Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (20:25)
Make a wish..
פעו נמאשים
"קודם אני!", היא אומרת לי, תוך שהיא דופקת לתוכי מרפק נרפה ונדחפת לפניי בתור. היא מאוד אבסטראקטית, הבחורה הזאת, וגם יש לה ישבן כל כך לבן שהוא כמעט שקוף-למחצה. אבל אני לא נותן לעובדה הזאת להפריע לי, כאשר אני מעיף אותה באופן רגוע ומבוקר בחזרה אל מקומה הטבעי מאחוריי. אין לי ספק: החיים על הכביש המהיר טבעו מאיתנו מחיר כבד - כמה עשרות דולרים - והפכו אותנו מזוג אוהבים ורוד ודביק אל שני פחי-אשפה חלודים בקצה של סימטה אפלה בניו-אורלינס. ועכשיו היא שוב מנסה לעקוף אותי בתור אל הבורקס, וזה כבר מכעיס לאללה, ואני פשוט לא יכול לעבור על זה בשתיקה, כי זה פוגע לי בגבריות. "תסלחי לי, גברתי!" אני פונה אלייה בצורה זאת, "אבל את היית הראשונה מאחוריי. מדוע אם כך אין את נשארת שם?". היא מרימה גבה, ואז את האחרת, ואז את שתיהן ביחד, ואז דופקת לי אגרוף ישר בפרצוף הקומוניסטי שלי. היא שוברת לי את האף, וגם כמה שיניים, אבל זה סבבה בגלל שהן רק שיני חלב שבכל מקרה היו נופלות לי מתישהו בעתיד. עם הדם שמתחיל לכסות לי לגמרי את הפנים אני מחליט שאני מדביק אותה במלריה ויהי-מה, אבל מאיפה אני מקריץ מלריה עכשיו? היכן מוכרים מלריה במדינה המזדיינת הזאת?! - אני מביט ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה ומחפש איזשהו סימן או רמז. אבל כל מה שאני רואה זה אותה, גבוהה ותמירה, דומה לקירסטן דאנסט, מחטטת באפה הארוך באמצעות חתיכה קטנה של סופגניה עם זיגוג משונה בצבע ירקרק. משהו אומר לי שאני אצטרך לחפש את המלריה המחורבנת במקום אחר - כי כאן אין. פשוט אין. אבל זה לא משנה, כי אני מרגיש סקסי מתמיד היום. כן, אני מרגיש איך אני כאילו עטוף במעין הילה בהירה שכזאת שמושכת אליה את בנות המין השני וגורמת להן להירטב שם למטה, אתם יודעים.. בבהונות הרגליים, רק מלראות אותי צועד לבדי בתוך שלשה חסרה. זה הדבר הטוב ביותר אחרי להיות סופרמן - וזה גם חותך את זה כמובן. אני מוצא שאפילו גשם הזלעפות הנוראי של חודש יולי לא מצליח לשטוף ממני את ההרגשה הנפלאה והעילאית הנ"ל. נצרת-עילית היא התחנה הבאה במסע המתיש שלנו - כך לפחות אומרת המפה המדברת שהתקנו מבעוד-מועד על הקטנוע המקרטע שהרמנו מאיזו קשישה בפתח-תקווה. אדווה אומרת לי שהמפה הזאת מסוגלת להפיל בשבילנו כוכבים מן השמיים, אילו נרצה, או לפחות לצבוע אותם בצבע פוקסיה-כהה עד לבלי הכר. אני מכחיש זאת בכל תוקף, בדרך-כלל תוך-כדי אכילתה של גבינה כחושה באמצעות כפית גלידה קטנטנה מפלסטיק צבעוני.

את נצרת-עילית אני מחבב עוד מימי קדם, כאשר הייתי מבקר שם עם אבי בשבתות, ויחד היינו יוצאים לסיורים רגליים ממושכים באזור המטרופולין הסואן ומניחים דו"חות חנייה מזוייפים בתוך המגבים של רכבים אשר ניקרו בדרכינו. כל אותו הזמן היינו כמובן מאזינים לטרנזיסטור הישן, שהיה מכוון על 'שירים ושערים', ומריצים חיקויים של השדרנים. אני אפילו זוכר איך אמרתי לו פעם אחת שאני רוצה להיות זוהיר בהלול כאשר אני אהיה גדול. לי ולאבי לא היו הרבה רגעי אבא-ובן מאושרים כמו אצל רוב המשפחות בתקופה, ואת עיקר הזמן שלנו היינו מעבירים בהתנצחויות ובהתכתשויות מילוליות. יותר מדי סוכר בדיאטה, כנראה. אבל נצרת-עילית, על הגבעות המוריקות שלה והמבנים בסגנון וויקטוריאני המשובצים בה כאבני-חמד בתכשיט יקר, נשארה קפואה בזמן: כאשר חדרנו את חומות העיר הופתעתי לראות שכמעט דבר לא השתנתה במהלך השנים שחלפו. אדווה ירדה ראשונה מן הקטנוע כאשר היא לובשת לגופה רק את מעיל העור החום שלה עם הציציות שנמשכות כמעט עד האדמה. בהיתי בה סורקת את סביבתנו בעינייה הבוחנות וממש ידעתי שהיא רושמת לעצמה תזכורות במוח. אולי אלו תזכורות, ואולי היא סתם מדמיינת את עצמה רוקדת עירומה בחשיכה, בין מאות סטיק-לייטים ירוקים, מסתובבת כמו סביבון בחנוכה עם הידיים מושטות אל עבר השמיים, צוחקת בלי שליטה, שיכורה ומסוממת. אולי אני מתגנב מאחוריה ומפתיע אותה בחיבוק חם ובחדירה עמוקה. "פה נקים עיר-אוהלים!" היא מכריזה. זהו. בלי לבקש, בלי לשאול, בלי להתייעץ ובלי להתווכח: במקום שהיא עומדת אנחנו הולכים להקים עיר אוהלים. "ואת מי בדיוק נשכן פה, בחור הזה?" אני מנסה להקשות עליה. היא אפילו לא צריכה שניה כדי לחשוב על קאמבק מתאים: "אנחנו הולכים לשכן פה שקנאים שברחו מרואנדה!". בדיוק באלו המילים. אני בשוק, אבל אני מרגיש שאני יכול לכבוש שער כבוד: "אז תגידי, את.. באה לכאן.. הרבה?". היא שולפת רובה ויורה לי בברך. שער עצמי. היא כמו גאנדי. היא מוציאה מתוך התרמיל שלה פיסה של בד וכמה מוטות ברזל בגוון חלוד ומתחילה לשאול אנשים מסביבנו אם יש להם איזה פטיש במקרה. אני מוציא מהתרמיל שלי גזייה ומתחיל לבשל קפה על אש קטנה ומביט בפלא-הטבע שמתרוצץ אנה-ואנה באנרגיית אין-קץ. היא מחפשת משהו לדפוק איתו פינים, שזה המשפט ההפוך בדיוק למה שקורה אצלה בדרך כלל. בסוף איזה תייר נורבגי משאיל לה גרזן, "עכשיו תראה את השיטה המתוחכמת להרמת אוהלים שלמדתי בצבא של גינאה-ביסאו כאשר שירתתי שם כמאלפת-פשפשים!" היא קוראת לעברי בקול.

הרעיון המקורי שלנו לא היה עיר אוהלים, כי אם כפר-פחונים. אבא של אדווה נתן לנו את הרעיון להמיר את חלומינו באיזה יום שישי אחד לפני כמה חודשים. כדי להראות לנו כמה הוא רציני, ושהוא איש שעומד מאחורי המילה שלו, הוא דחף לעצמו חופן של נוצות טווס צבעוניות בתוך התחת והתחיל לזמר ולסלסל כבת-יענה בוליביאנית ולרקוד כלהקת-בנים פופולארית. רק מקץ שישים דקות, כאשר אזלו כוחותיו, הוא אמר לנו את המשפט ששינה את חיינו מקצה-אל-קצה, הרבה יותר מ'אל-אקצה': "לתקוע נוצות בתחת לא הופך אותך לתרנגול, אבל לתקוע מקור של יונת-דואר בנחיר הימני עלול בהחלט לשבור לך שם איזה סחוס! שח-מט! מה אתה שח שם, אמיגו? אני סאחי!". היות והיינו בסח'נה באותו זמן, וירד עלינו גשם מבול כמו אצל נח שפשוט רצינו למות, מיהרנו לאשש את השערתו הפרועה רק כדי לברוח מן האיזור אל מקום מפלט כלשהו כדי להישאר בחתיכה אחת. ואכן, שישה ימים לאחר המקרה, בעודי יושב בסלון דירתי, נכנסה אדווה בסערת-טורנדו עם מזוודת הסמסונייט הורודה ובה כל התוכניות הדרושות לביצוע הפרוייקט: "נקרא למקום 'קובביה'. גם נחפור שם בריכת-שחייה ואבא שלי יארגן אפילו תקציב מיוחד להקמת אוהל-כדורת!". הבטתי בה, ולשנייה אחת ממש יכלתי לראות את כל הפרוייקט הזה מצליח לנו. לשנייה אחת באמת הרשיתי לעצמי לחלום, לצאת מתוך המסגרת האפורה והדהויה. הבנתי שאסור לנו לדאוג יותר לעולם, בגלל שהחיים שלנו תמיד מסדרים בשבילנו בסופו של עניין את כל הבעיות. הגורל דואג לנו, ונותן לנו -למרות הכל- לראות איך כל השנים שלנו חולפות תחת אותה שמש חמימה אחת. אפילו רגינה השכנה ממול, שיש לה מין מנהג לרכוש מלוא-החופן אתרוגים בשלים פעמיים בשבוע ולעשות בהם שמות, מסכימה שלקובביה יש פוטנציאל להפוך לפנינת נדל"ן, או לפחות לאבן-ירקן אצל הירקן השכונתי. אנחנו נותנים משמעות גבוהה לדברים אשר יוצאים מן הפה של רגינה משום שהיא דומה להיפופוטם סעודי חנוק. מיד לאחר שסיימנו להתבונן בתוכניות-המתאר לפרוייקט השאפתני, התפנינו לדבר שאותו אנחנו אוהבים לעשות: לשחק סטריפ-הוקי על הגזוזטרה! אדווה הוציאה מן הארון את שני מקלות-העץ שלנו ומסלסלת-הפירות במטבח היא לקחה קלמנטינה אחת אשר טרם הבשילה, ויחד עם האיגואנה שלי פיטר יצאנו אל המרפסת המתפוררת על מנת להתחיל בתחרות. אנחנו נעמדים על בלטה אחת שיוצאת קצת מעל כל השאר מסביבתה, והיא מוציאה מטבע של חצי-שקל. "עץ או פלי?", "שיח רב-שנתי!". אני זוכה בפוזשן הראשון, וזה טוב, כי הסטטיסטיקה אומרת שבכל פעם שאני תוקף בהתחלה אני מבקיע. היא בוחרת את השער עם הגב אל השמש המסנוורת - הזונה עשתה את שעורי-הבית שלה. אז הדריבל שלי הולך די טוב: אני רץ עם הסטיק, מעביר את הכדור מצד פנים אל צד חיצון. אדווה מסתכלת עליי עם חיוך ערמומי על הפנים, אני מתקדם עוד מטר אחד קצר וחובט בעוצמה. היא מזהה את האיום המתקרב ודופקת מעין סאלטה אולימפית באוויר, מצליחה להדוף את הכדור למעלה והצידה, עד שהוא כמעט עף מעל מעקה-הבטיחות אל מחוץ למרפסת ולמטה אל רחוב אחד-העם, אבל פוגע בשנייה האחרונה בשפיץ של העץ ומרחף בריבאונד לתוך העין הימנית של פיטר, שנבהל כהוגן ובורח אל מאחורי אחת האדניות. עכשיו הפוזשן אצל אדווה, ואני נסוג אחורנית כדי לעשות דיפנס, או הגנה בשפת העם. היא מצידה מתחילה את הדהרה שלה קדימה ללא התראה מוקדמת. מהירה, הילדה, ולפני שאני מספיק לצרוח "ג'ק ניקולסון" היא כבר בחצי הדרך, בתנופה מעוררת-יראה, כמו של משאית מלאה בגז דליק. את החבטה הראשונה שלה אני בולם איכשהו בקצות האצבעות, אבל את הכדור-החוזר היא לא מפספסת ואני נאלץ להיפרד מזוג-נעליי לאחר שהיא מרעידה את אחורי החיבורים אצלי עם בומבה כזאתי שאפילו בוני גינצבורג בימיו הגדולים בשער של הפועל כפר-סבא לא היה לוקח. אני לוקח שוב את הכדור ויוצא להתקפה נוספת. הפעם אני כבר טיפונת מזיע, וקצב פעימות הלב שלי כבר לא מאפשר לי להתנייד באותה המהירות שבה נעתי לפני דקותיים. אדווה, מנגד, נראית טוב למדי, עם שפתייה המחושקות ועם האגן שהיא מניעה מצד אל צד מתחת לשמלתה האדומה. היא עושה את זה כנראה כדי להתגרות בי, אבל היא בעיקר רק מגרה אותי. אני חובט חזק והפעם עם הטעייה מרהיבה, והיא נופלת חזק בפח. לרוע מזלי, רוקנתי את הפח בבוקר ואין שם כלום מלבד כמה שלדי-דגים. כך אנחנו ממשיכים לשחק, התקפה רודפת התקפה, וכך גם פרטי הלבוש. היא נותנת פייט רציני ולכמה דקות מורטות עצבים אני כמעט נשאר בחליפת יום-ההולדת שלי על המגרש, אבל הסוף היה מתוק מדבש וטוב כמו בסרטים ההוליוודים, והיא זאת שנותרה שם אחרונה על המרפסת שלנו, עם התחת הלבקן שלה באוויר, בוהק לאורה של החמה.

הרעש וההמולה בין שדרות האוהלים החמישית והשביעית מרקיעים שחקים: מר מלוח, מן המכובדים באנשי הכפר ואחד מעמודי-התווך של הקהילה בהיותו הכומר הראשי שלה, נתפס היום על ידי כוח התנדבותי של אבטחת-הישוב כשהוא רוכב על חד-האופן הורוד המפורסם שלו תוך כדי השפרצת חרדל לכל עבר ושירה רעשנית למדי של מיטב יצירות קייט בוש, וכל זאת מבלי להתבייש וללא רשיון נהיגה בתוקף. "מה לך ולהשפרצת החרדל הבוגדנית והמטרידה הזאת, אדוני?" שואל אותו אחד השוטרים - מין שפן סלעים מוזר ששפמו רוטש בצורה חובבנית והבעתו נרקסיסטית משהו - "אנחנו מנסים לקיים כאן קהילה מסודרת ושומרת חוק, אם לא אכפת לך!". מר מלוח, נבוך ומבואס, מנסה לענות לו דבר-מה, איך גימגומיו הבלתי-פוסקים נשמעים כמו דחפור מסוג D9 עם ממסרת שהלכה לטייל אי שם בטול-כרם וטרם חזרה, והופכים את הבנת-דבריו למשימה בלתי-אפשרית בעליל, על אף שלבטח הוא נושא מילים בעלות תוכן גשמי מובהק, ואינטלקטואלי, ופוקח-עיניים לרווחה (כמו הסרט באותו השם!). "האם היית רוצה שאני אלקק לך את פיקת הברך השמאלית?" ממשיך שוטר נוסף, בנסיון נואש לקדם את החקירה, בחאקי-רע צבועים בגדיו. אני ואדווה עומדים משתאים קמעה בתוך ההמון המתגבש לו במהירות באיזור המיפגע. "זה מזכיר לי את ימי-המדים שלי.." היא רוחשת לי פתאום, כבדרך אגב, ואילו לי, לי אין שום ספק שלכל אדם אשר תרם את חלקו להגנת מדינה כלשהי או שהיה מיליטנט בעברו, ישארו אי-אילו צלקות נפשיות שירדפו אותו עד סוף חייו, עד קץ הימים. הצלקת שלה היא עוד עסיסית, חמה וטרייה, כמו דוב נמלים תימני שבולס אוזני-המן למכביר בערב יום כיפור התשמ"ב. אני מרגיש שהיא מתחממת, שהיא עומדת לשיר שוב את השיר שלה: את אותה נעימה סוחפת אשר שמעתי כבר כל כך הרבה פעמים לפני כן, את המנון-השביזות המפורסם של גדוד מאלפות-הפשפשים מספר עשרים ושבע נקודה תשע. היא עוצמת את עינייה ובולעת את הרוק. גם אני עוצם את עיניי. היא מתחילה, ואני מרגיש איך צמרמורת מטורפת אוחזת בי, חודרת מתחת לעורי, עוברת בורידיי ולא נעצרת עד שהיא מגיעה אל העצמות מאותגרות-הסידן שלי, שם היא נעצרת ופותחת שולחן פיקניק ופורסת עליו מפה צבעונית משובצת. והנה, קול שירת-הסירנה של אדווה שוב מרטיט את לבי באותו האופן שבו מטוס בואינג אימתני מרטיט צלוחית קטנטונת מלאה בג'לי-אינסטנט "בטעם חמוציות מפוהקות":

| אנחנו, אנחנו
| אנחנו מאלפות הפשפשים
| של גינאה-ביסאו
| האם ראיתם את ג'מילה?
| היא במטבח מקלפת תפוחים!
| הו, הו, תפוחים
| היכן נמצאת סמירה?
| שיערה סומר במגדל שמירה שש
|
| אנחנו, אנחנו
| אנחנו מאלפות הפשפשים
| של גינאה ביסאו
| מתי נפגוש את כריסטיאנה?
| לא היום, ולא מחר או מחרתיים
| כי הכניסו אותה לצינוק
| אחרי שסחבה סרדינים
| מרודריגו עייש הסמל

כאשר היא מסיימת שירתה, אני מגלה שמבלי לשים לב התכסיתי כליל בדמעות מלוחות ופניי האדימו כסלק רך-בימים. שירה היא דבר מדהים בעצם: היא מקרבת אנשים, היא מעניקה להם מטרה ומשמעות. השוטרים הפוחזים אוחזים בשרוולי כותנת-הפסים המכוערת של מר מלוח, ומוליכים אותו באגרסיביות אשר איננה משתמעת לשתי פנים (או לשבע אוזניים) אל תוך הניידת האפורה שלהם. "אנחנו חייבים לעשות משהו, מאמי!" אני אומר לאדווה, והיא מהנהנת כמהופנטת לאות הסכמה. אנחנו מוציאים מתוך כיסיהם של מכנסי-הדייגים שלנו את שני מטולי הרקטות נ"א הסובייטים שאנחנו שומרים תמיד רק לאירועים מיוחדים, וטוענים אותם במהירות הבזק (לא ה'בזק' של הטלפונים, כמובן). יש אשר יגידו כי אנשים אשר קוראים תיגר על החלטות נבחרי-הציבור שלהם הינם אנשים שפלים, מוקצים מחמת-מיאוס, ושאולי הם מקדישים בכך את הסאה, אבל אני אינני ביניהם, חברים: אני מאמין כי בכל אחד מאיתנו קיים המהפכן הקטן הזה, שרק רוצה לצאת החוצה ולשנות דבר-מה, יהיה העניין הקטן והפעוט ביותר הקיים בכל היקום כולו. בשבילי ובשביל אדווה שלי קיים קונצנזוס, וכבר מזמן שאנחנו יודעים כי המרד שלנו יתחיל ברחש שליפתו של נשק-חם. אנחנו מוכנים ומזומנים לקיים את המצווה הזאת, כי אחרי הכל, מהפכה ללא אלימות היא איננה מהפכה כלל וכלל - מקסימום מה?-אע!-פה-חה!.

=============

אני קם מבוהל ומיוזע - היה לי סיוט. עוד סיוט. היא גם כן מתעוררת, "אתה בסדר?". אני חושב לרגע קט, האם אני באמת בסדר, ולאחר בדיקת תקינות-חומר קצרה אני מחליט שאכן כך הדבר, שכן טרם לערב אצלי חלום במציאות. "כן", אני משיב לה בתמציתיות מבין הסדינים, "זה שוב היה שרלוק החלאה!". בלילות האחרונים מפתיע אותי שרלוק פעמים רבות מספור בחלומותיי. "הממ.. מיסכן שלי. אני אתקשר אל דוקטור אשכוב בבוקר, תחזור לישון מתוק!" מנחמת אותי אדווה וחוזרת מיד למצב אופקי, מותירה אותי ואת כתמי הזיעה שלי להתבוסס לבדנו בחשיכה. אני יוצא מהמיטה להחליף חולצה וקר לי עד כדי רעד בלתי-נשלט. אני תופס את החולצה הראשונה שפוגשות ידיי, ואז חוזר אל המיטה ומנסה להרדם במשך איזה מחצית-השעה ולא מצליח לי בכלל, אז אני יוצא פעם נוספת מן המיטה ומדדה בעלטה אל עבר הסלון, כאשר בדרך פוגשות בהונותיי הלחות - איך לא - את השפיץ של המיטה. קליק, פותח את הטלוויזיה. על המסך המרצד מופיעה בן-רגע דמותו המהוללת של גברי לוי, מחיה הכדורגל העברי. הפעם לשם שינוי זאת תוכנית בישול שמשודרת רק באמצע הלילה ללא שום יומרות להביא רייטינג, אז אני מחליט שאם אני כבר ער אז למה לא לקחת חלק פעיל, ומחייג את המספר שהם מראים על המסך, אצבעותיי קלות ומהירות כסייח זעיר. אני עולה לשידור והם מתחילים לשאול אותי כל מיני שאלות על מכונות כביסה ועל מדינות באלטיות, אז אני עושה להם דווקא וצורח לתוך השפופרת את כל פרק כ"א של ספר 'ויקרא' בהטייה לשמאל. זה מרגש אותם כנראה, בגלל שאני חש ברטיבות הולכת וגוברת בצד של גברי, אז אני מחליט לזרום עם המים עד הסוף. אחרי היסחפות ארוכה אני מוצא את עצמי כלוא בתוך גוף של מהגר מקסיקני צעיר ועומד ממש ליד הכניסה הראשית אל בית-מעריב בתל-אביב. המקום, אם לאמר את האמת, להגיד שהמקום נראה רע זה אנדרסטייטמנט. כל המבנה עטוף בצלופן בגוון שקפקפים ומאות שחפים דואים מסביב למקום בצורה שמזכירה לי סצנה מסרט אימה כושל. אני מדליק לעצמי סיגריה ולוקח שאיפה ארוכה כדי להקל על הלב, ואז מתחיל להתקדם לכיוון הדלת. אני נותן בה את דפיקת הטרייד-מארק שלי: שלוש נקישות איטיות וחזקות, ואז שש נקישות מהירות בעוצמה בינונית בקצב הסמבה, ואז מקנח בבלאסט-ביט מטורף שנמשך בדיוק שלושים ושלוש שניות. אין תשובה, אני דופק פעם נוספת. הפעם כבר פותחים, ומאחורי הדלת עומד גוש ענק של גבינה צהובה מסוג 'עמק'. לפני שאני אפילו מספיק לאמר דבר-מה, הגוש מתחיל להתנצל נמרצות "על הבלאגן", תוך כדי שהוא מעיף חצי-תריסר חולצות מלוכלכות וקונדום או שניים משומשים אל המאוחרה של אחת הספות שבחדר בעזרת השפיץ שלו. This is fucking ape-shit. אנחנו מתיישבים על גרם-מדרגות והגוש מספר לי בעיניים נוצצות על הימים הגדולים שלו, הימים בהם היה שליח פיצה זוטר עם סגנון החיים שגברים אחרים רק יכולים להתקנא בו. "הייתי מעיף עשרים, אפילו שלושים משלוחים במשמרת. הייתי הגדול מכולם. יש בטקסס כמה חבר'ה שאני אלוהים בשבילם!". אני מעט ספקן לגבי הדברים שהגוש אומר, אבל מחליט לזכות אותו מחמת-הספק. אנחנו עולים למעלה אל חדר השינה שלו ושם מחכה לי הפתעה נוספת בדמותו של גורו ההצחקות הידוע אסף אשתר. תמיד הערצתי את אסף אשתר, אהבתי אותו בקומדי-סטור ואחת הדמויות שהוא עשה שם, מ. מכוערת, עשתה לי להתפקע באמת מהבטן על בסיס קבוע. אנחנו מורידים ביחד כמה שוטים של חלב סויה בטעם וניל ואז יוצאים מן המבנה המכוער ומתחילים לצעוד בסך לכיוונם של אורות הכרך הצהובים המנצנצים ככוכבים בלויים באופק.

© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!