Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:02)
Make a wish..
איך התאהבתי בדי ג'יי אברום - סיפור קצר שנוגע לאשך
הלשון של ג'מילה היא הכי ארוכה בעולם. בספר שיאי-גינס החדש יש אפילו תמונה גדולה של ג'מילה חורצת אותה אל העולם, לחה וחמה, מלקקת לעצמה את פיקת הברך הימנית בחושניות בלתי-נתפסת. הלוואי וגם אני יכלתי ללקק לעצמי את פיקת הברך הימנית כמו ג'מילה, היא פשוט תותחית 155 מילימטר שעושה לי רטוב.. אתם יודעים.. שם למטה.. בעקבים. אבל העובדה שיש לי קצרה מכבידה עליי נורא, כי הרי בעידן בו המדיה משחקת תפקיד כה חשוב בעיצוב הדימוי העצמי של כל אחד מאיתנו, מי לא חולם שתהיה לו בתוך הפה לשון ארוכה ומתגלגת, תמירה מקוצי-השדה, חזקה מרעל עכברים, אשר תאיר את ימיו ותחשיך את לילותיו? ואני אינני שונה מכולם, אני לא פתית-שלג ייחודי - אני אפילו לא גוש של ברד בקרן רחוב הנביאים. כל מה שיש לי בעולם הזה הוא את עצמי ומעיל מרופט בצבע חום ששדדתי מאיזה הומלס תחת איומי אקדח סיכות באיזה יום רביעי אביבי אחד. זה מצחיק, אבל במובנים רבים, כאשר אתה יכול רק לשחק את הקלפים שהחיים נותנים לך, וזה לא משנה כמה אתה טוב, אם אתה מקבל יד מחורבנת - אתה תפסיד. ואני מפסיד: כל נסיונותיי לבנות מגדלי-קלפים על גגות של גורדי-שחקים נחלו כישלונות צורמים, שהידהדו כקול רעם במרכזה של יפו העתיקה. מערכת סטריאו אשר הוצבה אחר כבוד על גבו המהולל של צב-ים אגבי ניסרה באוויר למורת-רוחם של העוברים-ושבים, "גאוות העיר" התעתדה לכבד את כולם בנוכחותה. "אני לא מרוצה מאיך שהגב שלי נראה בשמלה הזאת. אני שונאת את הגיזרה הזאת, היא הופכת אותי לדאבה!" היא אומרת לי, כמעט צועקת עליי מתוך בגד-המעצבים הצהוב שלה. אני נאנק מכאבים ומשפריץ עליה קצת מיונז כתגובה מרדנית וחסרת-תקווה כלשהי. הלשון שלה נראית פחות טוב היום, כאילו שהיא הצטמקה, שהיא איבדה כמה גרמים. הפופולאריות שהניבה התמונה הענקית ב'שיאי גינס' הגיעה אליה לבסוף, כי היא כבר לא נראית כמו ג'מילה התמימה שהיכרתי לפני עשרים שנים בגן-יוכבד בשיכון ב'. "אלה רק נוזלים" היא מתרצת, אבל אני יודע שביחד עם מאסת השריר גם מצבה הנפשי התדרדר. אנחנו שוכבים, יד-ביד, על הדשא של גבעה ירוקה באיזור עתלית. מדי פעם היא משגרת את הלשון שלה לאוויר כדי לתפוס זבובים ומסוקים תועים. היא תופסת אחד מן השניים - לא אומר לכם מה מהם מפאת שמירת כבוד הצוות - ומפרקת אותו בתוך שנייה לגורמים ראשוניים ומיכלי דלק שמתפוצצים. זה די יפה לראות את כל העסק: זה מזכיר זיקוקין די-נור של יום-העצמאות, רק בלי קצף ופטישי אוויר והופעות של להקות מתנ"סים.

היא מפשיטה אותי, מסירה ממני את הבגדים בעזרת מספריים, ומדי פעם מחליקה קצת פלדת אל-חלד אל מתחת לעור שלי וגורמת לי להכתים את הסמרטוטים שלי בדם. היא מתחילה לנשק אותי מלמעלה, מן המצח, ויורדת למטה, באיטיות, משגעת אותי. הליקוקים שלה אגרסיביים ומרגישים כמו אגרופים של ילדים קטנים במוסד לעבריינים צעירים, אבל אני מעיף לה בעיטה במפשעה והיא נרגעת קצת. היא מסירה את הגופייה עם צילום האילוסטרציה של השוק בבאר-שבע, ואני מתלהב שוב כמו בפעם הראשונה מזוג השדיים שלה, שמונחים בצורה מוקפדת להפליא בתוך חזייתה הלבנה (עם הכתמים הצהובים של חרדל). "בא לי לשפוך עליך נזיד עדשים עם לובסטרים נימוחים!" היא לוחשת לי בחום שרק מישהי שאוהבת באמת מסוגלת להפיק. מן החלון הפתוח לרווחה אפשר לראות בחוץ שמיים זרועי-כוכבים ועננים קטנים ואפורים שטסים להם במהירות באוטוסטראדות הרחבות שלהם, ומשבי רוח קרירים אשר נוגדים את האש הבוערת בחדר, ביני ובין האישה שלי, בתוכנו, בנו. והכל מסביב מתוק ונעים, ואנחנו נעים כמו במיתקן בלונה-פארק בסראייבו, בקרוסלה או בגלגל-ענק: פעם אני למעלה, ופעם היא, ואנחנו מסתובבים, מתנדנדים בתוך אוקיינוס של רגשות, ואיברינו רותחים, וטיפות של זיעה נמרחות ביניהם תדיר ומתערבבות האחת בשנייה כמו ין-ינג. היא מקרבת את פיה באיטיות מטריפה אל עבר איברי הזקור, מוכנה לאמץ אותו לקרבה בצורה משכנעת יותר מאשר אימוץ של ילד רעב מאפריקה התיכונה על-ידי זוג סלבריטאים הוליוודיים. "חזיז ורעם", אני פונה אליה, "אני רוצה לספר לך קודם סיפור אופי חמוד מהילדות שלי!". היא מתהפכת אל הצד השני ונותנת בי שתי עיניים סקרניות וחיוך לבן. אני חושב קצת, מנסה להיזכר בחוויה עם עוצמה רוחנית אשר תגרום לה להתרגש כאילו היא צופה במשחק טניס-שולחן במתנ"ס אשר בקצה הרחוב. בסוף עולה לי בראש תחרות אכילת-הנקניקיות של פתח-תקווה 1978, בה לקחתי את המקום השלישי בהפרש ניכר מן המקום הרביעי. "באותה התקופה לא הומצא עוד הקטשופ" כך אני מספר לה בהתלהבות, "המתחרים כולם השתמשו במרגרינות 'בלו-בנד' שנקנו בעזרת תלושי ההקצבה. הייתה כידוע תקופת צנע!". היא בולעת את סיפורי בשקיקה. אני ממשיך: "בלסתי אותן בקצב אסטרונומי כמעט. הצופים ביציע - כולל הסקאוט מקבוצת זוללי הנקניקיות של ברצלונה - כולם הסתכלו עליי. לאף אחד לא היה אכפת מרודריגו עייש שישב לידי ולקח בסוף התחרות את המקום הראשון. סגנון הלעיסה האפקטיבי שלי משך את כל תשומת-הלב. הייתי ב-Zone! ואחר-כך חגגתי עם Zona!!".

כל הדרך אל הסופרמרקט אני מנג'ס לה על זה שאני צריך גופיות חדשות. היא מנסה להתעלם, בוהה החוצה מן החלון על הנופים החולפים של בתים פרטיים עם גינות גדולות ועצי פרי. שנינו חווים משבר של Low-Carb Diet. אין מנוס מלהריץ בראש תסריטים של סרטי אנימציה לכל המשפחה והשוואות אל אבא שלי. כשאנחנו נוחתים בחניון הגדול, אני מתקשה למצוא מקום לחיפושית, ומסתובב שעות בחיפוש נואש אחר שני מטרים מרובעים להיכנס בהם. וכאן הסיפור נגמר.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!