Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

28th March, 2024 (14:56)
No pasaran!
Thandiwe Adjewa Newton
סנדרה הייתה מה שהציל את הבחירות האחרונות לכנסת, לפחות בשבילי. בלילה שלפני יום הבוחר, היא נתנה לי סטריפ שואו מלא ומציצה כדי שאני אסכים לתת את הקול שלי למפלגה שבה היא פעילה. אפשר לאמר שמכרתי לה את הקול שלי תמורת טובת הנאה, למרות שאני בטוח שהיא הייתה עושה את מה שרציתי גם בלי תמורה, אז לתת לה את הזכות להחליט מה אצביע הייתה סוג של מחווה הומניטרית טובה. באופן כללי אני מאוד בעד מערכות בחירות, על כל היופי של הדמוקרטיה, מסעות השכנוע ואיסוף הקולות של המעורבים בהן, האקט של הליכה אל מאחורי פרגוד והכנסת המעטפה עם הפתק שעליו אותיות המפלגה שלך לתוך הקופסה כחולה עם סמל מנורה ופנטזייה שבזמן שאתה עושה את זה מצלמים אותך עשרות עיתונאים. השנה ישבו בקלפי שני גברים זקנים מאוד – על סף המוות – ולידם ישבו שתי נשים צעירות מהן, בערך בשנות הארבעים המאוחרות של חייהן. “יצא לך עגול!" אחת מהן אמרה לי כשהגשתי לה את פנקס הבוחרים שלי, “מספר סידורי 1000”. “נכון. רוצה חתימה?” עניתי לה.

נעמדתי מאחורי הפרגוד והרמתי בידיי את הפתק שהתבקשתי להכניס לתוך המעטפה שלי על ידי סנדרה. הסכם, זה הסכם. הפתק חייך אליי, עשה לי תנועות מגונות של מציצה - אתם יודעים, מהסוג שבו מזיזים את היד קדימה ואחורה והלשון דוחפת את החניכיים מבתוך הפה לפי הקצב. הטלפון צילצל – זה היה יובל. יובל הוא החבר הכי מציק ונאג'ס שלי, והוא אדיר – למרות שהוא מעט מבולבל. “מה קורה אחי?” הוא שאל אותי מן הצד השני של הקו. “אני בקודש הקדושים של הדמוקרטיה!” עניתי לו.

“מה, אתה נמצא בחוף רחצה מעורב?”
“לא, כסיל. אני מאחורי הפרגוד. אני מצביע!”.

רק אנשים כמו יובל יכולים לחשוב שאנשים כמוני הולכים לים ביום של סופת גשמים (למרות שזה אפשרי לגמרי בסיטואציות מסויימות, אבל אני פשוט שונא לצאת מהבית עם מטריה כי אני תמיד שוכח אותה מתישהו במהלך היום והיא אובדת לי לנצח נצחים). “גבר, כל החבר'ה נפגשים עוד שעה. יש עימות של נציגי האוהדים עם המנכל החדש של הקבוצה. הולכים לאכול לו את הראש אחי!" הוא אמר לי. אני מוציא את הטלפון מן האוזן ומסתכל על השעה שמוצגת על המסך שלו, ואז מסתכל על המעטפה שבידי, שנמצא בה כבר הפתק של סנדרה. כמה סימבולי: אמש הזין שלי היה עמוק בתוך הפה שלה, היום הפתק שלה נמצא עמוק בתוך המעטפה שלי. אבל לא אכפת לי. החזרתי את הטלפון אל תוך הכיס ויצאתי מאחורי הפרגוד. מבט מחויך של הערצה חיכה לי בחוץ. שלשלתי לי את המעטפה לתוך התיבה והרגשתי טוב, הרשגתי שמצלמים אותי עשרות עיתונאים והפלאשים מסנוורים את האמ-אמא שלי.
© 2012-2024 Yaniv Klein