Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (19:44)
Give me some sugar, baby!
הקולוסיאום
כאשר קבוצה מלוכדת של פישפשי-קרקס סורינאמים משופמים מבטיחים לכם נקמה ללא דופי, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים בכך שהם יעמדו בהבטחה שלהם, או לפחות שהם ישבו בה על כוס קפה קטנה בטעם חרדל דיז'ון. ליברה מחפשת את הנרתיק של משקפי-השמש האדומים שלה בין עשרות מגירות עץ ארוכות. "אני לא מוצאת אותם ואין לי שמץ של מושג היכן הם יכולים להתחבא לי!" היא מנדנדת לי. אף פעם לא הצלחתי להבין איך בדיוק זוג הורים צעירים בישראל הריבונית מסוגלים לתת לבת הבכורה שלהם שם פרטי כמו ליברה, במיוחד כאשר היא נולדת במזל סרטן. כנראה שזאת הסיבה העיקרית לדפקה שלה, לכך שהשפיות שלה יושבת על הגדר, רגל פה, מחוש שם. האמת, קשה לי לתאר מה אני מוצא בה: חוץ מזה שיש לה את כל האיברים הנחוצים של אישה, היא די משטח ריק, טאבולה ראסה. אין בה שום דבר מעניין או מגרה, היא טיפשה וגם די מכוערת ואפילו ממש ענייה. אולי אני חושב עלייה את אותן מחשבות שייכות שיש לי אל נעלי ה'אל-ניניו' הישנות שלי שקניתי באיזה שוק לפני שש שנים ואני מתעקש לא להעיף אותן כבר אל קיבינימט. אני מביט לעברה, כל כך אבודה בעולם המרוחק הזה שלה, וזה מחמם לי את הלב שהיא שלי, אפילו שוב מדמיין איך הילדים שלנו חוטפים מכות מהבריונים של בית-הספר אשר לוקחים להם את הכסף לארוחת-הצהריים מדי יום. לקח לי ים זמן לקלוט את העניין הזה, אבל ילדים זה בהחלט אחלה, בעיקר בזכות העובדה שהצאצאים שלך הם גם בדרך כלל גרסאות מעוותות של עצמך. ליברה מאתרת את הנרתיק שלה, בדיוק במקום בו אמרתי לה שהיא תמצא אותו. פתאום, משהו מוזר מתרחש. אני מבחין, ככה בזווית העין שלי, שלליברה יש בעצם שלוש עיניים. כן, יש לה זוג עיניים בראש כמו לכל בן-אדם אחד, אבל מעבר לשתיים הללו יש לה גם אחת במצח שאף פעם לא שמתי לב אליה - כנראה בגלל שתמיד הייתה חבויה מתחת לפוני. "תגידו", אני פונה אליה בלשון רבים, "יש מצב שמיכאל הנגבי רוצה להוריש לכם שני זוגות גרביים תרמיות בצבע פחם בוהק עם איורים של מומחי כירורגייה מפורסמים מרמת-אפעל?". היא משפילה את מבטה כדי לבהות בזוג הערדליים המצוחצחים אשר לרגלייה ומבלי לאמר מילה אני קולט ממנה שיש לה קרייבינג מטורף לאפרסמון בשל. פעם, בימים הגדולים שלי, כאשר הייתי דחליל סימפטי בגן הילדים הקרוב למקום מגוריי, הייתי משקיע את מירב זמני בחידודם של הכישורים החברתיים שלי בעזרת מחדד פלסטיק בצבע כתום. הייתי מסתובב רק עם הילדים הכי פופולאריים וגם מתחיל עם כל האמהות שלהם בצורה אשר איננה משתמעת לשתי פנים, אבל אולי לחמישה תנוכי אוזניים. המסקנה הראשונה שחייבים ללמוד בחיים היא שכל אחד ואחד מאיתנו נמצא בשלב אחר בחיים שלו, בסרט הפורנו הפרטי שלו. וזה לא רק אני, אתה או אתה, זה כל הדור שלנו. אוי, שיט. החרא הזה לא מעניין אף אחד. Fucking ramblings.

מחוץ לבניין אני קולט לפתע את ירחמיאל השרברב האקולוגי. הוא לבוש יפה, כרגיל אצלו, בחליפה בצבע קרם ומכנסי קורדורוי סגולים, ונראה כאילו לקחו אותו מאיזה ז'ורנל אופנה משנות השלושים. הבלורית הכחולה שלו נראית מגוחכת למדי בתוך ההופעה הכוללת שלו למרות שהיא מתנפנפת ברוח בצורה שייח-Seat למדי ברוח המנשבת מתוך הפה של הכפילה העיראקית של סילבי ז'אן, אשר עומדת לידו בזרועות שלובות. ירחמיאל ידוע בכל השכונה כמין אחד כזה אשר ניחן בחוש אופנה מפותח יותר מן הממוצע, ואפילו כאשר הוא יורד לקנות מוצרי חלב במכולת של אמזלו, רק לעתים נדירות אפשר לתפוס אותו לבוש במשהו שעלה לו פחות מחמש-מאות שקלים חדשים. הוא נשוי כבר קרוב לעשר שנים לאיזו מישהי מקמבודיה שפגש בטיול שלו באירופה. אף אחד לא מצליח לבטא את השם שלה כמו שצריך, אבל ידוע לכולם שזה משהו שמתחרז עם שם של איבר מין נשי. הוא קורא בשמי וגורם לי להכנס איתו - בעל כורחי - לתוך שיחת חולין משעמת למדי. הוא מספר לי על כך שהחיים שלו התדרדו לתוך האשפתות בחודשים האחרונים מכיוון שהוא התמכר למשחקי דמקה סינית באינטרנט. הוא טוען שהחברה המערבית נוטה להקל ראש בהתמכרויות למשחקי דמקה סינית באינטרנט, אבל לפי הנסיון שלו, יש לדרג את רמת ההתמכרות מהם במקום הראשון - אפילו לפני התמכרויות לסמים והתמכרויות לשידורים חוזרים של 'אודטה'. הוא מספר לי שהוא מנסה להיגמל, וש"הוא רוצה לעשות את זה כמו שצריך הפעם", אבל כל מה שאני מצליח לעשות זה לתת לו פיהוק-בולע-ראשים ארוך בפרצוף. יש אנשים שפשוט לא מסוגלים לשתוק, ויש אנשים שפשוט לא מסוגלים לתת תשומת לב לשום דבר. כמו למשל כותב שורות אלה. ברווז. לא! שני ברווזים!! שבעה!!! שוחים במעגלים ומביאים אותה במחרוזת שירי פסטיגל 89'!!!!! אין, אותה תחרות הייתה משהו מיוחד.. אני זוכר איך תפס אותי מבול מטורף כאשר יצאתי מן האולם ולא הייתי לבוש בהתאם ואפילו מטריה לא הייתה לי. ולמרות זאת, הצלחתי לשרוד, והנה אני היום חי כדי לספר לכם את זה. חברים! זה היה מפחיד, כל חיי חלפו לנגד עיני, כמו חפיסת קלפים אשר נטרפת בידי דיוויד קופרפילד. אני מבקש סליחה מירחמיאל, ונותן לו את התירוץ שאני תמיד נותן לאנשים אשר מזיינים לי את השכל בלי קונדום כדי להתחמק מהשיחה עימם.

ואז פתאום מתחילה לנזול לי ריבת שזיפים מאיזור בית-השחי. בהתחלה זה נראה לי מוזר: התחושה ממש משונה, וזה בכלל לא הגיוני שתצא לי ריבת שזיפים מאיזור בית-השחי, אבל מהר מאוד אני מפסיק לחשוב "למה", ומתחיל לחשוב איך להיפטר מן הצרה הזאת אשר נחתה עליי כרעם ביום בהיר. אני מטפס במהירות את שלוש הקומות עד לדירה שלי, מועד בכמה מדרגות ומשאיר כתמים סגולים לכל אורך הדרך. עד שאני מגיע אל דלת הדירה, הבגדים שלי כבר ספוגים לגמרי בשזיפים, אבל אני נאבק ברגשות העזים אשר מציפים אותי. "ליברה! ליברה!!" אני צועק, ואני יכול לשמוע אותה עונה לי בטון לקוני אך עם זאת לא פחות מבוהל משל עצמי. אני נכנס אל חדר האמבטיה ופותח את ארון התרופות בבעיטת ראונדהאוס. ליברה מגיעה כמה שניות אחרי, עירומה לגמרי, וכאשר היא רואה אותי מרוח לגמרי בפרי המתוק היא נאלמת, ואז נעלמת. לחלוטין. "שתלך להזדיין עם קרפד בולגרי!" אני חושב לעצמי, ומוציא מתוך ארון התרופות בקבוקון קטן ואטום המעוטר באיור של גולגולת של שימפנזה. אני בקושי מצליח לפתוח את הבקבוק עם המנגנון נגד ילדים אבל לבסוף, לאחר נסיונות מרובים, הפקק משתחרר. ברגע זה ממש אני שופך על עצמי את כל תכולת הבקבוק מבלי לחשוב פעמיים. זה צורב אחושילינג, כמו עקיצה של מדוזה. אני רץ החוצה אל הסלון ומתקשר אל ראובן, השכן מהדירה ממול, שהוא פראמדיק. תענה, יא זונה, תענה.. אלוהים תעשה שהוא יענה. הוא לא עונה. סעמק. אני רץ בחזרה אל האמבטיה, כמעט מחליק על שלולית גדולה של ריבת שזיפים בדרך לשם. אני מנסה להדחיק את הכאב, להפוך אותו לאוויר, חושב על הצאצאים הפוטנציאלים שלי ושל ליברה נכנסים אל החדר ורואים את אבא שלהם שכוב על הרצפה של החדר-אמבטיה כולו סגול ומפרפר ואז בורחים משם כל עוד נפשם בם על זוג אופני הרים. בדיוק כאשר אני עומד לוותר, לאמר נואש ועוד כמה מילים נוראיות, אני קולט את ג'ספר, שהוא המעריץ מספר 3 של חני נחמיאס, מביט עליי מפינת החדר משועשע למדי. ג'ספר הוא גמל שלמה, על כל המשתמע מכך. מבעד לדמעות בעיניי אני בקושי מסוגל לראות, אבל אני יכול לאמר בוודאות שהוא גמל שלמה כוסון למדי. כמה שניות ארוכות כנצח חולפות להן, והנה ג'ספר מזדחל לעברי בקוליות מסויימת, ההתנהלות שלו מזכירה לי את זו של ראש המאפיה האיטלקית בקצה הרחוב - היכן שאני נוהג לרכוש בורקסים בבקרים. האם גם אתם אנשים בורקס? - מיד לאחר הסיפור הזה מצורף חידון בורקסים! גלו האם אתם אנשי בורקס!! אכן כן!!! ב-ו-ר-ק-ס!!!!!

_-=-__-=-__-=-__-=-__-=-__-=-__-=-__-=-__-=-__-=-_

חידון הבורקס! האם אתם אנשים של בורקס? ענו על כל השאלות ותנו לעצמכם ניקוד בהתאם לתשובות. א' = 1 נק', ב' = 2 נק', ג' = 3 נק'. סכמו את כל הנקודות שלכם ותגלו האם אתם אנשי בורקס או לא! החידון מנוסח בלשון זכר אך מיועד לשני המינים:

שאלה מספר 1: האם אתה אוהב בורקס?

א. לא.
ב. אולי.
ג. יאמי, בורקס! זה עושה לי רטוב שם, למטה!

זהו, עכשיו סכמו את הנקודות שלכם וגלו האם אתם אנשי בורקס או לא:

1 נק': אתם לא אנשי בורקס, אבל יש בהחלט מצב (לחצב) שאתם אנשים של סלט חצילים במיונז אשר פג לו התוקף והוא תקוע מאחורי סיר גדול של פתיתים במקרר שלכם, נרקב לו לאיטו.
2 נק': אתם אולי אנשי בורקס, וגם יש מצב שאתם חובבי שטיחים פרסים מלוכלכים אשר הוברחו בעזרת קרנפים פיסחים מתוך דרום חוף השנהב.
3 נק': אתם אוהבים בורקס. מצד שני, כדאי שתיזהרו כאשר אתם אוכלים אותם, משום שאתם נוטים להרטיב את עצמכם שם, למטה, על ידי שפיכה אגבית של מיץ תירס על המכנסיים שלכם.

© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!