הכל התחיל ב-11 בדצמבר, 2003. אני הייתי בדרכי הביתה מן הבסיס אחרי עשרים ואחד ימים ארוכים, על האוטובוס מקרית שמונה אל תל-אביב. היה חשוך וקר בחוץ – אבל בלב שלי הרגשתי כמו יום של קיץ. האוטובוס חלף על פני כל התחנות בדרך ואני כולי מתרגש כבר מקפץ במושב שלי מצד אל צד מרוב ציפייה. כבר הייתי די ותיק, והיציאות הביתה כבר לא ריגשו אותי כמו בהתחלה, הן היו כמו פסקי-זמן בדרך אל השחרור המיוחל. בהתחלה כשעוד הייתי צעיר כל יציאה הביתה הייתה עולם ומלואו, עם כל הרגשות, תחושות הגאווה, האדרנלין והחרמנות. תוך כדי השירות איבדתי את כל אלו ונעשיתי ממש אדיש, כי כבר רציתי להיות אזרח, להרגיש את החופש הגדול, את החופש שלא נגמר אחרי ארבעים-ושמונה שעות ומשאיר אותך בתחושת שביזות איומה כשהוא נגמר. אבל, ליציאה הספציפית הזאת - בערך חודשיים וחצי לחפש"ש – היו חוקים משלה. ידעתי שבבית מחכה לי לא אחת, לא שתיים, כי אם שלוש(!) נערות ליווי יוצאות מדינות-ערב בבית. לא הייתי אמור לדעת על נערות-הליווי, זאת הייתה אמורה להיות מתנת-יום הולדת, הפתעה נסתרת שהייתה אמורה לתקוף אותי בכניסתי אל הדירה בהרצליה, אבל מישהו דיבר: זה היה גבריאל קורנסנו.

גבריאל היה הטען בצוות שלי. הוא היה צעיר, מחזור שני בפלוגה, קטן ועלוב. הוא היה מעורר-רחמים, אבל הוא הצטיין בשלושה דברים. הדבר הראשון הוא, שלמרות שהוא היה יצור במשך כל שעות היממה, ברגע שהוא נכנס אל הטנק הוא היה משתנה והופך להיות הדבר הכי קליבר בעולם. זה היה פשוט בלתי ניתן להסבר הגיוני. כמו הדוקטור הזה בסיפור ההוא, שהיה הופך בלילות לישות שונה. זה היה מדהים. הדבר השני היה שגבריאל למרות כיעורו הצטיין בחברה כוסית מדהימה שכל האנשים בצוות אהבו להזיל ריר על התמונות שלה שהיו תלויות על הארונית שלו. אף אחד לא ממש הבין איך בחורה שיכולה להיות דוגמנית מצליחה (למרות שבפועל היא הייתה רק מוכרת בחנות בגדים) מסכימה לאמץ לחיקה ולאיברים אחרים שלה דבר כמו גבריאל. הדבר השלישי - זה שהדהים הכי הרבה – הוא שגבריאל היה דוב פנדה.

האמת היא, שדוקטור אשכנזי מלשכת הגיוס עשה לו ממש פרצופים ביום החיול. זה לא שצבא ההגנה לישראל לא מגייס בעלי חיים, אבל דוב פנדה זה ממש בעייתי. קודם כל, יש את העניין של המשקל, שהוא לכשלעצמו יכול לפסול אותך לשרת בצבא – על אחת כמה וכמה בגדוד של שריון. הדבר השני הוא שהייתה התניה עליו לגלח את כל הפרווה כתנאי להרצתו בטירונות של קיץ במדבר. וכמובן היה את כל הקטע של השפה, כי גבריאל היה מאוד חלש בדיבור, במיוחד בעברית שהיא כידוע שפה קשה. איכשהו הצליחו לגייס את גבריאל, עם כל ההליכים של המטה הכללי והפקודות וזה, הוא נפל בין הכיסאות ועלה על האוטובוס דרומה עם כולם, והשאר היסטוריה.

דוקטור אשכנזי היה עוקב אחריו בשבועות הראשונים, בגלל שהוא לקח את הפנדה הספציפית הזאת כפרויקט אישי שלו. בואו נאמר, שהקצינים הבכירים הסתכלו עליו ורק חיכו לראות איך החייל שהוא אישר קורס במסעות ונכשל במטווחים, אבל ההשקעה הגדולה הניבה תוצאות וגבריאל בסוף אפילו היה מצטיין מחזור, למרות שכולם ידעו שזה היה מינוי פוליטי. הימים עברו, גבריאל נקלט בגדוד (הוא לא יצא לקורס מפקדים מטעמי מצפון) והחבר'ה הוותיקים, שאני ביניהם, לא הפסיקו לצחוק עליו ולהשפיל אותו, במיוחד במקלחות (למרות שבקרבות ההשתנה הוא תמיד היה מנצח). בסופו של דבר לא הייתה לנו ברירה אלא לאהוב את הדוב החמוד הזה. אני הגדלתי לעשות ולקחתי אותו להיות השותף שלי למיטת קומתיים. הייתי עוזר לו לנקות את הנשק (הוא תמיד הסתבך עם המכלול), ונשאר אתו ער עד שעה מאוחרת – הרבה אחרי שכל החבר'ה בחדר היו נרדמים – וסתם היינו מזיינים אחד לשני את השכל על כל מיני דברים, ועל התיכון, ועל מה הולך בפלוגה, ומה נעשה כשנשתחרר (למרות שפה השיחה הייתה הופכת להיות די סתמית מבחינתו). בסוף, הוא הרס לי את המתנת יום הולדת.

אז האוטובוס מגיע למחלף הסירה ואני יוצא מהאוטובוס ומתחיל תוך שנייה אחת בדיוק לרעוד מקור בגלל שאני לעולם לא לובש מעיל על מדי אלף והשרוולים מופשלים והכל (פוזה של סדיר). אבל לא אכפת לי, בבית מחכות לי שלוש זונות כוסיות שימצצו לי את האם אימא של הזין ואז אני אשפריץ להם זרע לפרצוף בסוף. מכירים את זה שלפני משהו ממש טוב אתם מתחילים לפנטז ובונים בראש תסריטים וכל מיני ציפיות ממש גבוהות? אז אני מנסה להימנע מזה אבל אני לא מצליח. כוס אימא של גבריאל הזה! בכל אופן אני כבר נכנס לרחוב שלי ובאמת אני מתחיל להריח כבר בושם זול באוויר. אני ממש מתחיל כבר להיכנס לאקסטזה. איך אני הולך לפרק את השלוש בחורות האלה ולהוציא עליהן את כל מה שהצטבר אצלי בעשרים ואחת ימים האחרונים. על כל בחורה אני הולך לפרק שבוע. אני מדלג במדרגות את כל הדרך למעלה ואפילו לא אכפת לי שבדרך אני מועד על אחת המדרגות ונפצע בברך ומתחיל לדמם וכל הקירות של חדר המדרגות מתכסים שפריצים של דם וגם קצת עף לי לתוך העיניים אני כולי שמח ומאושר וצוהל וכבר שוכח שגבריאל המכוער הוא הסיבה לכל התלאות האלו כי בלי השטויות שלו הייתי חוזר מהבסיס כל הדרך מבואס בלאו-הכי. ואז אני פותח את הדלת ומה אני מגלה?! שהוא עבד עלי! חלאה הפנדה הזה!!