Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (20:50)
Give me some sugar, baby!
j3rK 5t0r3 c4113d
מצב חירום בקסיופאה: יש לנו שישים ושישה פצועים בדרגות חומרה שונות אבל רק חמש-עשרה מיטות פנויות, ולא צריך להיות גאון-הדור או בעל תואר במתמטיקה כדי לדעת שנתקענו כאן חבל-על-הזמן. זאת לא אשמתנו שתפרו לנו אסון רב-נפגעים דווקא עכשיו באמצע 'אוגוסטאנה', כשאנחנו בסד"כ מצומצם מינוס ואפילו ריטה פקידת-הקבלה (עם הנוכחות של שלוש-מאות שישים וארבעה ימים בשנה) לקחה את החופשה השנתית שלה כדי לעשות כמה סידורים במרכז - אבל לך תאמר את כל זה לברדלס פורטוגזי שפיצצו לו את כל הפנים והעין השמאלית שלו תלויה מתנדנת מתוך החור שלה. אותו הברדלס, שמו ג'ימי מקדניאל, נשכב על הרצפה הקרה של אולם הקבלה ומטפטף דם רב ויקר על מחצלת ירוקה. אני ניגשת אליו בצעדים בוטחים. "היכן כואב לך, אדוני?". הוא חושב לשנייה או שתיים, ואז מוציא מתוך אחד הקפלים שלו גליון מקופל למשעי של ביטאון איגוד הארכיטקטים הישראלי. "פעם", הוא ממלמל לעברי תוך שהוא מצביע על תמונה גדולה באחוד העמודים האמצעים של המגאזין, "פעם הייתי הכפיל מספר 1 של נתן דטנר!". אני מביטה בו ורחמיי נכמרים אליו: והוא נראה לי פתאום כל כך חלש, תלוש ופגיע בצורה מאמללת, וקשה לי להאמין שפעם הוא היה מישהו, שם-דבר בעולם הכפילים. לרוע המזל, אחרי שאת עובדת בטיפול נמרץ במשך כל כך הרבה שנים, את כבר מתרגלת למראות הקשים של דמויות נערצות במצבים בלתי-ייאמנו, מופשטים מצלם האנוש שלהם ובוכים עצמם לשינה עמוקה כשל תינוקות בשלכת. בדרך כלל אין לי בעיה עם אנשים מופשטים, אבל ג'ימי, הפצוע שזכה לקבל את המספר שלושים ושבע, מושך ממני תשומת-לב מרובה (מרובע שכמותו). "אל תדאג!", אני צווחת עליו בטון של נערת-גלגל מדוכדכת, "אתה ב'קסיופאה' עכשיו, אנחנו מאיישים את חדר הטיפול-נמרץ מהבינוניים ביותר במחוז. פעם היינו משהו מיוחד, כאשר בית-החולים לקח מקום שלישי בעיצוב-פנים ב-1992, אבל מאז התדרדרנו אל מקום שלישי מהסוף. אנחנו באשפתות.. קיצוצים בתקציב - אתה יודע איך המנגינה הזאת נשמעת. בכל אופן, אנחנו לא ניתן לך למות כאן, בלי כבוד, כמו כלב על הריצוף המכוער בתוך שלולית גדולה שמכילה חצי ממה שהיה בעבר הפרצוף שלך!". הוא מחרחר בכבדות ספוגת-כאב, אבל אני יכולה בכל-זאת לזהות בקולו מעין נימה של הקלה והכרת-תודה על פועלי. באמת, נאום שכזה חייב לזכות אותי מתישהו באיזשהו אוסקר - אעדיף בסוף השנה הפיסקלית הנוכחית.

קסיופאה הוא לא מהמתקדמים ביותר. הוא גם לא מהנקיים ביותר או חלילה מהטובים או המקצועיים ביותר. אבל הוא בית: הוא יחידה רפואית שלמה וידידותית למשתמש, שמרגישה כמו משפחה גדולה אשר פועלת כאילו בגוף אחד. על המלאכה מנצח כבר שנים ארוכות דוקטור הובו, שכולם יודעים שיש לו בעצם פיצול אישיות חמור ביותר. הביאו אותו כמתמחה כושל וחסר מעוף מאיזו גימנסיה בפריפריה והפכו אותו בקלות בלתי-נסבלת למומחה כושל וחסר מעוף, שברזומה שלו כישלונות מהדהדים אינספור. הוא ידוע לשמצה בכישורי האיזמל החריפים שלו וביכולתו לעשות ג'אגלינג עם ארבעה איברים פנימיים בו-זמנית. וכמובן יש את שאול, הרופא המרדים - מלבד המנותחים - גם את הקולגות שלו, בסיפורי מאה-לילה-ולילה מפותלים וממושכים כגלותו של עם-ישראל. שאול הוא יחסית חדש בצוות, והוא עדיין נחשב 'מסלולניק', משמע הוא עדיין עושה תורנויות-מטבח ומסעות כמו צעיר מושתן עם ריח של 'קורס מבוא לאנטומיה'. יש את דינארה, אשת-הקפיטריה המהוללת של קסיופאה, שמכורה בצורה נואשת ל-Midget Porn ויש לה את אותה התסרוקת כמו למארג' סימפסון, כולל הצבע ורמת-הקשיות. ויש את די ג'יי אברום, שבעצם רק מתנדב אצלנו. אברום נמצא איתנו - כמו הרבה דברים אחרים - בגלל הבירוקרטיה. כדי לקצר לכם סיפור ארוך: ביקשנו מ'יד-שרה' שייארגנו לנו ליצן רפואי, יהא העלוב וחסר-הכשרון ביותר בסטוק. ב'יד' שמעו את הבקשה, אבל בגלל שאיחרנו עם הטפסים אז תקעו אותנו עם אברום. בגיג הראשון של אברום, אגב, כולנו היינו שיכורים מהישבן ורקדנו ופיזזנו כאילו אין אתמול בחדר האיחסון של המזרקים המשומשים לצליליה עוצרי-הנשימה של אום-כולתום. תכל'ס אין על מזרקים משומשים, זה הדבר הכי כיף שיש בכל בית-החולים. כל חברי הצוות ללא יוצאים מן-הכלל מבקרים בחדר המזרקים לפחות פעם אחת ביום, שזה המון כי אנחנו מקבלים בסך הכל הפסקה אחת בלבד פר משמרת. האיכות הכי טובה נמצאת במיכל הפלסטיק הקשיח הכתום עם הכיתוב "יינתי פראעזי", לשם מעיפים תמיד את הוירוסים הקטלניים ביותר ואת התרכובות עם המוטאגנים החייכנים. אנחנו מחסלים את המיכל הזה בדרך כלל עד פחות מיממה אחת מזמן האיסוף הכללי. הבא בתור הוא המיכל הכחול עם הדיוקן של רפאל איתן, לשם טוחבים בצורה מסודרת כל-מיני עודפים של משככי-כאבים וחומרי-הרדמה. למרות שזה חומר באמת באיכות גבוהה, אנחנו בדרך כלל מתקשים להתפטר מתכולתו בזמן בגלל שאברום נזהר כמו מאש מסמים בעלי השפעה מדכאת ושאול לא מורשה עוד לגעת בהם עקב פז"מו המגוחך. ואז יש את המיכל המוזהב עם האינפוזיות שהתקלקלו (הרקיבו, החמיצו או התחמצנו), המיכל הכסוף מהמעבדה הסודית למחקר בנשק-ביולוגי ואת מיכל הארד שמכיל את מאט דיימון, הזכור לכולם מתהילת טרילוגיית סרטי ה-Bourne. אגב, למקרה שאתם סקרנים, השם שלי הוא עדנה פינקשוורץ ואני היא דוגמנית-הידיים המיתולוגית של קסיופאה.

'אוגוסטאנה' של שנה שעברה היה הטוב ביותר עד היום. בעצם, הוא גם היה היחיד. אבל למרות זאת, הציפיות מהאירוע של השנה הרקיעו שחקים והיו חסרות פרופורציה לחלוטין. אני כמובן התנדבתי חודשיים מראש לדגמן לכרזה הרישמית של השנה הנוכחית כדי להרים את המוראל. בצהריים של יום הצילומים אף הגדלתי לעשות כאשר נכנסתי אל סלון-היופי ברחוב הרצל ועשיתי טיפול מקיף על הציפורניים, ואפילו אירגנתי מאנסטסיה, המניקוריסטית הבכירה, שתצייר לי עליהן רפליקות של יצירות מפורסמות מראשית תקופת הבארוק. הזכרונות מאשתקד הציפו אותי, בעיקר אותו הלילה הנהדר בו שיחקתי אמת-או-חובה-או-קטיעת-גפה עם דוקטור הובו עד השעות הקטנות, עד אשר הפציעה החמה מבעד לוילונות הטורקיז המכוערים של חדר מאה וחמש באונקולוגית גימל. פייר, אני יכולה להרעיף עכשיו המון מילים יפות על אהבה, על תשוקה, על איך הלילה ההוא התפתח אל תוך מה שנראה לנו אז כחלום קסום: על האופן שבו הוא אחז בבקבוק בירה ריק בצבע ירוק ולאחר מכן סובב אותו על בטני החשופה, על הנשיקות הנעימות אשר המטיר על עיניי, על אפי ולתוך שפתיי, על הדרך בה קילף ממני בעדינות את חולצתי כמו שמקלפים מנדרינה בשלה. אני יכולה לפרט על אודות הדרך בה נשף באיטיות תכולת ריאותיו בעורפי, על המיומנות שבה הקפיץ מעל שדיי המשתוקקים למגעו את חזיית-הפרגמנט-הסגולה-עם-תפרי-פיץ-העכבר שלי. אני יכולה גם לספר בהרחבה על התנוחות המרובות והמגוונות אשר ניסינו במשך שעות ארוכות. אבל - אני לא אעשה זאת: אני פשוט אסתפק בלדווח בצורה לקונית ויבשה על תגעלת-הנפש אשר התגלעה בפנינו כאשר הכרית מעל עצמו את זרועו השמאלית (בכל זאת, זה היה אחד מן האלמנטים העיקריים של אותו המשחק ואין מנוס מחמת-זעמו של צוואר-הבקבוק). כאשר חזרנו - הבחור עם הבגדים המוכתמים בדם ואנוכי - בחזרה אל אור הפלורסנטים המסנוור, אף אחד לא יכל לנחש את אשר התרחש. בכל אופן, 'אוגוסטאנה' של השנה הנוכחית לא הצליח עד עתה להתעלות לרמתו של קודמו, על אף מאמציהם הכבירים של החברים העיקרים בגרעין המחלקה ליצור "הייפ" ו-"ספין תקשורתי" סביב האיבנט, הנוצץ כתכשיט מזוייף בשוק הקרציות של אשקלון. כולנו מסכימים שהכוח העיקרי של 'אוגוסטאנה' הוא בפוטנציאל הסינרגיה שלו: ביכולת שלו ליצור דבר נפלא שעולה בהרבה על סכום חלקיו (לא שזאת חוכמה גדולה עם פלאי-אנושות בלתי-מדידים כדוגמת דינארה מהקפיטריה).

ואני יושבת על השולחן העמוס בכלי-המנתחים מול שאול שמחפש את משקפי-השמש הגזעיים שלו. "אני לא מסוגל לעבוד מבלי להרגיש שאני מגניב. יש גחלת ויש פאסון. רופא מרדים חייב לשמור על הקלאסה ברמה מסויימת. אני מעדיף את רמה מסינגר, אני ממש מחזיק ממנה!" הוא אומר לי ככה, כלאחר-יד, ועוד כמה איברים. אפשר לחשוב. מר מקדניאל מצידו מתפתל כשפיפון קפוא בתוך אוהל הסיירים המיוחד שהקמנו לכבודו בחדר גנרטורים מספר שבע, שפריצים קצרים ומתוקתקים היטב של נוזל ארגמני בלתי-מזוהה ניתזים ממנו כאילו הם נורים מתוך תותח או גייזר, או לפחות מלועו של הר-געש ננסי. ברגעים האלה הוא נותן לכולנו השראה, הוא מעלים מכולנו את הפחדים, הוא גורם לכולנו לרצות לרדת מן הבמה ולהפוך להיות צופים מן הצד בכל מחול השדים המטורף הזה שנקרא "אנושות". אני אוף-דיוטי, צריכה כבר להירדם אחרי כמה שעות באמת מטורפות, אבל לא מצליחה בגלל הקולה. המחשבות שלי פתוחות לחלוטין, טאבולה ראסה, נובלים אצלי בראש פרחים היכן שגדלים הקוצים. כל מה שאני באמת רוצה הוא ליפול לתוך הלילה, לתוך שינה ערבה, לתוך עולם של אישה אחת בלבד, ולתת לזמן הזה לעשות את שלו ורק ולהעיר אותי בסוף, בהתחלה, כשפותחים יד חדשה ואני צריכה להניח את הסמול-בליינד על השולחן. בחדר ניתוח, אסור לנתח דברים בראש יותר מדי, זה מתכון לאסון. למעשה, את המתכון האחרון לאסון שהוצאתי מאיזה סיפור בישול הודי ממש אהבתי. הוא היה טעים, חמצמץ, עם טיפת חריפות במקומות הנכונים. אסון בנוסח סצ'ואן? אולי.. אני ממש לא זוכרת. אני מעיפה מבט אל המחשב באולם הקבלה היכן שמתגודדים עשרות בני אדם ודינארה, שקיבלה על עצמה את תפקידה של ריטה בקבלה בחוסר סיפוק מובהק, צופה להנאתה במוניטור בשני גמדים אסייתים מגודלי-איבר מבצעים את זממם באגרסיביות יתרה בבחורה שחורה חסרת-מזל בגודל של לוויתן כחול. It's high times baby. כאשר קיבלנו בקסיופאה סוף סוף -באיחור של כמה שנים - את האינטרנט עם הפס הרחב, אף אחד לא שם פס חוץ מדינארה. היא תמיד הייתה שונה מכולנו, לא בהכרח במובן השלילי של המילה: לא יוצאת-מן-הכלל אלא מורכבת, לא מוזרה כי אם מיוחדת. היא נהייתה ידידה טובה של מאט דיימון, שהיה מגיח לעיתים מתוך החבית שלו במזרקים ומטפס עד אל חדרי השחיטה עם בירות וצימוקים ויחד הם היו רוקמים מזימות אפילו קיימו מערכת יחסים אפלטוניים לחלוטין על טהרת הפסיכואנליזה והמדעים הפסודו-מדוייקים. Thanks, for nothing.

דוקטור הובו מסיט את מבטו לכיווני. אני חושבת שאני מעט מסמיקה, אז אני דוחפת במהירות את פניי לתוך טפסי האשפוז הורודים. אחד מן הנפגעים צורח משהו לא ברור: He seems to be in quite a bit of pain. יש משהו מושך באנשים שקורעים לעצמם את מיתרי-הקול כדי לקבל תשומת-לב, ולנו זה מרגיש כאילו כל האיזור טעון בשדה אלקטרומגנטי חזק. הוא מטפל באחת האנושות - לביאה פאשיסטית במיונז - ומדי פעם גם מגניב לעברי איזה מבט סוטה של ילד אבוד ומיסכן, שבא לי לקחת מחבת עם ציפוי כפול של טפלון ופשוט לדחוף לו אותה במורד אוזנו הימנית, בה אני מזהה מעין גוש של חומר צהבהב בלתי-מזוהה שמעוצב בצורה של ארנב פסחא פיסח. "אני לא חושב שאני מוכן עדיין לאכול קופסא שלמה של מלפפונים חמוצים מתוצרת איראן!" לוחש לי לפתע שאול הצ'ונג דרך מכונת הדיאליזה. זה עושה לי להרגיש קצת איבוד עשתונות, אבל הדוקטור מרגיע אותי: "את יודעת שזה לא הקול האמיתי שלו.." הוא אומר לי כבדרך אגב, כמו חגב שעובר ניתוח עם מעקפים. "מה.. מה זאת אומרת?" אני שואלת בטון של ג'מוס מסורס מטרינדד וטובגו. "מאז שהוא נחטף על ידי חייזרים לפני שנתיים הוא מדבר שונה לגמרי. כאילו.. כאילו דרס אותו עדר של רואי-חשבון תל-אביביים!". אני מתחילה לחלום בהקיץ, מעין הזייה רטובה שלי ושל הובו חולקים קלח תירס-חם בלונה-פארק בתל-אביב. החזה של הגוססת מפסיק לעלות ולרדת. Her blood stopped circuiting, Her symptoms have ceased. מעניין אותי לדעת בכמה זמן אצליח להאריך את חיי אם אפסיק לנשום עכשיו-עכשיו.. רק חבל שזה בלתי-אפשרי לכתוב סיפורים אילמים.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!