היא לא יודעת את זה, אבל בלעדיה אני מתפרק.

אני עומד שוב מול הטלויזיה, בפעם האחרונה לפני שאני עוזב את הדירה. מכבי בפיגור של נקודה ועם הפוזשן, שלוש וחצי דקות לסיום. ג'רי והבנות מחכים לי מטה כבר, איזה שבע דקות, הוא כבר צפר לי פעמיים. הוא יודע שאני רואה את המשחק, ושאני לא יכול להתנתק מהמרקע, אבל הוא לא ירחם עלי אם אני לא ארד מיד למטה. אני רואה את הצהובים מחמיצים עוד זריקה לשלוש והכדור עובר לז'לגיריס ואני מקלל בקול רם ואז מכבה את הטלויזיה ומתחיל לדהור למטה.

ג'רי יושב ברנו הישנה שלו. הוא נראה שזוף, ויש לו צעיף לבן על הצואר. מאחורה יושבות נטלי וקטיה ועושות לי פרצופים מצחיקים. “מנאייק, כמה פעמים אמרתי לך, בלילות חמישי שיש מכבי אתה אמור לאחר! מה קשה להגיע עשר דקות אחרי הזמן?!”. הוא תמיד מגיע ממש כמה דקות לפני סופי המשחקים. אפילו כשהוא מאחר- המשחק מגיע להארכה ואז אני מתבאס פי שתיים. “די נו, דן, תקליט ותראה כשתחזור!” הוא אומר לי, והבנות מצטרפות אליו. אני מביט אל המושב האחורי, אל העזרת-נשים, ודופק להן חיוך. נטלי מדברת בטלפון שלה, קטיה מחזירה לי חיוך עצל של סדירניקית שלא רואה שינה בבסיס ואז חוזרת הביתה פעם בשבועיים וגם בו היא לא רואה שינה. זאת הולכת להיות מסיבה מטורפת. כל הדרך אל תל-אביב אני וג'רי מריצים דאחקות. “דן, אתה לא מבין מה רחלי אמרה עליך שלשום ב'גלאזגו'!”. “נו מה?” אני עונה לו, משחק אותה אדיש, למרות שאני באמת אדיש, אבל צריך לדפוק הופעת אדישות משכנעת בפורום הנוכחי. “היא השתכרה לגמרי. ממש. היא לא ראתה בעיניים. כולה נמרחה שם על שמוליק. היה מגעיל לגמרי. ממש בסוף כשהיא כבר על סף איבוד הכרה מוחלט היא התחילה לבכות ואז צעקה שם באמצע הפאב שאתה הדבר הכי גרוע שקרה לה בחיים. ואני כמובן ניסיתי להרגיע אותה וזה. אבל לא כל כך הלך". נטלי שסיימה את השיחה גם הצטרפה לשיחה: "דן אתה היית צריך לראות איזה סצנה היא עשתה שם. נשבעת לך חולת נפש. צריכה אשפוז דחוף!". נטלי לא סובלת את רחלי מהיום שפגשה אותה, לפני שש שנים בחוג אוריגמי של מתנ"ס אשקלון גימל.

זה היה אחר צהריים קריר של חודש אוקטובר ושתי הבנות הגיעו אל פתח המבנה בשעה רבע לשלוש, כאשר החוג היה אמור להתחיל בשעה ארבע. נטלי הייתה אז ילדה כעורה בת 13 עם רסן ופצעונים לרוב. רחלי גם כן לא הייתה מהילדות היפות בשכבתה, אך היא החזיקה בתכונה נדירה מאוד לבנות גילה: היא הייתה תותחית בכדורגל ברמה שאי אפשר לתאר. נטלי קינאה ברחלי חבל"ז, ובגלל זה הייתה השינאה אליה גדולה. ככל שעברו השנים, ובזכות טיפולים רפואיים אסטיים רבים, הפכה נטלי מברווזון מכוער לברבורה שווה ביותר עם תספורת קארה שציבעה שחור פחם, חזה ענק שהיה לא פרופורציונלי לגופה הקטן והצנום, וחיוך עם גומות שיכל היה לגרום לפועל בניין לפול מפיגום (מה שאכן קרה ארבע שנים לאחר מכן. הפועל - אגב - נכה עד עצם היום הזה). כל אלו לא גרמו לשנאה של נטלי לדעוך אלא להיפך. אבל אני סוטה מהנושא.

אנחנו מגיעים אל המסיבה קצת לפני חצות הלילה. נהיה לי גרד בלתי נשלט במפשעה. אני מביט בקטיה בעוד היא יוצאת מהרכב ומסדרת לעצמה את המיני. “את מזכירה לי מוט מגנזיום" אני אומר לה. היא מרימה את הראש, מסתכלת אליי ומוציאה חיוך כזה – אתם יודעים – של אחת שלא מבינה מה בדיוק אמרו לה שניה לפני כן. “את יודעת, בפצצות תאורה של הצבא משתמשים במוטות של מגנזיום שכאשר נחשפים לחמצן שבאוויר אז נוצא כזה תהליך כימי ו..”. “אוקיי.. ו..?”. אין לי ממש מה להגיד אז אני קופץ עליה ומתחיל לדגדג אותה בשניצלים שלה. היא חמישים אחוז צוחקת מזה, מאה אחוז מנסה להביא לי אגרוף לביצים. הלילה אני תולה אותה בשירותים.

אנחנו נכנסים פנימה והכל מטורף, פוסט-אפוקליפטי. הם לא התבדחו באס-אם-אס בעניין העגבניות: באמת זאת מסיבת פסטיבל לה-טומטינה לפי הספר. הכל מלא בעגבניות, בקטשופ. דיילות עם ניבי ערפדים מסתובבות עם מגשים עמוסים כוסות של בלאדי מרי. על הבר רוקדות שתי בנות שלגופן רק ציור גוף שהוא הלוגו הישן של 'ספיד' ושולחות עינטוזים לכל עבר. תופס את קטיה במיני ומתחיל לגרור אותה אל הבר, ותוך חמש דקות בערך על קורת העץ יש 14 כוסיות של שוטים, ריקות. היא מתחילה להתחכך בי, ממש חזק, מעבירה את הישבן שלה מצד לצד ומלמעלה למטה. ואז זה קורה.. באופן אוטומטי אני מתחיל לחשוב על קרמיט הצפרדע, ועל תרומתו לעיצוב אישיותי.

כשהייתי קטן, ורק ערוץ אחד שידר בטלויזיה, רחוב סומסום היה ההיילייט של היום שלי. זה היה משוגע, אני עדין חושב רק דברים טובים על התכנית הזאת. כל שאר התוכניות, כל המומינים, רכבת ההפתעות, חתולים סמוראיים – כל אלו לא הגיעו ולא יגיעו לעולם לקרסוליי האיכות של רחוב סומסום. קודם כל, בגלל שבובות תמיד הצחיקו אותי יותר מדמויות מצוירות. דבר שני, רחוב סומסום זו תוכנית שלא רק ילדים בארץ התחנכו עליה כי אם ילדים בכל העולם. ומי שמבין באמת יודע שגלובליזציה זה אלוהים ואלוהים זה שלום. קרמיט עמד בראש הפירמידה. נכון, יש את מיס פיגי, את עוגיפלצת, את אלמו ואפילו את אלברט.. אבל אלו רק בובות נחותות. הן לא התנהגו כמו רווק טוב-לב, הן לא עיקמו את הפה באותה צורה שהוציאה ממני פרצי צחוק בכל פעם מחדש. קרמיט עיצב אותי, קרמיט בנה אותי, אני קרמיט.

עוד שעה עוברת ואני וקטיה מזדיינים חזק בתוך תא שרותים מספר 2. היא צועקת וצורחת ואני נכנס ויוצא ומפמפם במהירות של אלף מחזורים בדקה בדרך. אחרי כמה זמן אני מסובב אותה ומתחיל להביא בה בדוגי ותוך כדי אני שולף מהכיס של המכנסיים שלי את החבל שהכנתי מבעוד מועד ועושה בו לולאת חנק. ואז אני עושה עוד לולאה ומעיף את הלאסו למעלה אל המנורה, שם החבל נתלה. אני מפסיק לזיין את קטיה, ומרים אותה כך שתעמוד על האסלה, כדי שכאשר היא תרד משם החבל ימתח והלולאה תיכרך סביב צווארה הענוג. “מה קרה?” היא שואלת אותי לפתע, ואז מסובבת את ראשה לעברי. אני מחביא במהירות את החבל מאחורי גבי. “למה הפסקת לזיין אותי והעלית אותי על האסלה?”. אני מביט בה ובראש שלי מנסה לחשוב על שקר משכנע במהירות הגבוהה ביותר האפשרית. “זה בגלל ש.. רציתי להיות קרוב יותר לכפות רגליך, אני מאוד מחבב אותן", ותוך כדי שאני אומר את זה אני מוריד את ראשי ועם הידיים מאחורי הגב שמחזיקות את החבל אני מתחיל ללקק ולמצוץ לה את הבהונות מה שמתברר כמטלה קשה בגלל שנעלי העקב שלה לא מאפשרות גישה קלה לליקוק של הבהונות. השקר כנראה עובד כי היא מורידה את הנעליים, אז אני מלקק אותה עוד קצת בבהונות וזה ממש מגעיל אז אני אומר לה שבא לי עוד פעם להביא בה בדוגי ונראה שהיא מרוצה מן העניין הזה כי היא לא כל כך אוהבת שמתעסקים לה עם הבהונות וזה יותר מגרה אותה שפשוט מזיינים אותה. אז אני חוזר להביא בה עוד פעם במהירות גבוהה ובעוצמה (כי רק ככה צריך לעשות את זה) ובסוף אני מצליח לכרוך את החבל סביב הצוואר שלה ולפני שהיא מספיקה להגיב אני מפיל אותה מן האסלה והיא נתלית מן הלולאה שבתקרה על המנורה ומתחילה להחנק. בזמן שהיא לאט לאט מאבדת את הכרתה אני מכפכף אותה קצת ואומר לה שאני אוהב אותה אבל מאז שהיא גנבה לי את סיסמת ה-Root במחשב שלי לפני שלוש שנים ומחקה לי את אוסף התמונות של גולדה מאיר אני רק מחפש את הנקמה וכל מערכת היחסים שלנו וכל מה שקרה בה בזמן הזה הכל היה מתוכנן כדי להביא אותנו אל הרגע הזה שבו אני אתלה אותה בשירותים המטונפים של מועדון. ואז היא מתה.

שעה עשר בבוקר, הרעש וההמולה של יום שישי כמה שעות לפני שהכל נסגר ברחוב וכולם יוצאים לנוהל שבת. שניה לפני שאני נרדם סופית, אני נזכר. נזכר בה. אז אני קם והולך אל המחשב, ופותח את האינטרנט ומגלה שמכבי ניצחו מסל בשניה האחרונה ושזאת הייתה הדרמה הכי גדולה של הקבוצה העונה ועוד כמה דברים שמעצבנים אוהד ממוצע אם הוא התלהב משחק שלם אבל את המאני טיים הוא פיספס בגלל חבר דביל שתמיד מגיע בזמן.