Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:24)
A wishing well that wishes well..
זהירות! דולפין בחצר
אמרתי שאני לא אכתוב עוד סיפור על צבא, על לחימה, על רובים ועל קוצים. אמרתי, אבל לא הבטחתי. עם המחברת ביד והשמש הזהובה-אדומה ששולחת את הקרניים האחרונות והחלושות של דצמבר מבעד לחלון, אני נותן למוח באמת להתפרע. העט עולה ויורדת, הדיו נמרחת על הקאנבס, האותיות מתחברות למילים והמילים למשפטים וכן הלאה. ג'ו שוכב בצד השני של החדר על מזרון צבעוני שמאויר בחמניות, או סביונים, או אנאערף. אני כותב על אבי, ועל הקרבות שלו, ועל איך שהוא מתגעגע לחברה שלו בעורף. זה רק סיפור, על מציאות מדומה. ביל, המפקד של הצוות, נכנס חמש דקות לפני כן לחדר ושאל אותנו אם אנחנו רוצים לכתוב כמה שורות על רוזי שנהרגה בתחילת השבוע. ג'ו אמר לו שזה טיפשי, שלא כותבים על דברים כאלה, שזה פגיעה בכבוד המת. הוא לא אמר את המילים האלו בכעס, הוא פשוט אמר אותן כבדרך-אגב, כאילו הוא לא ממש עונה לביל, כאילו הוא אומר אותן אל כדור האש ששקע מולו מאחורי קו האופק.

"אני לא מצליח לחשוב איך לסיים את הסיפור", אני אומר לג'ו. הוא שותק. אני מצפה שהוא יאמר משהו, שהוא יראה את העיניים שלו לשניה מבעד למשקפי השמש הכהים, אבל הוא שותק. "אולי הוא יפצע בקרב. יאבד איזו רגל, יד. ובסוף הוא יתחתן עם ג'ניפר והכל יהיה בסדר?" אני זורק לו פתיון, "מה אתה אומר?". "שיאבד את שתי הידיים.. ושחברה שלו תתחתן עם מישהו אחר. מישהו.. מכוער. שהוא יצא אחרי שנה וחצי מהשיקום והדבר הראשון שיחכה לו בחדר בבית זאת הזמנה לחתונה שלה. עם המכוער". אני מסתכל עליו, הוא רציני למוות. "שההזמנה לחתונה תהיה יפה, עם שני ילדים, בן ובת, שהולכים יד ביד בגינה ויש מלא פרפרים ופרחים מסביב".

רוזי הייתה כמעט דמיונית. היא לא הייתה ממש חלק מן היחידה, היא הייתה הנקבה היחידה שרובינו ראינו במשך ימים ושבועות שלא הייתה בצד של האויב. כולם קראו לה סמיילי - לא רק בגלל שהיא חייכה, היא פשוט הייתה נראית כמו סמיילי של אינטרנט, יענו כל התווי-פנים שלה היו כמעט בזוית של תשעים מעלות לשאר האיברים בגו,. אני לא חיבבתי אותה, אני לא חושב שרוב האנשים חיבבו אותה. היא הייתה כמו צרעת. ג'ו חיבב אותה, אבל לא מספיק כדי שיכאב לו כשהיא תתפגר. "מה אנחנו הולכים לעשות בשבוע הבא?" אני שואל את ג'ו. הוא חושב. "בטח נזיין בשירותים של איזה מועדון. נחגוג את חופשת השחרור שלנו כמו שצריך..". אני מסתכל על השמש יורדת עוד קצת למטה, ואז קם מהמיטה ומדליק את הרדיו. "אני שמח שהשמש שוקעת בחמש כל יום. זה גורם לימים להראות קצרים יותר".

"קוםםםםםםםםםםםםם" צורח לי ג'ו כמו כלב שדרכו לו על הזנב. מעל המיטה תלוי באותיות שרד על בריסטול בצבע דהוי של קיר שהולך להתקלף שלט מזהיב בכתום בוהק של יום שמתחלף - "הקם להשכימך השכם להורגו.."
רוזי הכינה אותו פעם כשהתעלמנו ממנה והיא יצאה בהפגנתיות לשאוב קצת רוגע ברעש של בחוץ וחזרה עם הריפוי בעיסוק שלה בצורת שלט מכוער, מכוער מכוער, מכוער ממש, אבל זה הצית בנו חיוך של סמיילי מידבק של אפצ'י מוצלח. מוכשרת הילדה.
בחדר הצר הזה, זה שפנס לא יתקשה להאיר ביום חשוך במיוחד , בקיר הכמעט חשוף הזה מעטרות כמה תמונות שלנו בלוק של גבס ברגעים של אושר לא מזוייף - מחזיק את התמונות שלא יפלו, וגם את הזיכרונות, משהו שנשבר בנו והזיכרונות ששירבטנו על הגבס, שיהיה לאן לחזור.
..כמו הפעם שקרענו את ביל במכות בצחוק אחרי שהוא הפסיד את אחות של דורי וחופן כבשים תוהות במשחק פוקר והתנהג כמו בחורה לגבי זה, נשבעתי אז שקרן פלס הייתה יכולה להלחין את הבכי שלו.
אולי באמת כדאי שהוא ישחק רק ב-'מלחמה' ..
באותו יום איבדנו את בן, הוא הודיע שהוא ויסמין החליטו להתחתן.

היום יורד, ואנחנו נודדים לשק מחשבות חדש שמביא איתו המחר. אני מדמיין את העתיד איתה , כאילו היא עושה לי 'שק קמח' בדימיון. היא יכולה, גם לה יש לב חזק. לא כמו ה-3 לב של ביל בפוקר. פלופ.
על המיטה לצד מצעים מקומטים חושב איך זה יהיה להריח קצת אויר אחר, כזה שלא עומד או מטונף באבק, לזיין קצינת שלישות ולהרגיש קצת חופש. לאכול ארוחת שישי ומיד אח"כ לנבול מאלכוהול, להתפרק, וליצור זיכרונות מזן שונה, כאלה שלא זוכרים בבוקר.
לפעמים נדמה לי שיש גיבורים מזן שונה, כאלה שלא צריכים אומץ, כאלה שרק צריכים להיות חלק מסיפור, בלי מטרה, סתם להיות חלק ממשהו. משהו שמישהו יזכור.
והזמן שחולף, שחלף, הוא כמו מפל של מים שנופלים ומתנפצים וזה נעים לפעמים וזה מציק, וזה טוב שזה ככה, - ימים שמתקצרים, זיכרונות שמתארכים, וסיפור - סיפור שישאר. למרות שהוא לא מספר על כלום
רק על מה שסיפור לחימה טוב צריך לספר.

על חברות.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!