גאונות! פשוט לא עושה לי את זה יותר. אספתי אותה במקלט גרעיני, העיניים העייפות שלה חייכו אליי בין הבזקי פיצוצי פגזים בצבעי גזר וסלק. בניתי על זיון במרומו של בית עץ וכל מה שהיא נתנה לי זה אצבעות דגים קרות במסווה של עלי אקליפטוס נבולים. מחלום לחלום המציאות נראתה מוכרת יותר, בנויה יותר, עצבנית. ואיכשהו תמיד חזרנו אחורה, לימים שבהם אדם וחוה הילכו את כדור הארץ, לבלונים סגולים ותעתועים בסגי נהור. רסיטלים שגרמו לעורי להחוויר ולצמות שזורות איתנה לקוד קידה נוכח האימה. נוכח אותן הנסיבות, נוכח נוכח. משמעות מחופשת ליקינתון, נרקוטית ולעוסה.

התגובה הראשונית של הדס הייתה כעס. היא כשלה בהבנה, כמה זמן היא ישנה? כעס, מלווה באפתיות. תסמינים לפי הספר ממש. היא לא האמינה שאני בעצם קלח תירס שהוברח לישראל דרך גבול מצרים. "והיית איפה?" היא שאלה ואני עניתי לה, בסבלנות, "בארץ ההנגאובר". זאת עובדה ידועה לכל, שכאשר סובלים מחמרמורת, אז נוסעים לארץ ההנגאובר. "אז מה הבעיה?" היא המשיכה. "את לא מבינה", בכיתי, "זה נכון שהייתי בארץ ההנגאובר, אבל הפעם נסעתי למקום אחר. מוטי הביא הפעם יין אדום. תדלקנו לפני המסיבה יין אדום זול ביחד. הגעתי לעיר ההנגאובר מיין אדום, או כמו שגיליתי, זאת בעצם עיירת רפאים. אף אחד כבר לא מגיע לעיר הזאת יותר. כולם מגיעים למטרופוליס וודקה, לכרך הבירה". עינייה נפקחו לרווחה, כמו שני כעכים יבשים, ולשם שינוי זיהיתי בהבעתה שמץ של רחמים. "בוא איתי, אני אחבוש לך את החבורות. אני אשים לך יוד על הפצעים". חלק מגרעיניי רוטשו כל כך, עד כי לא ניתן היה לזהותם כלל. "מסיבות כאלו הן לא מקום בשביל.. קלחי תירס" היא התחילה להרצות לי, "תראה, תראה מה נהיה מהשורה הזאת". הרגשתי איך מתבשלת אצלי בלב התנצלות כנה, ובמקום זה יצא לי מעין גמגום טרחני. "כשהייתי ילדה קטנה בדה-מויין, תמיד כעסתי על ההורים שלי שהם מכריחים אותי להסתובב בפומבי עם הזנב אסוף", היא אמרה במבט מושפל, "אבל היו לזה גם צדדים חיוביים. גדלתי להיות עצמאית יותר, רציונלית, היפראקטיבית וריאליסטית". "על מה לכל רוחות הפינים את סחה?" שאלתי. "כבר הרבה זמן לא הייתי בהלוויה" היא השיבה, "ממש בא לי להיות בהלוויה".

היא הייתה מתרסקת להלוויות. כמו שיש אנשים שמתרסקים - לא ברור ממש מדוע - אל חתונות, אז יש ערמה של חבר'ה מן הצד השני של הסקאלה. "אם אפשר להתרסק לחתונות, אפשר גם להתרסק להלוויות, והלוויות הם אירועים הרבה פחות עצובים מחתונות". היא מבקרת קבוע בבית עלמין ירקון, ומבקרת את ההלוויות בבלוג שלה בלייבג'ורנל, כדי שאנשים ידעו מה היו ההלוויות החמות, מתי מגישים את הבורקס הכי טעים, איפה ילדות קטנות עם רגישות לדבורים חוטפות עקיצה. "היו כמה בוכרים ביום שלישי האחרון" היא פלטה בצווחה חיננית, "הייתה ממש חוויה, אירוע סופר איכותי. מת להם הבן בתאונת דרכים, והם לא כל כך רצו לשפוך אדמה על הגופה, והאבא התעלף שלוש פעמים. היה תענוג". ביקשתי ממנה להביא לי עוד מיץ עשב חיטה, אך בעודי רוכן אליה כדי להושיט לה את כוסי, גיליתי לפתע פרגשטקל! אה-הא, פרגשטקל של פעם בחיים!!

פרגשטקל זה הכינוי של החבר'ה לארון בגדים מלא מעילים. מסתבר שהדס אף פעם בחיים שלה לא חוותה קיץ. היא תמיד נדדה עם אווזי הבר, אבל לכיוון הנגדי. "אני תמיד נשארת כאן בחיפה בחורף, ואז כשהימים מתחילים להתארך, עם השרב הראשון של מאי, אני אורזת את מטלטליי (זוג שדיי) ונוסעת לחצי הכדור הדרומי. בגלל זה אין לי בכלל בגדים של קיץ, בגלל זה יש לי פרגשטקל". נתתי בה מבט בוטח, אין ספק, שלהכיר בחורה במקלט גרעיני, זה דבר עם ערך מוסף גבוה, עם עוצמה. פתחתי את הדלת הכבדה שמנעה מאיתנו להפוך לאפר, וראיתי שכל מרכז העיר שוטח לחלוטין. התחיל לרדת גשם שחור. היה עצוב. לאייפוד היה מחובר רמקול קטן, ניגנו קאלט: את פסקול החתונה של יוסי בניון.