Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:36)
Never a captain, always a captive!
נחליאלי בצורת אפרסמון
אני באמת הסיבה לכך שלוויתנים נסחפים אל החוף. זאת המחאה שלי, על כל מיני דברים שמעצבנים אותי בעולם הזה. בחוף הים היום המים תכלת והשמש בשמיים מחממת את הכל, גם את הלב. הכל מסביב מלא במדרגות נעות. המון מדרגות נעות, ואנשים עולים ויורדים בהם, והכל כמו קן של נמלים אבל היי טק. אני מדליק את הסמארטפון ומחפש רשת אלחוטית, ושלושים ושש כאלו מופיעות. זה יותר מדי בשבילי. אני עובר לבלוטות' ומחפש שמות של מכשירים שנראים לי מעניינים. יש איזו אחת, מיכל. אני שולח לה כרטיס ביקור עם קואורדינטות המיקום שלי. היא נמצאת קצת מעליי, בדרגנוע שמוביל לבתי הקולנוע. היא מנופפת לי ומחייכת חיוך מלא סומק. יש סרט חדש, הודי, עם מכונאי רכב משופם שמנסה לגרום למוכרת חלב להתאהב בו על ידי תיקון הבלמים שלה בחינם. וגם השמן מים שלה. בהפסקה של הסרט אני קונה את הפופקורן הענקי הזה של השישים שקל והיא קונה את הקולה הכי גדולה בחמישים, זאת שעושה לך ללכת כל שניה להשתין. בפעם הראשונה שאני הולך להשתין אני חושב שהפרסומת לקונדומים שתלויה מעל האסלה מאוד חיננית. אני חוזר לשבת לידה, ואחרי כמה דקות אני מוסיף לקולה חצי בקבוק של ייגרמייסטר. בפעם השניה שאני הולך לשירותים אני שם לב שהנורות פלורסנט שם מאירות בגוון ורוד, ושכל הריצוף משובץ כמו לוח שחמט. בפעם השלישית מיכל באה איתי ואנחנו ננעלים בתא האמצעי ביחד. אחרי דקה וחצי היא יוצאת החוצה, ואני שלושים שניות אחריה. הסרט בסוף נגמר מעפן, הם משחקים מחבואים באיזו חורשה.

כמה ימים עוברים, אני יושב בבית וצופה בכדורגל. ארגנטינה נגד קולומביה. האיצטדיון מפוצץ באנשים, אני מחפש בקהל אנשים שאני מכיר. בא לי להיות שם גם, בין האנשים. אני מרים טלפון אל סוכן הנסיעות שלי. הוא לא עונה, אבל עונה לי מישהי עם שיער צבוע ירוק. זה די מגניב לה, למרות שאני בקטע של סגול. היא נותנת לי כמה ברושורים, כמה הצעות מחיר על דף נייר. יש מקומות מאוד זולים בחודש יוני. אני בעד. היא אומרת שאם אני יכול להכנס בתוך מזוודה, היא תשים אותה במטען שלה כי גם היא טסה. אני כבר ראיתי בעיניים מחלקת עסקים. היא מתערבת איתי שאם אצליח לנחש איזה תחתונים היא לובשת היא תעשה טעות רישום ותכניס אותי לשם, ואם אני אטעה אז אני חייב לבוא איתה בתוך מזוודה ורודה של הלו קיטי. אני חושב קצת, מנסה להציץ ולא מצליח, בסוף מחליט שהיא לובשת תחתוני סבתא אפורים. היא לובשת חוטיני כתום.

כל הטיסה אני שומע רהיטים נמתחים. אני סופר את השניות ומנסה להכניס עוד חמצן מבעד לנקבים של החגורות. אין לי מושג איך הצלחתי לעבור את האבטחה ואת הבידוקים אבל מה אכפת לי, העיקר שאני בדרך לדרום אמריקה ואפילו בשבריר מהמחיר שהייתי אמור לשלם. כשאנחנו נוחתים, הסוכנת נסיעות מצביעה לי על כיוון צפון ואומרת לי ללכת בכיוון הכוכבים ואז נוטשת אותי באפלה. המונית הראשונה שאני עוצר מתגלה כמונית כסף. אני בשעשועון טלוויזיה. ערוץ ממלכתי שלהם, פריסה ארצית, משדר גם באירופה. הנהג אומר לי שהוא מבואנוס-איירס, אבל הוא חי שלוש שנים בקיבוץ בישראל ומדבר איתי עברית. הוא אומר לי שקיבוץ האון אחלה מקום אבל היו צריכים לשים אותו יותר צפונה קצת. אני מתרגש לאללה שאני הולך להיות כוכב בארגנטינה ועוד שהנהג של מונית הכסף הולך לעשות לי את כל השאלות בעברית. זה הזוי לחלוטין איזה עולם קטן שמסתובב במהירות של כמה עשרות קילומטרים בשניה. לרגע אחד אני מנסה לחשוב איך לואיסנה לופילטו הרגישה כשהיא עשתה פה אמבטיה ואמרה מוי כיף בספרדית. זה בטח היה נפלא. אני מקווה בשבילה שזה היה נפלא.

אז השאלות הראשונות די קלות, לא משהו שגאון טריוויה כמוני מתקשה בהן. ואז הוא שואל אותי מה היא בירת אנגליה. פה אני קצת מגמגם. אני מנסה את החבר הטלפוני שלי, מיכל, מהסרט ההודי. יש צלצול ועוד צלצול. היא עונה. היא כועסת כי זה אמצע הלילה בישראל ואני מעיר אותה משינה. אני בכלל לא יודע למה התקשרתי דווקא אליה, בטח סתם רציתי מישהי אקראית שלא תנסה להכשיל אותי בכוונה רק כי לא באתי לחתונה שלה. אני שואל אותה בדיוק את אותה השאלה ששאל אותי הנהג הלטיני. אין לה מושג. אני דורש ממנה לפתוח את המחשב ולבדוק בוויקפדיה או משהו אבל היא אומרת שהיא לא יכולה כי העיניים שלה לא רגילות לאור ויקח לה כמה דקות עד שהיא תצליח לראות משהו עם הצג הבוהק. אני מנתק לה בידיעה שזאת הפעם האחרונה שאני מדבר איתה. עוצרים בצומת אחד די סואן, אני שואל שלוש בלונדות, כנראה אחיות, בלי הרבה ציפיה שהן ידעו את התשובה. הן כמו לונה-פארק, לאחת יש חזה גדול מאוד, לשנייה יש חזה אפילו גדול יותר, ולשלישית יש חזה ממש ענק והיא חורצת לעברי לשון מתגרה. אני שואל אותן מהי בירת אנגליה. הן אומרות לי שזאת לונדון. זאת התשובה הנכונה. אני מרוצה. ממשיך לענות על עוד כמה שאלות. בסוף אני יורד במלון עם צ'ק מטורף של איזה6 ספרות. אני מחליט לפוצץ אותו שם ועכשיו אז אני מתקשר לכמה אנשים מפוקפקים, שמתקשרים לעוד כמה אנשים מפוקפקים. עוברת שעה, עוברות שעתיים, בסוף מגיעה החבילה. ארבע דפיקות קצרות בדלת כמו שסיכמתי איתם. אני פותח את הקרטון, יש שם פצצת אטום חיה. זה די מגניב. אבל עכשיו אני כבר לא בטוח לאיפה אני רוצה לשגר אותה. דילמות. פאקינג דילמות. אני שונא אותן.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!