Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (20:36)
For all the wrong reasons..
שפנפנות ורודות ועצובות
אף אחד לעולם לא אומר לנו שום דבר על הכבשים של השלכת. כן, אלו אכן אותן כבשים ורודות זרחניות אשר מעופפות במרחק קבוע של שישים סנטימטרים מן הקרקע בחיפושן אחרי מקורות מזון חלופיים. אבל עדיין, אפילו לאחר כל השנים הללו, לא יצא לנו לשמוע מאף אחד על הכבשים המדוברות. את רבקה, למשל, הכרתי זמן קצר לאחר שחזרתי מן הטיול ברוסיה, כאשר במוח שלי עדיין נפלו השלגים של דצמבר. רבקה הייתה אחת מהאיטיות. זאת אומרת, היא עדיין ריחפה כרגיל - ביחד עם כל העדר - אבל תמיד השתרכה מאחורה אל כל מקום אליו נדדו. היא לא נהגה ללבוש חזייה אף פעם, ואני חושב שזה גרם לזכרים שמסביבה לראות אותה באור קצת שונה מן הרגיל וגם להתנהג קצת מוזר בחברתה. לא חשבתי עלייה יותר מדי, פשוט כי היא נפלה לי באמצע החיים בתקופה יחסית טובה, והכל איתה הסתדר הלאה K-Fuck וכל כך בטבעיות שפשוט זרמתי. לא חשבתי על אלטרנטיבה אחרת, גם לא הייתה לי סיבה, כי כאשר נופלת עליך כבשה כל כך טובה אתה פשוט דופק את עצמך חזק באוזן אם אתה מתחיל לחפש את הסיבות - כל אידיאוט יודע זאת. ובכל זאת רבקה הייתה ממש נחמדה, ואפילו תמימה, אך עם זאת לא הייתה לה שום בעייה גם להיות חושנית כשצריך וגם לעשות דברים קינקיים כגון לרכוש שני גביעים של גלידה זולה במקדונלד'ס ולאכול אותם בו זמנית, עם ליקוקים מפתים לסירוגין. אהבתי לטייל איתה בגבעות של טארסראלי, שם היה העשב הגבוה טעים למדי, וליחוכו היה קל. רבקה אהבה את זמן השקיעה, וחצי שעה לפני שהשמש הייתה מנשקת את האופק ללילה טוב, היינו עולים אני ורבקה על ראש נ"צ-28 ובוהים בחמה הטובעת במימיו התכולים של האוקיינוס, עד אשר הייתה נעלמת בהם לחלוטין. הכל היה נהדר עד שרבקה החליטה שהיא נרשמת לתחרות הבדמינגטון הראשונה שלה. "אני רוצה לעשות משהו חדש, משהו כיפי. נמאס לי להיות כבשה סוג ז', נמאס לי מזה שאני תמיד מהאחרונות בעדר. אני רוצה להיות טובה במשהו, להציג את הצד הטוב ביותר שלי. אני חייבת להראות לעולם מה אני שווה!" היא אמרה לי ואני הבטתי בה במבט מבין ודואג. לא רציתי שהיא תעזוב אותי ותהפוך להיות ספורטאית בענף שעד לאותו יום בכלל לא הכרתי, אבל ידעתי שאם אגרום לה להישאר איתי אני אעשה לה נזק בלתי הפיך, ושנינו נצטער על כך עד יומנו האחרון על פני כדור-הארץ. שבועיים לאחר מכן ליוויתי אותה אל שדה התעופה. הטיסה שלה אל וונואטו הייתה אמורה לצאת בשעה שמונה בערב - בשעה חמש וחצי כבר ישבתי איתה בטרקלין וספרנו ביחד כבשים. "אני מפחדת!" היא אמרה לי, "אולי אני בכל זאת אשאר? מה לי ולבדמינטון בכלל?". ובאמת, באותן השניות, נראה היה שעדיף לחזור אל האחו המוריק והשלו, אל הגבעות הפרוסות כמו קרמובאים עם מילוי וניל עד קצה קצהו של האופק. מה אנחנו צריכים את זה בכלל? ומה נגיד לשאר הכבשים בעדר? - אבל החלטנו שאנחנו ממשיכים כרגיל, שאנחנו לא מוותרים, שאנחנו נשרוד כמו הבחור ההוא שניצח ב'הישרדות'. הלא מה הם החיים ללא הריגוש אשר בלקיחת הסיכון, של מתיחת הגבולות האישיים, של ההעזה והשאיפה להגשמה עצמית? בלעדיהם, אין לנו בכלל זכות קיום. אם לא נקפוץ מעל המשוכות של החיים, אנחנו לא טובים יותר מנמלים אדומות שמשוחות במיונז דיאטטי אשר משתזפות ללא-חשש מתחת לעדשה סדוקה של זכוכית-מגדלת אימתנית.

"מגדלת גזר ומקפלת את המגבות של השכנה הקנדית ממול" - זה מה שרבקה אמרה לי כאשר שאלתי אותה מה היא עושה בין האימונים של הבדמינגטון. קיפול מגבות זה טאבו אצלנו, אבל לי לא היה איכפת, בעיקר בגלל שלה לא היה אכפת. היא אמרה לי שבבדמינגטון כולם אוהבים את כולם, ושיש מין מנטליות חזקה של "אני אגרד את הגב שלך, אתה תגרד את שלי" - לפחות זה מה שהיא טענה. הדירה שלה הייתה קטנה מאוד - בעצם זה היה יותר כמו חדר - והיה שם חלון אחד קטן עם וילון כחול שעליו התנוססו איורים של צביקה הדר. קרני שמש זהובות האירו פנימה על מיטת עץ קטנה אשר עליה היו מתוחים מצעים לבנים נקיים, ושמיכת הטלאים הורודה שרבקה הביאה מהבית הייתה מונחת בקיפול שמונה בקצה שלה. "את הארוחות שלי - בעיקר סלט מטבוחה, סלק ואגוזי מוסקט עבשים - אני אוכלת שם!" היא אמרה בחיוך, והצביעה ברגלה על מחצלת קטנה אשר הייתה מונחת בפינת החדר. הבטתי לכיוון שאליו הצביעה, ושקעתי במחשבות. ניסיתי לדמיין את רבקה החמודה שלי יושבת שם, עייפה, זעופה וכאובה בסופו של יום עמוס, ובולסת בלי הכרה מזונות אשר עד לפני מספר שבועות הייתה נגעלת רק מן המחשבה עליהם, במיוחד אגוזי המוסקט. היא תמיד נהגה לאמר כמה שהמוסקט מזכירים לה מוסקיטירים (ובכן, אם לשפוט לפי התדמית החיובית של הלוחמים הצרפתים הללו, אין בכך שום דבר רע). אבל הגב ששבר את קש הגמל בא לי בהפתעה בארוחת הערב של אותו יום בדמות טיגריס מקסיקני טועה בצורת משושה. "זה החבר החדש שלי" אמרה לי רבקה והשפילה את מבטה, "גם אני - כמו כל נקבה טיפוסית - רודפת אחרי סטאטוס, אחרי הריגושים המנטאליים. הרגשתי בודדה. צ'יפופו פה עוזר לי להביא את הצרכים שלי לכדי סיפוק. אבל.. אני ואתה, אנחנו.. אנחנו יכולים להשאר.. ידידים..". הבטתי בזוג הבלתי-שגרתי כלא מאמין, בעיניים כלות. כלות, כמו שיש בסלון של שיפרה, היכן שניתן לרכוש שמלת חתונה עם כתמי מיונז מפאראגווי תמורת עותק עדכני של טבלת המרעומים בה משתמש חיל-התותחנים של צבא התקפה לישראל. חשבתי שהייתה לי אהבה ביד ולא סתם אחד מאיבריי האינטימיים. חשבתי שאני ורבקה שלי נחיה יחדיו עד קץ הימים, אבל טעיתי: שנינו לא היינו קרובים יותר מאשר השמש ופלוטו הכלב מדיסני. סרטים מצויירים הם תרופת הפלא לכל הצרות של העולם, משום שכאשר אדם צופה בדמויות החינניות שבהם מקפצות להן מצד לצד ודופקות אחת לשנייה חפצים כבדים על הראש בצורה חיננית למדי, קל לו לשכוח מן הבעיות שלו, מהנושאים הבוערים הנוגעים בו ומציתים לו את הנשמה. והסרט המצוייר שלי איבד את הצבע שלו לחלוטין.

אז החלטתי שאני עוזב את הכל ומצטרף אל הסגל המורחב של עובדי בית חב"ד בליכטנשטיין. הרגשתי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות בהתאם למצב הנפשי אליו נקלעתי, חשתי כי העבודה הקדושה תמלא את הלב שלי ותהפוך אותי ליישות מן המעלה הראשונה, פארנהייט ולא צלזיוס. אך הטיסה אל ואדוז הייתה קשה מנשוא: לא הייתי רגיל לשאת עליי אפוד מלא וחפיסה של סטיקלייטים תוך כדי שירה ללא הפסקה של פסקול 'ישוע כוכב עליון', ובמיוחד הקשתה עליי העובדה שישבתי ליד השירותים - אך מן הצד הלא נכון שלהם. אני זוכר איך בהיתי במסכים הקטנים שמציגים את מיקום המטוס ועקבתי כמו סטולקר אחרי ההתפתחויות, מקווה שאולי תופיע בהפתעה על הצג איזושהי בחורה נאת-מראה ומעורטלת, או לפחות הקלטה של אסנת חכים מדלגת מעל קרוקודילים כתומים אי שם במעמקי הג'ונגלים של אסיה התיכונה. חשבתי על רבקה: על הגרביים המצחינות שלה, על הדרך המוזרה בה היא צחקה כאשר האכלתי אותה בכוח חמין בעזרת מקלות סינים חלודים ועל האפשרות שיום אחד יבוא וצ'יפופו, הטיגריס שלה, יפול לתוך תהום עמוקה עם קוצים ענקיים בתחתית שלה, והיא תחזור אליי וביחד נפצח גרעיני חמניה ונשליך את קליפותיהן באופן אלגנטי על חנה לסלאו בשעה שהיא בונה מיגדלים מפוארים מאריזות ריקות של טובלרונים. הכי רציתי שנישב ביחד - היא ואני - באיזה בית קפה רגוע במרכז אשדוד, ונשמיד דיסקים של מוזיקת פופ מחאתית פוליטית, כמו של סיסטם או רייג'. אין דבר גרוע יותר בעולם הזה מאשר מוזיקה עם מסר פוליטי. הסוג הזה של האומנות הוא כמו סכין חדה בפרצוף. האיש הראשון אשר פגשתי בבית חב"ד בואדוז היה בחור נמוך, מזוקן ואדיב, חבוש בכיפה, אשר אחז בידו הימנית פוסטר גדול של אבשלום קור. זה היה סמיואל, או שמוליק בלשון העם. הוא לבש כפכפי 'קרוקס' עם סיכות של הפאוורפאף-גירלס וחיוך רחב שהתאים היטב לכתפיו הרחבות. "בוא, מתוק שלי", הוא אמר לי בקולו הרך, "בוא ונלך לצפות יחדיו בפרקים הישנים ביותר של 'קרוב רחוק', על מיוט!". התיישבנו מול המקלט, במרחק בטוח כמובן, על מנת לשמור על ראייתנו, ופירשנו את שפת-הגוף של שחקנים כאילו היינו זוג פרשנים המפרשנים שפת-גוף של שחקנים. "ובמיוחד אני מעריץ את זאת עם הבלונד הבהיר!" אמרתי, משתדל שקולי השברירי לא יבגוד בי, משום כי דווקא בזאת עם הבלונד-הסמי-כהה התעניינתי, אך לא רציתי שיידעו זאת ברבים. ברברים! - זאת הייתה דעתם הרווחת, לבטח, על יצורים כמותי. אך בליל-הסדר של אשתקד כבר הייתי שם כוכב הערב, מזמר היטב את הקטעים בשפה הארמית ומתלוצץ עם רופאיי, אך ידעתי בסדר כי הלצותיי המבריקות היו כצנינים בעיניהם, וניסיתי לכפר על כך בעזרת הכנה קדחתנית של צנימים והשלכתם על הקולגות שלי כאבקת כביסה של 'קלגון' אשר אין לה הופכין. "שופכין. פשוט מי שופכין!", כך כנראה הייתה מוגדרת ההתנהגות שלי בחלונות הגבוהים של המוסד המכובד.

את ימי ההם העברתי בנעימים, ומדי פעם הייתי גם מציץ במדורי הספורט ומחפש את התוצאות של הבדמינגטון, אולי אני אמצא שם איזה שם של מישהי שפעם הכרתי משורבב אל תוך השורות התחתונות של העמודים האחרונים. אבל באופן כללי, חיבבתי מאוד (האעפלאתונהיט) את החיים בחב"ד. הייתה לנו שיגרה בועטת-בישבן: כל בוקר הייתה השכמה בשמונה בבוקר, וכולנו היינו קמים מן המיטות ומנסים לדחוף אחד לשני קופסאות של שימורי אננס לאוזניים תוך כדי ג'אגלינג של אבני דומינו מסין. בצהריים היינו מתחפשים לדמויות ססגניות מתוך פרפר-נחמד ורחוב-סומסום ומשתחווים לפסל מיניאטורי של מודי בר-און אשר הוצב אחר כבוד בחצר האחורית. הדיון שעשה לי הכי מרגש היה ההוא אשר עסק ביכולת שלנו להיפך ל-Trophy Husbands אם וכאשר ניאלץ להפוך לכאלו. מיכאל סלבצ'יקו טען (ולא רובה תפוחי-אדמה) ש"אין אנחנו מסוגלים לכך מפאת הדירוג החברתי הנמוך שלנו ואוזלת ידינו בנושאים החשובים של החיים, כגון כשירותינו לבצע קטיף של תמרים בונצואלה". כאשר פרשתי למספר דקות אל השירותים, גיליתי שאחת האסלות הושחתה קשות בידי פיל טוניסאי. הוא, זאת אומרת הפיל, צעק עליי שלא אוהבים אותו יותר, שהוא נפל בין הכיסאות ושבר את אחת מרגליו כתוצאה מן הנפילה וכעת אפילו הביטוח הלאומי לא מסכים לכסות לו את החדק שסרח. התבאסתי עליו רצח, מדרגה ראשונה, אבל לא הראיתי זאת, משום שחשוב לשחק אותה פוקר-פייס בזמנים הקשים האלה. מי שמשחק אותה בלק-ג'ק-פייס סופג נוקאאוט במירוץ הגדול של החיים. משה, ע' טבח-המשנה של הסניף, הגדיל לעשות בשיפולי ארשתו ובקימורי פרצופו, עם פני הברידג' הכי מוטרפים במזרח-התיכון, כאילו היה על מורפין. "אנחנו מנסים להשפיע על הגורמים הרלבנטיים כדי לקדם את נבחרת ישראל בכדורגל אל המקום הראשון בדירוג העולמי של פיפ"א ובכך נצליח כנראה להסב את תשומת הלב של כל העולם אל הבעיה החמורה הקיימת בארץ". לכאשר שאלתיו מי הם אותם גורמים רלבנטיים אשר הוא סח אודותם הוא סירב לענות, אולם כאשר הפניתי לעברו קושיה נוספת לגבי אותה "בעייה חמורה", הוא תפס בתגובה חתיכה של מנדולינה חשמלית והתחיל לתופף עליה בשתי זרועות שריריות ומכוסות קעקועים של חתלתולים למשעי. תשנאו אותי, לשנוא זה קל, במיוחד בקצב הסטאקאטו. זה לא היה קל, לתחזק בית חב"ד בליכטנשטיין. דבר ראשון, התשתית הקהילתית שלנו הייתה נמוכה יותר מן הממוצע הכללי. בקיצור נמרץ, They did a pisspoor job assembling it. כלי המטבח הוגעלו כבר כל כך הרבה פעמים על ידי סרטי איכות מיוטיוב שזה אפילו לא היה מצחיק יותר. במיוחד היה קשה לארגן את קבוצת המבוכים ודרקונים של בית חב"ד, שהרי מה היא יוזמה יהודית ללא משחק-תפקידים הולם? - אגב, באותם המשחקים הייתי תמיד בוחר את הפאלאדין, משום שהוא הזכיר לי הכלאה בלתי-מתפשרת בעליל בין גלידות פלדמן לבין אלאדין בקניון 'ארנה'.

אבל אז היא חזרה, הכבשה השחורה המלכותית שלי. היא נראתה לא-רע (Gmail) והייתה תלוייה לה מדליית נייר על הצוואר ("זה מה שנותנים למי שמסיים במקום הלפני האחרון בתחרויות הבדמינגטון. אבל אנא ממך, אל תבקש ממני להסביר את ההגיון מאחורי העניין הזה!"). היא נעמדה בפתח חדרי, שלא היה גדול בהרבה ממוט אבץ חלוד, עם מזוודה אחת לצד כל רגל. לא היה שם שום טיגריס מקסיקני שמלטף לה את הצמר ושולח לי מבטים של "עירוני בילעין הולכת לקחת השנה את גביע השחייה האומנותית של איזור חדרה והעמקים" . זה עשה לי לחשוב עד כמה מצחיקים הם החיים שלנו ואיך לפעמים בזמן שאנחנו עסוקים בשטויות היומיומיות אנחנו שוכחים מהדברים הקטנים שחשובים באמת. היא נתנה לי חיבוק גדול ואני לא ידעתי איך לעכל את זה, או יותר נכון: זה פשוט עשה לי גאזים כמו של קריסטל מנטה. אחר-כך ישבנו ודיברנו במשך כמה שעות, בעיקר על מצב גידול החסה בעומאן, וכאשר הגענו אל נושא השיחה החשוב ביותר - אנחנו - היא פרצה בבכי תמרורי אין כניסה. בתחילה, חשבתי כי היא באמת מצטערת, שרגשי החרטה גדולים מנשוא, אבל אז גיליתי שזו בעצם לא הייתה חרתה. מקסימום חארטה. מתוך אחת המזוודות ביצבץ חמוס קטן וערמומי שחתך בצל נמרצות. הבצל, מיותר לציין, שלח אדים של גז-מדמיע לכל עבר. החוורתי, אבל ידעתי כי זה נכון: אף אחד לעולם לא אומר לנו שום דבר על הכבשים של השלכת. אך אל לנו לשקוט, אנחנו מים סוערים, משום שבעולם מתקדם ומודרני כשלנו אין מקום לפחדנים מוגי-לב ומוכי-מעיים. כולנו מחוייבים להיות אמיצים, ולהמשיך לשאת את הלפידים, בגלל שרק כך אנו מראים את חוזקנו, את חוסננו האמיתי, בתור סוסי-יאור צ'יליאנים אשר רוקדים סמבה על הגג של כלבו שלום לצליליה מרטיטי-האיברים של חוה אלברשטיין בצהריים שלווים של יום שבת קייצי.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!