Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:19)
No pasaran!
גלידת פיסטוק
גשר ענק מאבנים חרוכות ומעט מותכות של לגו בדרך הביתה זה לא דבר שבחורה אשר זה עתה סיימה משמרת כפולה כמצלרית בפיק של השנה רוצה לראות. עצרתי את הרכב מעט אחרי המחלף, ושם הוא ניצב, רוטט, מעלה עשן, קפוא, פלסטי. פקח שעמד שם סימן לי עם היד לחזור אחורה, עשה תנועות של רישום על לוח, כאילו להזהיר אותי שאם לא אזוז אני אחטוף דו"ח חניה. לקחתי את האפודה הזוהרת ממאחורי המושב, יצאתי מהרכב והתחלתי ללכת לכיוונו.

לפני שבוע בדיוק, פחות או יותר, עשיתי סוף סוף את הניתוח בחזה. פשוט לא יכלתי יותר להתמודד, חוסר הביטחון עם הגוף שלי הרס לי את החיים. זה בא לי בהחלטה של רגע, "דנית, את חייבת להפסיק להסניף אגוזי קשיו מרוסקים! אה, וגם לעשות ציץ-ג'וב..". משם, ההתייצבות בקליניקה הקרובה הייתה עניין של זמן. דוקטור נו (עם שורוק) נתן לי אותם, את שקיות החלב של תנובה החדשות שלי, והגיש לי כמה דפים עם איורים שמתארים סיבוכים אפשריים של הפרוצדורה. בתגובה, נתתי לו אגרוף במפשעה, אמרתי לו שישמור עליי טוב, כי אחרת הוא מת, ואחרי שהסתכלתי עליו מתפתל על הרצפה למשך כמה שניות, הוספתי גם "תוסיף את האגרוף הזה לרשימת הסיבוכים האפשריים".

רציתי ציצים מרובעים, תוספת של שש מאות שישים ושש סי סי לכל צד, וריץ'-רץ' מתחת להם, לשחרור מהיר של כולסטרול רע מהעורקים. שמו לי את הדבר הזה של הנשימה על האף, שלקח אותי מהר אל השמיים, וכשחזרתי משם, עדיין עם המזוודות, הרגשתי איך המצולעים החדשים שלי תפחו במידה ניכרת. ד"ר נו, שישב בפינת החדר, עם שק אשכים קרוע, שאל אותי להרגשתי. עניתי לו שאני מרוגשת. שוב חשתי כמו אישה אמיתית, דבר שלא הרגשתי מאז הייתי בת שמונה וקיבלתי במתנה מהדוד השיכור שלי בובה של כוח המחץ וגויאבה רקובה. קבורה בתכריכים אומנם, אך התחושות והמחשבות על חזרה לבית והכנת סלט לארוחת ערב קיערו לי באופן בלתי נשלט את הפה כלפי מעלה.

"גברתי, אין מה לעשות. יש גשר מלגו, תקבלי את העובדה. זה קרייסיס, אנחנו עובדים על זה" הוא אמר לי, תוך שהוא בוהה בציצים המרובעים שלי. רציתי לאמר לו ש"העיניים שלי כאן למעלה", ואז גיליתי שהעיניים שלי באמת למעלה. שישה מטרים מעלינו, ליתר דיוק. "אנחנו עפות, לחפש את אמא" הן צייצו לעברי. התחלתי לצעוק עליהן, "לא! לא! חיזרו לכאן! חזרת! חזרת לפסח אני לעולם לא אוכל לאכול בלעדיכן!" (אני נוטה לדמוע כמו דמות מאנימציה יפנית כל פעם שאני אוכלת משהו חריף). אך הן לא הקשיבו לי והותירו אותי מתבוססת בעיוורוני. ואז לפתע מאחוריי שמעתי נקישת פרסות, של סוס דוהר, שהלכו והתגברו. "אני הוא שמשון סופרסוס! תני לי להושיע אותך ולהחזיר לך את עינייך גברתי!". שמחתי, כי הוא ידע בדיוק מה לעשות, כאילו קרא את מחשבותיי, כמו מל גיבסון בסרט ההוא שהוא יכל לשמוע על מה נשים חושבות. אפילו לא הייתי צריכה להגיד לשמשון "היי מיסטר, העיינים שלי נמצאות כאן למעלה". הרגשתי שמחה, חזר לי האמון במין האנושי (באותה תקופה האמנתי במין עם סלמנדרות פיסחות מאקוודור). עברו מספר דקות, ושמשון חזר אליי עם העיינים שלי. "you are in a lot of trouble, mister. just wait until we get home!" לחשתי להן, אך הן בטח לא שמעו אותי, הרי אין לעיניים שלי אוזניים. רגע.. למה באמת אין לעיניים שלי אוזניים? זה מחדל! היום כבר מגדלים אותן על הגב של עכברי מעבדה. אין סיבה שלעיניים שלי לא יהיו אוזניים. חזרתי אל הרכב שלי, לחצתי על דוושת הגז בכעס ולא הרפתי עד ששמעתי את הבום של הפגיעה. דרסתי את הפקח, וגם את שמשון. עף לו הארנק מהכיס. רציתי לראות את התמונה הדוחה שלו על תעודת הזהות, אבל לא הייתה תעודה. הוא ילד של עובדים זרים, עומד בפני גרוש.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!