יש שלושה סוגי אנשים בעולם: אנשים שדומים לחמוסים, אנשים שדומים לקנגרואים, והסוג אליו אני משתייך – אנשים שדומים לאקליפטוס מצוי. והיום אני מרגיש את זה יותר מכל יום אחר.

אביגדור יושב על שפת הבריכה עם הרגליים במים ולידו יושבת אחת ברונטית, עם ביקיני צהוב, והם מדברים על סיגריות. אני מתיישב לידם ומציג את עצמי בתור החנון של החברה. אביגדור מאשר את הדברים שלי ונותן ביס מהארטיק ענבים שלו. אז מאיפה את, מה עושה, באה לכאן הרבה.. הוא עובר על כל השאלות בלי לפספס אף פינה. אני יושב ובוהה ישר קדימה אל השמש ודרך אחת שחומה בחוטיני. פעם דברים לא היו ככה בדיוק.

בסופו של ענין הם מסתלקים ואני נשאר לשבת שם, מחפש תעסוקה. אז אני מוציא את הטלפון ומתחיל לחטט לעצמי בין המספרים וכרגיל לא מוצא שום דבר אז אני מחליט לעשות מעשה ומחכה שמישהו או מישהי יסתכלו עליי ואז אני פשוט זורק את המכשיר הארור לתוך המים של הבריכה. היא מסתכלת עליי. יש נוקיה של אלפיים שקל צף במים. מבט תמוה, היא חושבת שאני הומלס שהתגנב למסיבה.

הרגע זרקת את הטלפון שלך לתוך המים. כן אז. זה מוזר. אני מסכים. היא מסתקרנת, אני עדין משועמם. תראי, תראי את השמש כמה שהיא יפה. כן אני משערת, אתה לא אמור לבהות ישר בשמש. לא אכפת לי. אז אנחנו יוצאים משם. אני הולך אל האוטו שלי. מה קורה. אין לי צמיגים. הכל על הג'אנטים. כמה רחוק נגיע בלי גומי. לא יותר מדי רחוק. אני משער

אנחנו עולים על הצוק ומשקיפים על האוקיינוס ואז אני מוציא חוברת של סודוקואים ואנחנו סתם פותרים אותם. אני לא הסכין הכי חדה במגירה והיא בטוח כפית. יש לה גוף מדהים. אנחנו יושבים שם כמה שעות ומקפידים להימרח בקרם הגנה כל ארבעים וחמש דקות למרות שאני לא מאמין שזה עוזר ממש. היא מקבלת טלפון מחברה שלה. מתברר שזאת עלמה זק. אני אוהב את עלמה, במיוחד אהבתי אותה בבלוג של מאי. אולי זה היה בזכות טל פרידמן בתור שיף.

אני שם לב שיש דב פנדה ענק שמחזיק ארנק ורוד ביד. הוא בא ושואל אותנו אם בא לנו לטוס איתו עכשיו עכשיו לטוקיו. אני אומר כן. היא אומרת לא. שעה אחר כך אנחנו בבן-גוריון ואני מסתכל על לוח הטיסות. אתה בטוח שיכניסו אותך אני שואל את הדב הוא מהנהן ואומר כן אחי למה לא אז אני לא מתווכח. עולים למטוס הכל סבבה אני רואה איך האדמה מתרחקת איך שלושת המגדלים של עזריאלי הופכים לנמלים אתם יודעים איך זה. איזו טיסה נהדרת זאת הלוואי והיו דיילות של קתאי פסיפיק אבל גם אלעל זה בסדר אני חושב. פתאום הפנדה מוציא משחת שיניים קולגייט כזאת שפופרת גדולה אבל מה זה גדולה.. לא ראיתי דבר כזה. אחי מה קרה איך זה שיש לך פה כזו שפופרת ענקית של קולגייט הוא אומר שהוא הבריח אותה למטוס ואין שם באמת משחת שיניים אלא אבקה כלשהי. אולי סם. איזה דפוק

אז אני מנתק מגע. אין לי כוח להיות משויך לדב הזה. תודה אחי על הכרטיס טיסה אבל אתה דוב מפוקפק עשיתי טעות הייתי צריך לאמר לך לא וליסוע לאחול פלאפל באלנבי. טוב אחי מצטער שאתה מרגיש ככה אם אתה משנה את דעתך אתה יודע איפה למצוא אותי. האמת היא שאני לא. עוברות כמה שעות ואנחנו נוחתים ביפן ואם אתם אומרים לעצמכם וואו טוקיו אז מה כולה עוד עיר אז אנשים אין לכם מושג. יש פה מלא יפנים. מה זה מלא.. כמעט כל האנשים יפנים. ויפניות גם. ואני יש לי חולשה ליפניות. שעושות עם הידיים סימן וי עם האצבעות וצוחקות ומדברות משונה ובפורנו מטשטשים להן איברים.

אני קונה טלפון. אני חושב שזה קצת קשר להסתדר בלי טלפון סלולרי. איך חיינו לפני כמה שנים בלי הדבר הזה? האם היינו בפלנטה אחרת? האמת היא שמדי פעם אני מנסה להתנתק. אני מכבה את המכשיר, אני ממחזר את המספר, אני תורם את הטלפון להומלסים. פעם אחת כשהיה לי מכשיר של מוטורולה הלכתי לתת אותו במתנה לאיזה הומלס והוא לא רצה. היה לו טוב בלי טלפון. טוב לו בלי כל החרא הזה. גם בית זה יותר מדי עבודה. זה פתקים ורודים וצהובים ולבנים. זה לשלם אגרות של מים של חשמל ארנונות מלא צואה. אנשים שופטים אותך לפי השם של הרחוב בו אתה מתגורר. לא היה לו אכפת יותר. אמרתי לו למכור את המכשיר ולקנות איתו אוכל בשוק. הוא אמר לי לא תודה, הוא הומלס אבל הוא עדין בנאדם.

בדיוק עכשיו עברו עוד כמה יפניות עם בגדי בית ספר. מה הן, קתוליות? לא, הן סתם דומות לחמוסים