Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

29th March, 2024 (17:36)
No pasaran!
ללא שם
(בכורה ב"שירה בסיפור", יולי 2010)

אם אני אצטרך לבחור דבר אחד ספציפי שאהבתי אצל האקסית שלי, עידית, יהיה חייב להיות הספגטי בנוסח סצ'ואן שלה. אהבתי אותה, את הילדה הזאת, והיא.. כנראה היא אהבה אותי אפילו יותר. אבל אהבה כידוע היא לא דבר מספק בעולם של ימינו, שסובב סביב מראות, מכוני כושר, אמפטמינים ויוגורט פרוביוטי, וכך יום אחד נודע לי בסיבובית שהיא בגדה בי, עם איזה כלב אחד שהיא פגשה בתור בפיצוציה במזרח ראשון-לציון. הוא נבח עליה קצת שהיא עקפה אותו בתור, היא נבחה עליו הרבה כי היא סתם נבחנית קטנה וחמודה. הם עלו אליו לדירה והזדיינו שם קצת, לאורו של נר בודד ולצלילי שירתה של חוה אלברטשיין. נודע לי על כל זה - איך לא - דרך הפייסבוק. אחת החברות שלה הדליפה בטעות, או בכוונה. בכל מקרה, כשהבגידה נחשפה, אז הכלבה ניסתה ממש לפייס אותי. קודם בטלפון, ואז גם באמצעות הפייס. אבל זה לא עבד, כי מאוד כעסתי, וסיננתי אותה כמו שהיפנים מסננים ערווה. ואז היא עשתה את מה שלדעתי כל אדם שמחפש לבצע מחאה צריך לעשות: היא יצאה עם זה לרחוב. שלושה סימני קריאה. היא הקימה דוכן ענק מול בנק דיסקונט, ליד הקבצן ששוכב שם עם בקבוק של 'עלית הערק'. תמיד יש לו 'עלית הערק'. על הדוכן הצבוע בחברבורות נמר, היא כתבה באותיות של קידוש לבנה "עיזרו לי לגרום לחבר שלי לסלוח לי על שבגדתי בו". היא הדפיסה אלפיים ברושורים לפחות, צבעוניים כאלה, על נייר כרומו משובח, חבל על הזמן. היא גיללה עליהם את כל הסיפור שלנו, כולל תמונות אילוסטרציה כושלות, גרפים שהכינה ב'אקסל', כיאה לברושורים איכותיים. ברושורים שלא מוצאים אפילו ברחובותיה הקוסמים של נווה אטי"ב. היא חילקה את כולם לעוברים ולשבים, היא דיברה עם הבריות, ניסתה להגביר בהם את המודעות, שאם נתעלם הסכנה לא תיעלם, קמפיין שלם. היא פתחה תיבת דואר אלקטרוני, בג'ימייל, והנחתה את האלמונים שאם הם רוצים להשפיע במסע ההתנצלות, שישלחו רק מייל לכתובת הזאת, ובה יתחננו ממני לסלוח, ואם אפשר אז בצירוף נימוק לוגי משכנע. ואז למחרת, בשעה שש שלושים וארבע בערב, היא נעמדה ממש מתחת לחלון שלי עם שלט גדול, עליו היא רשמה כמובן את כתובת המייל, ובקטן ממתחת גם את הסיסמה. פורגיב-מי-יאניב אט ג'ימייל דוט קום, במילה אחת. היא עמדה שם עם חיוך כובש ומגפיים בצבע חאקי עם מלא בוץ דבוק לתחתית שלהן, בגשם. אחרי כמה שעות פתחתי את החלון והבטתי בה. היא ביקשה ממני לבדוק את התיבה. התחברתי וראיתי באינבוקס לא פחות משלוש מאות תשעים ואחת הודעות, מאנשים שונים. הם רצו שאני אסלח לעידית, עם מלא סימני קריאה, ואמוטיקונים וגליטרים של פרוצות בנות 13. טוב, בעצם היו כמה חבר'ה ששמו לי שם ספאם, תמיד יהיו את אלה ששמים לך ספאם, של ויאגרה ואייפונים, שאני אבקר את הבלוג שלהם בישרא, שאני אצביע בדיביאנטארט וברייט-מיי-פו. ואיזה שישה ערסים אמרו שעל בגידה לא סולחים, ואיזה עודד אחד כתב לי שקטשופ מיטב זה לא ממש קטשופ, אבל זה עדיין יותר טעים מה-'היינץ'. הבטתי שוב אל מחוץ לחלון שלי, היא עדיין עמדה שם, ספוגה כולה, רועדת מקור, בחולצה לבנה שהפכה בינתיים לשקופה. הגשם התחזק, והתחיל גם קצת ברד כזה. היא נראתה כל כך טוב שם, כל כך כנה בהתנצלותה, היא חייכה חיוך ענק של פיוס. לקחתי מהמטבח מזלג, ואז ירדתי למטה ותקעתי אותו לעידית במוח.
© 2012-2024 Yaniv Klein