אניה טלמור מן הכיתה המקבילה מתקרבת לכיווני. היא לבדה, ויש לה מבט מינימלי סלאש חולמני בעיניים. כאילו שהיא רואה בהן חלמון של ביצה. בכל אופן, היא נעה לעברי בצעדים חינניים, כמו חני נחמיאס בימים הגדולים שלה ב'בלי סודות', ואני לא מסתכל עלייה. אני מנסה לשחק אותה אדיש כעדש, כדי שהיא לא תדע שבעצם הלב שלי זולג לו לאיטו אל תוך תחתוני החוטיני הורודים שאני לובש. הילדה הזאת הינה בריגדה בפני עצמה, וכל הקנים הארטילריים אשר בבעלותה מכוונים אחר כבוד ובצורה מעוררת פחד לעברי. היא לא מאלו שאפשר לחמוק מן ההתקפות שלהן, וכאשר גבר רואה את דמותה מופיעה בצידו השני של המסדרון, אם הוא חכם מספיק, הוא יניף דגל לבן גבוה ככל האפשר ולא ינסה לסגת או - חלילה וחס - לברוח. מה גם, שחל איסור חמור על ריצה במסדרונות בית-הספר (להיות שמיניסט זה חיים קשים). אני מרגיש כבר עקצוצים בכל הגוף. בחבר'ה כולם מכירים אותי בתור הג'דיי - האיש והאגדה: בנות זה כלום בשבילי. אבל למרות זאת, כשאני עומד שם מחוץ לחדר הכיתה שלי והצל של אניה גדל והולך, אני חש בכדור גדול של אנרגיה ופחד מתגלגל אצלי בגוף. הכדור הזה מתחיל בקטן, למעלה, בעיניים. עם כל שניה שעוברת, הוא מתדרדר מטה, דרך הצוואר והזרועות שלי, בתוך מערכת העיכול שלי, משתהה במפשעה ובסוף נופל עד הבהונות. היא פותחת את הפה שלה עכשיו, כאשר היא נעמדת בדיוק מולי, בטווח שבלתי-אפשרי לפספס ממנו, ומתחילה לירות ללא אבחנה. היא אומרת דבר-מה, אבל לי קשה מאוד עד בלתי-אפשרי להתרכז, משום שאני מעניק את מלוא תשומת-הלב שלי אל תנועתן של זוג השפתיים הדקות והמבריקות שלה, אשר מפזרות אבק של כוכבים לכל-עבר כאשר הן מפזזות להן בתיאום חצי-מושלם במרכז הפנים שלה. כמה שהיייתי רוצה להיות מעל כל זה, מעל כל התאווה והחמדנות, ברמת מודעות שונה לחלוטין, במימד אחר. בידיי אני אוחז את שעוני השבור, מחוגיו חדלו מלכת כבר מזמן, ובא לי על מלחכת-עשב קולומביאנית מקצועית שתאאסה לי נעים ומרגש שם, למטה, אתם יודעים - איפה שהבהונות. ילדה, את רעבה? תאכלי נקניקיה! זאת המציאות!!

בדצמבר אני אהפוך לקרפדה סיבירית מיוחמת, אבל עד שדצמבר יגיע אני מחויב לשאת על עצמי, בכל זמן נתון, מסיכת-עץ של שועל ערבות מונגולי נדיר עם נטייה שמאלנית מובהקת. אני לא הכי מרוצה מכל הסידור הזה, בגלל ש'פיצה האט' כבר לא מוכנים לקבל ממני הזמנות ואני נאלץ לצאת בלילות אל הרחובות ולנסות לשכנע אנשים לרכוש בשבילי לחם שום. שום דבר לא יכול לספר להם אודות האימה המתקרבת, משום שאני לא יכול לדבר איתם ואני אילם ואלים כמו בצק. כידוע לכם, בצקים יכולים להגיע לרמת אלימות גבוהה מאוד, אפילו משהו בסגנון של GTA, בגלל שהם ניחנים בהיעדר מצפון ובשמרים שגורמים להם לתפוח כמו סוס על סטרואידים. משהו בסגנון "איפה הכסף, ליבובסקי?", רק בלי המקררים של 'אמקור'. כקרפדה סיבירית מיוחמת, אני מאמין שיילקחו ממני כל הזכויות הבסיסיות להן אני זכאי מאז חתימת הסכם השילומים של 67', אבל אני אקבל פיצוי מיידי בסך של כמה עשרות דינרים ירדנים שיהפכו את השגתה של ארוחת הצהריים של אותו היום למשחק ילדים, כדוגמת 'לגו'. עכשיו, הבעיה העיקרית עם 'לגו', לפחות בשביל החבר'ה בשכונה, היא שאף פעם אין מספיק לבנים בגודל שלוש. שתיים, לדוגמה, יש למכביר. המשביר לצרכן לא מוכר כבר כאלה צבעוניים של שלוש בנפרד, וצריך לשלוח מכתב רשום או דוא"ל אל המפעל בחוצלארץ כדי שתמורת תשלום סימלי הם יסכימו לשלוח לנו עוד כמה כאלה של שלוש כדי לעשות אותנו מרוצים מהחיים ולא לנסות להתאבד, נניח בקפיצה מעל איזה צוק, אולי בחוף הצוק ואולי נמצא איזושהי דיונה גבוהה לחופי הרצליה. הרצליה תמיד עשתה לי את, מאז ומעולם, מאז שאני זוכר את עצמי. במיוחד השתפר המצב עם הקמתו של קניון המרינה, הידוע גם כקניון 'ארנה', שיש בו אפילו בסיס צבאי קטן (אם אני זוכר נכון). בסיסים צבאיים הם החסד של האנושות, הם הראי השבור של החברה שלנו. מראות שבורות זה מזל רע, כך אומר המשפט, אבל בבית המשפט שם חטפתי עשר בפנים על פניית פרסה שהסתיימה בהריגה של מפריס-פרסה אלמוני אמרו דבר אחר לחלוטין. למעשה, בסופו כוונה תחילה, אני כמעט בטוח לחלוטין כי לשופט ההוא אזלו לחלוטין הכרטיסים הצהובים והאדומים והסיבה היחידה כי הוא דיבר במלעיל ולא במלרע הייתה כי אין לוויתן אשר נסחף אל החוף שלא עובר כמו שעון צ'כי, לפני שהוא מחזיר את נשמתו לבורא-עולם, בקסטינה של אלברט, שם מפרקים שישיות של קולה כבדרך-אגב, כאילו אין-בכך-מה-בכך. וסכך של סוכה שפעם רציתי לאחוז מעל לראשי התברר כדבר שאין שום זכר לכוכב הלכת צדק במעלות-תרשיחא בדברו. היופי של הדבר הזה גובל בשלמות, איזו דליחות.

ויש לה אש בעיניים. האח בוערת בתוך האישונים כאשר היא מסירה מעלייה את חלוק הרחצה עם האיור של קרמיט הצפרדע. איזה צחוקים! יש לה גוף מדהים וקצת עגלגל אז אני ישר שם את היד שלי על הבטן שלה ואומר לה "אה, חודש רביעי, אה, אה?" כדי לעצבן. אבל זה לא מעצבן אותה, היא נשארת רגועה לחלוטין, פשוט מעיפה אותי לכל הרוחות באיזה תרגיל ג'ודו שאין לי מושג מה השם שלו. אז כדי להתנקם בה אני תופס איזה מטאטא שאני קולט בזויות העין, ומכה בגופה העירום והמדהים עם מקל העץ הירוק. יוצא שהיא חוטפת את המוט בגב ויש מין צליל חזק כזה של 'פלאק!', אז היא מתפתלת וכל הגב שלה נהיה אדום. "יא בן זונה! אמרנו בלי מטאטאים ירוקים! יא שובר חוקים. פוס! פוס משחק!! אאוץ'! אההה.." היא אומרת לי, מנסה לתפוס את נשימתה שברחה דרך הארובה במסלול ההפוך לסנטה קלאוס. אני מחכה, יש לי זמן. אני מתיישב על כיסא פלסטיק של 'כתר' בצד השני של החדר ומביט בה מתפתלת על הרצפה כמו נחש דרוס. בסוף היא מתאוששת, ובלי התראה מוקדמת היא קופצת עליי במין Body check שלא היה מבייש שחקן פוטבול אמריקאי (או שמא, אמריקני? למי אכפת!) מקצועני. יוצא שעכשיו אנחנו על הרצפה במין 69 מגניב כזה, אז היא מסתובבת במהירות, חיש-חש, ומנסה להחטיף לי נמרצות בשני אגרופים חשופים עם ציפורניים מטופחות להפליא בגווני ברדלס גוסס. אני פשוט נותן לה להרביץ לי בשמחה מרובה, כי כל פעם שהיא מרימה את היד לחבוט בי אז הציצים שלה קופצים לי מול הפרצוף ואני נקרע מצחוק מזה לגמרי. "דיייי!" היא אומרת בקול מתפנק, חצי-ברצינות-חצי-בהנאה. אני מוציא מתוך הגרב שלי צנצנת בינונית עם אוכל לתינוקות, שהרקיב בתוכה במשך כמה חודשים טובים. "זה היה פעם תפוח, ועכשיו זה רקוב!" אני אומר לה בזמן שאני מורח לה את העיסה המשחירה על הירכיים הפנימיים שלה, "..מה נפלא הוא נזר הבריאה? בא לי גזר!". היא עוצמת את העיניים ונראה שהיא נהנית מן המחווה, במיוחד כאשר אצבעות ידיי מטיילות באיזור גומת-האהבה שלה. אני רוצה לשגע אותה, להביא אותה קרוב אל הקצה אבל לא לתת לה לחצות את סף העונג. בקיצור, כאשר היא שוכבת שם ברגליים פשוקות, רטובה וחמה, אני מחליט שזה זמן מצוין לשחק בה, אז אני מוציא מהארון הויקטוריאני שהיא הביאה מהטיול במצדה בשנה שעברה זוג נעלי פקקים עם אותיות של 'די-אע-Door-אע', מלביש אותן על עצמי, ומתחיל לבעוט בה כאילו הייתה כדורגל איכותי מחומר סינטתי. בהתחלה זה קשה, קשה מאוד אפילו, משום שהיא גדולה ודי כבדה, ולמרות שהיא עגלגלה היא עדיין לא ממש כדור. אחרי כמה זמן אני מצליח סוף סוף להזיז אותה קצת יותר לכיוון הסלון. ופתאום אני מרגיש אפס, אפס מאופס, אפילו מינוס-אחת, שאני כלום בעולם הזה ובכל המיליארדים שחיים על הפלנטה הזאת אני הסחי, הזבאלה שבתחתית, הכלום מתוך הכלומיות. כמובן שאניה קולטת את כל העסק ומנסה למלא את התפקיד של העזר-כנגדי ולנחם אותי כשאני מתחיל לבכות, כמו שמנחמים מישהו שהרגע קלט שהוא חור שחור, אבל הניחום הזה.. זה לא אמיתי. זה לא ניחום שבא מהלב, באמת. בניחום כזה, הכי אני מרגיש שבא לי חיבוק מנחם ממנחם.

ומנחם יושב בתוך גיגית מלאה בחמין במשרד שלו ועובר על הדואר-האלקטרוני, בעיקר ספאם ולוף. בין ארבעת הקירות המכוערים יורד גשם חומצי, ומדי פעם מנחם מטה את הראש כלפי מעלה אגב פתיחת הפה כאילו הוא מבקר את השיננית, כדי לנסות לתפוס קצת מים קטלניים בין הלשון לחך, ואולי גם איזה טרמיט תועה. מונח לידו בקבוק של קולה חמה בלי גזים שהוא משתחווה אליו שלוש או חמש פעמים ביום, ביחד עם איזו מין תפילה בשפה בלתי-ניתנת-לפענוח (שפת C). עמליה, אשתו הרביעית, כבר מזמן התייאשה מן החפירות הממושכות וחסרות התכלית שלו. "אני מוכנה לסבול, אבל רק לזמן מסויים. אחרי שאני מסיימת לאכול את כל השזיפים במיונז שלי אני נעשית יותר ויותר פאשיסטית. כולם נפגעים מזה, וחבל. תלייה. ארוך?" היא אומרת לא פעם ולא תריסר פעמים בריבוע. מנחם לובש שכפ"צ, שעושה לה להיראות כמו סופרמן עוטה-ירוקים, ולעיתים הוא מפנטז על כוחות-על אשר יאפשרו לו לצאת מן החלון בתעופה, או לפחות בדאייה, אל עבר האופק המתגלגל. הוא תמיד דמיין בית-מטבחיים ענק, שבו שוחטים מדי יום ביומו עשרות ואפילו מאות בקטריות מיסכנות בצורה אכזרית ביותר, עד שהוא נכנס דרך החלון עם האגרוף הקפוץ מושט לפנים, ועושה שם בלאגנים אחושרמוטה, עד שכל פעולת הטבח נפסקת לחלוטין, והוא מביס את ה-Bad Guys בדמקה. אכן, אלו הם דמיונות כירורגיים א-טיפוסיים של חולם-בהקיץ סדרתי. לפריים נכנסת בחורה חמודה, ג'ינג'ית לגמרי, עם שני כפתורים פרומים בחולצתה הלבנה. היא רוצה להיות דונלד-דק, אבל היא עבה מדי, וכנראה לא תעבור את שלב המיונים. מה גם, שיש לה בעיות רציניות בברכיים. כן, אתם לא רוצים לזיין לעצמכם את הברכיים בשלב מוקדם של החיים משום שאתם אולי תזדקקו להן, מתישהו בעתיד. מנחם כבר הקריב את הקורבן שלו מזמן, קרטיב מסוג 'רמזור' עם פגם יצור רציני: הצבעים שלו הפוכים. באינטרנט העריכו את שווי המוצר בכמה מיליארדים אבל הוא היה טיפונת רעב. בפעם הראשונה כשהוא נכנס לפאב, הוא רק חיפש מכות. הוא קרא להן, "מכות! מכות! היכן אתן מתחבאות?" ונקוו לו דמעות בעיניים וכל החרא הזה. בסוף הוא מצא אותן אצל איזה תייר אחד, בחור סקוטי עם שפם כמו של חתול עם אנורקסיה. מנחם דפק לו מסמר 8" לתוך המצח המתנוון שלו. הסקוטי לא נשאר חייב, והרים כיסא עץ גדול וכבד ומעך למנחם לתוך הקרקפת. מנחם נפל מיידית, כולו משפריץ דם מהראש ובהלם. הסקוטי ירד על ברכיו והמשיך לחבוט באגרופיו הקפוצים בפניו של מנחם חסר הישע, עד שמנחם הביא לו איכשהו ברכייה מטורפת לאיזור הגברי (לא לוי) הרגיש. הסקוטי חטף אותה ישר באמצע, ונהדף אחורנית כמו אריה שקיבל שוק חשמלי בעוצמה של מיליארד וולט. מנחם ניער את הראש כמה פעמים, תוך שהוא משפריץ את נוזל החיים הארגמני שלו על האנשים ההמומים שמסביב. הוא פסע, מתנדנד כזומבי אחרי ארוחת צהרי-שבת אצל חמתו, ולקח את מטף כיבוי-האש האדום ממתחת לבר, ואז הלך ודפק אותו לסקוטי על הראש. את הצליל של ניפוץ הגולגולת של התייר המיסכן שמעו הייטב מסביב, למרות המוזיקה הרועשת אשר התנגנה במקום. העיניים שלו אמנם נשארו פקוחות, אבל נשמתו חזרה אחר-כבוד אל בורא-עולם. מנחם הרים את ידו וסימן V ענק לברמן, שדאג להכין בינתיים שני שוטים של וויסקי זול על הדלפק. "הקטע עם וויסקי", אמר לו מנחם כאשר התיישב על הסטול, "הוא שאתה אף פעם לא יודע ממש אם מישהו השתין לך בתוכו. יכול להיות שכל היצרנים הגדולים בעצם מעסיקים משתינים מקצוענים במשרה מלאה שכל העבודה שלהם זה להטיל את מימיהם לתוך הספיריטים שאנחנו כל כך נהנים לשתות!". הברמן הנהן לאות הסכמה, ונשא בליבו תפילה כי מקדוניה תיזכה בתחרות האירווזיון הבאה עליהם לרעה, לשם שיהיה מה להכניס אל הגינזך - בנוסף אל חרב הגינזו ז"א.

אני, מנחם, אניה ומקק-המחמד שלנו, זפיר, יושבים על הקצה של הגג של רחוב הנביאים מספר עשרים ושמונה, וחושבים על כל התקוות אשר איבדנו ועל כל החלומות ששקעו בתוך חורים שחורים. אני מוציא מתוך הכיס את המחסנית Pez שלי ומציע להם כדי לשפר במעט את המצברוח אבל אף אחד לא לוקח, אפילו לא זפיר. מנחם נראה מדוכדך ויש לו שקים מתוך לעיניים אשר מלאים בתבואה. אניה לעומתו טבעה כבר מזמן בדמעות שלה. כל הסיטואציה מזכירה לי את מקש ה-CAPS LOCK במקלדת שהרי גם אותו מקש תמיד נראה לי מדוכדך תמיד וכמיהתו למגע של יד אנושית חמה אינה יודעת-גבולות. הוא מקש עם הרבה עוצמה, לא כמו האסקייפ אבל בטוח יותר חזק מהאנטר, בגלל שההשפעה שלו חלה לנצח כל עוד לא לוחצים עליו פעם נוספת. הוא הופך את כל האותיות הקטנות שלנו לגדולות באופן אוטומאטי. כמה כוח יש למקש הזה! אך עם זאת הוא שבור ומדוכא תמיד, זוכה לראות איך מקש השיפט השמאלי נלחץ פעם אחר פעם בשמחה ובערגה. "אנחנו באמת צריכים לעשות משהו בנוגע ל-CAPS!", אני מכריז בקול רם וברור. האחרים מביטים עליי כאילו נפלתי מהגג, מה שבאמת קרה. אני נופל במהירות למטה, וכל חיי מתחילים לעבור כנגד עיניי אבל אני לא מתרגש בגלל שהיו אלה חיים קצרים וחסרי היילייטס. הנה הקרקע מתקרבת עכשיו, ואני יכול לזהות בבירור שקית קטנה וריקה של ביסלי בצל מתעופפת לה ברוח. אני הוא כמו שקית הביסלי הזאת: ריק, חלש, חסר תוכן, עם טבלה של ערכים תזונתיים מודפסת עליו. הקרקע מתקרבת, ומתקרבת, ומתקרבת. שלום עולם יקר!