחת לאפס. אומרים שהכי קשוחים מגיעים לאמנסן-סקוט בקיץ, והמטורפים ביותר נשארים באמנדסן-סקוט בחורף. ואני מטורף, וחרמן. לא זיינתי כבר אלוהים יודע כמה זמן, ולא ראיתי יותר מדי עור חשוף בחודשים האחרונים, ומיעוט הנשים בתחנה לא עוזר להפיג את החרמנות המצטברת. קשה להבחין בדיוק מבעד לבגדים, אבל לג'יימי יש גוף גיטרה שפשוט עושה חשק לנגן עליה. היא מחייכת תמיד, בעצם חוץ מכאשר היא צריכה לצאת החוצה מן המבנים לתלות כביסה. היא לא צעירה, ולא יפה, אפילו טיפה'לה מכוערת, וכבר לקחה כמה וכמה אפידורלים בחיים שלה, אבל הקמטים הקטנים שלה מתחת לעיניים פשוט מדהימים. תגידו "במדבר השלג כל קוץ הוא פרח", אני לא יודע.. אני חושב שהיא פרח בלי קשר. "עוד מעט זריחה" - היא אומרת בחיוך - "רק עוד שלושה חודשים". הגוף שלי קפוא, אבל הלב נמס (באופן מיידי ומוחלט, לא כמו אבקת קקאו שהכל נשאר בתחתית של הכוס אם לא מערבבים טוב).

לפתע מגיח שמוליק הגנן אל חדר האוכל. "חברים, יש חצילים!" הוא מכריז בקול רם. למי שלא בקיא, בחורף תחנת המחקר מפעילה חממה הידרופונית (כן, כמו של מריחואנה), ושם מגדלים את כל הפירות והירקות בחורף, זה האוכל הטרי היחידי שאנחנו אוכלים, כי הסופרמרקט הקרוב נמצא כמה אלפי קילומטרים מאיתנו, ביבשת אחרת, וכולם מתעצלים ליסוע אליו. בכל אופן, שמוליק הוא הגנן, והוא גם הטבח. הוא ישראלי, ולאף אחד מהחוקרים אין שמץ איך ולמה הוא נמצא איתנו. "אני הולך להכין לכם משהו טעים מהחצילים האלה..", הוא מתיישב ביני לבין ג'יימי, "בירושלים מכנים אותי מלך החצילים. חבל לכם על הזמן!". בזמן שהוא אומר את זה מטפסת לו נמלה גדולה על השרוול, והוא לא מרגיש. "קר, אה?" הוא אומר תוך כדי שפשוף ידיים מסיבי, "כשהייתי בצבא, שמרתי פעם בלילה בחרמון. שם זה באמת קר, יש לחות מטורפת! לא כמו פה שהאוויר יבש!". אני וג'יימי צוחקים, אבל רק מבפנים. "אני מכיר רוח רפאים!".

פתאום נוחתת עליי מנדרינה. ואז אני מבין הכל. אני מבין שכשהייתי קטן כמעט חליתי בשלבקת, שרדפתי ברחובות של טרונדהיים אחרי הכלב הראשון שלי גונלי, שכסיסת הציפורניים האינטנסיבית שלי הפכה אותי ללוזר שתוקע את עצמו באופן סדרתי בתחנות מחקר בזמן חורפים אנטרקטיים. אנטריקוט, זה מה שבא לי. "תבשלי לי, אישה!" אני לוחש לג'יימי, שמצידה מוציאה מתוך כיס מעילה הזמנה למסיבה ביום חמישי הקרוב. "תהיה מסיבה אדירה! גרהאם, הבחור האנגלי שמודד את מהירות הרוח כל היום, הולך לתקלט!". אני מתרגש כמו ילד קטן, כבר הרבה זמן לא חוויתי את התחושה הנפלאה הזאת של התארגנות למסיבה, תדלוק באוטו בוודקה זולה ומשקה אנרגיה יקר, המשך השתכרות עד זוב דם על רחבת הריקודים, בלאק אאוט וחמרמורת איומה בבוקר שאחריי. נהיה לי חם, אני מוריד חולצה, ומקבל כרטיס צהוב משמוליק על התנהגות בלתי ספורטיבית.

מגיע ליל חמישי, אני מתארגן בתא שלי. "יש לי הרגשה, שהלילה הולך להיות לילה טוב!" אני מתוודה בפני אחת מחליפות הסקי שלי. בשעה אחת עשרה וחצי אני נעמד מחוץ למעבדה 6-GD. מתוכה נשמעים צלילים נעימים של האוסים ושל סקרימו. אני מביט החוצה מן החלון העגול, בחוץ יורד שלג. שלג נעים כזה, שיורד לאט, כמו בלילה של הכריסטמס, לפני שאבא חוזר שיכור מן המסבאה עם מתנות מהחנות של הכל בדולר. ג'יימי מגיעה עם ליסה, הלבורנטית במעבדה הביולוגית הראשית. אנחנו אומרים שלום כזה, וקצת מפטפטים. ליסה היא א-סקסואלית, משמע היא לא מתעניינת לא בגברים ולא בנשים. היא מספרת על החיים שלה כסטנדאפיסטית בגרמניה, וזה מרתק אותי כמו שקליפת אבטיח מרתקת דלת של מעלית. אני חוזר לרגע על מגרש החניה של אופנועי השלג, ומוריד עוד כמה שוטים של וודקה זולה, כדי ממש לאבד את השכל, ואז אני חוזר כולי הפוך מת כבר להכנס ולחגוג. אני מחכה בחוץ חמש דקות, עשר דקות, חצי שעה, וחוזר הביתה. באסה לא לעבור סלקציה, אבל עוד יותר באסה להיות חסה, במיוחד כשארנב גדול ורעב מתקרב אליך בקפיצות ענק, והפרצוף שלו מזכיר לך את הפרצוף של איווט ליברמן שניה כשהוא על המגלשת מים הלבנה בשפיים רגע לפני שהאחראי על המגלשה נותן לו את הדחיפה הקריטית של המומנטום.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!