Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (20:46)
Just another notch in your belt..
גם אני הייתי בעברי בנקאי זוטר אשר חלם על עשיית קריירה במיגזר שליחויות הפיצה
זה לא סוד שבוסות פשוט עושות לי נורא חשק לאכול סמבוסק. פייר, אין על הבוסות של נעמה: הן הבוסות הכי טעימות בעולם כולו (או לפחות הכי טעימות מאלו שקיבלתי עד היום בהמיספרה הדרומית). משהו בדרך שבה השפתיים שלה נעות, שבה הלשון שלה מלטפת, שבה השיניים שלה בוהקות לה בתוך הפה. בדרך מסויימת, להתנשק עם נעמה זה בדיוק כמו להתרסק אל האספלט. ועכשיו וידוי: אני בעצם קרוקודיל צ'רקסי ענק עם תואר שני בהנהלת-חשבונות. שתדעו לכם שזה הלאה K-Fuck להיות ככה, חוץ מזה שמדי פעם מגיעים אל הבית שלי ציידים אפריקאיים כדי לנסות לפחלץ אותי כמתנת בת-מצווה לבנות שלהם. פעם אחת, לפני שלושים ושתיים שנים, כאשר ישבתי על כורסת הטלוייזיה הסגולה המתנדנת שלי ובהיתי בשידורים חוזרים של 'אינטרמצו', שמעתי לפתע דפיקות משונות על הדלת. הסרתי מיד את משקפי הראייה השבורים שלי, והתחלתי לבהות סביב-סביב. ניסיתי למצוא משהו באפלה, איזה סוג של רמז שיעזור לי לפענח מי מקניט אותי בשעת ערב מוקדמת שכזאת. לאחר מספר דקות, כאשר כשלו מאמציי לאתר את מתג האור בחדר, החלטתי לסתום את הגולל על מסכת החיפושים ולגשת בצורה איטית ומבוקרת לפתוח את הדלת למבקרים, בשאיפה שלא עומדים מאחוריה לונדון וקירשנבאום, משום שלא הייתי במיטבי (אני לא מתכוון למישהי בשם מיטב כאן) ולא רציתי שהרושם הראשון של שתי אושיות התקשורת רבות-המעלה הללו ממני יהיה שאנוכי, מיכאל קבצ'נקוב ג'וניור, הוא בעצם קרוקודיל עב-כרס בפיג'מת טלאים שהוא פילח מהבת של השכנים הבוכרים שלו בחג-הביכורים האחרון כאשר פקד ביחד איתה את שוק החקלאים המפורסם של עמק-חפר (חי על המקום הזה). אבל חששותי לא אומתו: מאחורי הדלת עמדה אישה מבוגרת עם שיער אדמדם, קומה ממוצעת ומבט מזמין על הפנים. "באתי להזמין אותך" היא אמרה, "כמו שמזמינים פיצה". חייכתי אלייה וחיבקתי אותה בכוח רב, אשר בדיוק שהה אצלי וניסה 'לחזק' אותי, אך המשקולות החלודות עליהן ביסס את שגרת האימונים שלי היו נטל. כבד, או לבבות, או פולקע, אבל בשום פנים לא חמיצה - זאת הייתה המנה העיקרית של הדיאטה שלי באותם הימים. ההרגשה הייתה עילאית, כבירה, כאילו אנחנו מקימים איזושהי דת חדשה. היה לנו את הפות-אין-צי-על להוליך את ההמונים. רציתי להיות מוכר למיליונים.

נעמה הייתה מדהימה, היא הייתה הדבר הכי נפלא אשר קרה לי אי פעם. אני לא יכלתי לדמיין את החיים שלי בלעדייה, פשוט לא הייתי מסוגל לכך. הייתי כל כך מפוחד מלהיקשר, כל כך מאויים מנתינת הלב שלי למשמרת אצל מישהי אחרת, אבל כאשר הסכמתי לתת לזה לקרות לי - לא יכלתי להסתכל לאחור. וזאת הייתה האהבה המושלמת.. אני זוכר לילות חשוכים וקרים, כשהגשמים הוציאו לי את המיץ, והיא הייתה מחכה לי בדירה המחורבנת, הקטנה והפרטית שלנו, בפנים קורנות מאושר, בחיוך של מלאך. היא הייתה לוקחת אותי בידה, מאמצת אותי אל חיקה, אל ליבה. תמיד נהגתי לחשוב שאהבה היא מיותרת וחסרת-תכלית.. כל זה היה כמובן, עד שהתאהבתי באמת, ומהנקודה הזאת בזמן נעשיתי מכור. נתתי את הלב שלי ללא-תנאים, היא הכניעה את הרגשות שלי. אחת-שתיים-שלוש, אתה בחוץ. אלו היו זמני הזהב, הזמנים שבהם שום דבר לא משנה ממש לגבר חוץ מהאישה שהוא אוהב. חולקים שקיעות על החוף, מסמסים האחד אל השנייה מאה אלף פעמים ביום, קוראים אחת לשני בשמות חיבה שלאנשים אחרים אשר שומעים אותם מתחשק לאבד את ארוחת הצהריים שלהם בגללם, מזדיינים כמו שפנים בכל מקום. חולקים את אותה מברשת שיניים ישנה. לעזאזל. החיים היו יפים. אנחנו היינו המושיעים הפרטיים של עצמנו, אנחנו היינו הקאטרפיליה. בזכותה נהייתי מישהו טוב יותר: פתאום רציתי להתאמץ יותר בעבודה כדי לקבל קידום, התחלתי להתעמל בצורה מסודרת, לאכול יותר טוב, לקרוא ספרים ולא סתם מגאזינים גסים למבוגרים. אפילו הפסקתי לעשן (אוקיי, שתי סיגריות ליום. אבל זה הכל וזה משהו). היא, מצד שני, נעשתה יותר בטוחה בעצמה, יותר אינטיליגנטית, יותר מושכת, יותר אוהבת. כשהיינו הולכים במורד הרחוב, יד ביד, כאשר החיוכים המטופשים שלנו מפלוסטרים לנו על הפרצוף, זה היה כאילו גן-עדן איבד שני מלאכים. לא נראה שהיה אכפת לה שאני קרוקודיל מזוין עם התמכרות קשה להרואין, מה שהיה גורם למחשבות שלי לרוץ, לפעמים כמו כלב אשר רודף אחרי הזנב של עצמו עד שהוא מתעייף ואז פשוט מזדחל לאיטו אל ברז כיבוי-האש הקרוב ומבצע זממו שם. אבל אז, בדיוק באותן נקודות משבר בהן הכל נראה שחור, היא הייתה מנשקת אותי, וכל המחשבות הללו היו מתאדות לתוך אינסוף דקיק.

כאשר התחלתי את הקריירה המדהימה שלי כמפצח-גרעינים מקצועי, לא חשבתי שאני אגיע רחוק. כמו שקורה אצל הרבה מאוד אנשים טובים אחרים, גם אני סבלתי מבעייה של ביטחון עצמי נמוך - תוצאה של חיים בתוך תרבות מלאת שקרים ואשליה עצמית - והפכתי במשך הזמן להיות האויב הכי גדול של עצמי. הייתי נוהג לפרוץ אל חנויות המכולת באשקלון, לבוש במסכת סקי ומגלשיים, ומתרוצץ כאחוז אמוק במעברים עמוסי המצרכים הצבעוניים עם השלטים הצהובים עליהם רשומים מחירים שעליהם מתנוססים איקסים גדולים, מרוצץ ראשי חסה ירוקים וטריים על רצפת הפרקט המבריקה ושולח מסרים מיניים בוטים אל הפיצות המוקפאות. בנוסף, הייתי מסתכסך תדירות עם הקוטג'ים - דירות אמיתיות עושות לי את זה יותר מאשר איורים של בתים על קופסאות פלסטיק לבנות. הכי היו מרגשות אותי קופסאות שימורי התירס, אשר עמדו להן בגאווה אחת על גבי השנייה כמו חיילים ממושמעים, בבואות גרעיניהם הצהובים מרצדות בתוך אישוני עיניי כמו להבות הגיהנום ללא פסק. הייתי מנפנף בזנבי כאומר "עיזבוני לנפשי!", אך הן לעולם לא חדלו ממעשיהן, או אפילו הסבירו מדוע הם משליכות את נפשי אל תוך הסנה הבוער אשר אוסף פחדיי הגשמיים. לודמילה, קצינת המבחן החיוורת שלי תמיד נהגה לאמר ש"כל תשומת לב היא תשומת לב טובה", אבל היא הייתה דפוקה לגמרי: היא לא ישנה שנת-לילה נורמלית אחת מאז הייתה בת שש. החלומות שלה היו צלולים כקריסטל, אבל כל שאר הדברים היו מעוותים כמו חוש הומור של כלבת תחש גידמת מנסיכות מונאקו. השפתיים שלה נהגו לנוע, אבל היא כמעט לא דיברה. אני חושב שזה בגלל שהיא לקחה חלק באיזה ניסוי פסודו-מדעי, מעין דיאטת דיבור חדשנית, וניתן לה אישור להוציא מהפה שלה בדיוק שמונה מילים ליום. שמונה, לא יותר ולא פחות: מילה או שתיים בבוקר, שתיים או שלוש מילים בערב, וכל השאר בשעות הצהריים. בהתחלה היא התקשתה, לא ידעה בדיוק איך לאכול את ההגבלות אשר חלו עליה (אני המלצתי להכניס אותן אל תוך סיר עם מים רותחים ושמן דגים ולבשל עד שכל הנוזלים מתאדים), אבל אחרי זמן מה זה בא לה כל כך בקלות עד כי לפעמים היא הייתה מתקשרת אליי עם הזריחה, רק כדי לאחל לי "בוקר טוב!" ואז לנתק. הברכה הזאת שלה הייתה עושה לי את היום. ועתה, קוראים יקרים מ'סונול', ענו לי על השאלה: כמה שווה בעיניכם ברכה כאשר היא יוצאת מתוך הפה של אדם אילם?

נעמה, איך יכלתי לתת לך ללכת? איך הייתי יכול להיות כל כך אדיש, נרפה וטיפש. את רצית משפחה עם ילדים ואילו אני האשמתי אותך שאת חונקת אותי עד אשר הסכמת להרים את הכרית עם מילוי נוצות האווז הבולגרי מעל הפנים שלי. כמה פחדנות יכולה להתקיים ביצור אחד כל כך אדיר? ובכל זאת, כאשר הייתי יושב על גגו של מגדל גוליבר, על שישים קומתיו, ביחד עם טום היתוש האלכוהוליסט מנברסקה, הייתי חושב רק על עצמי, ועל הדרך שבה אני מצחצח את שיניי בבוקר. "גג העולם, ידידי!" נהג לזמזם לי טום, "רק אני ואתה, פחית של מיץ שום וכל שאר הדברים שנראים מכאן כמו גורי-נמלים". גורדי שחקים הם הסמים של האנושות, הם הדרך האמיתית של בנאדם להגיע אל מודעות גבוהה יותר, לעשות שלום אל אלוהיו. אם החיים הם סוג של השמדה המונית, אזי גורדי-השחקים הם הזיונים הכי טוב אשר מוצאים בהם. ולא ממש אכפת לי שהם מסתירים לכולם את "הנוף", כי מה הוא נוף בעצם אם לא חתיכה של אובר-רייטד כלום? תנו לי את הבטון, את הזכוכיות, את הפלדה ואת משה דץ! תמיד חלמתי להיות משה דץ, על כשרונו המופלא והרהיטות הנדירה בה הוא נוהג לשאת את דבריו. שבעה מתוך תשעת הפוסטרים אשר היו תלויים לתפארת מדינתו בפיצוצייה הישנה שלי נשאו את דיוקנו נטול הפגמים. זה גרם לי להרגיש טוב, מעין חמימות נעימה שכזאתי מבפנים, כאילו אני משהו מיוחד ולא סתם אפס מאופס מהשכונה. אבל הגורל צוחק בסוף על כולם, וכאשר נעמה הלכה לעולמה - כוכב הלכת שבתאי - הרגשתי כאילו אני מאבד חתיכה ממני, בעיקר מכיוון איזור החלציים. "אבל, למה?" נהגתי לשאול והיא ענתה תמיד את אותה התשובה המעצבנת: "אלפקה, לא למה - אלפקה!". "לך אחריה, תחפש אותה! תעשה לסיפור הזה האפי-אנדינג!" אמרה לי הבוקר אחת מן הלקוחות הקבועות, מין שימפנזה ענקית כזאת עם אזרחות ליכטנשטיינית פיקטיבית, ואז היא ליטפה אותי קצת והוסיפה ש"כאשר אנחנו נמצאים עם אותו מישהו במשך הרבה זמן, נניח מעל ארבע וחצי דקות, אז פתאום אנחנו מתחילים להמציא לו חסרונות, לקחת דברים כמובנים-מאליהם, לבגוד. יכול להיות שזה טבעי, שככה זה צריך להיות, שככה הטבע חיווט אותנו, אבל לא במקרה שלכם. בין שניכם יש אהבה. לא סתם אהבה: אהבה גדולה פלוס. אני יודעת את זה בגלל שפרצתי את היוזרים שלכם בתוכנות המסרים המיידיים בהם אתם משתמשים. אתה צריך להחזיר אותה אליך, מיכאלוש'קה! והיא.. היא צריכה לחזור אליך! בגלל שאתם מתאימים. אתם מתאימים אחד לשניה כמו שכפפה מתאימה ל-". אבל לא נתתי לה לסיים את המשפט, משום שהוא היה ארוך מדי ואילו לי.. לי יש קשיי ריכוז, ובמקום זה פערתי את פי ובלעתי לה את הראש כאילו היה כדור אקמול פורטה תועה.

והנה אני עכשיו, יושב מול הצג המרצד, הזכרונות מציפים אותי. זכרונות בהם אני ונעמה שלי חבוקים מתחת לסדינים בעוד אחד מן הלילות הקרים והגשומים ההם, כשטיפות המים רועשות בחוץ. היא נושקת לשפתיי, ואז לחזי, ויורדת למטה. אני מעביר את ידיי לכל אורך גופה, מלטף את הקימורים של עורה הרך והצחור. חזייתה השחורה יורדת למטה, ואני מנשק את שדייה הרכים. הגב שלה מתעקל מהנאה, היא עוצמת עיניים ונאנחת ומבטה הופך לדבר המדהים ביותר בעולם כולו. "אני אוהבת אותך כל כך" היא אומרת לי. כאשר אני חודר לתוכה, אנחנו הופכים לאחד. בום. אני מחליט להרים את הטלפון ולהתקשר. אני מתחיל לחייג, מקיש סיפרה ועוד אחת, אבל כאשר מגיע הרגע הגורלי בו אני אמור ללחוץ על הלחצן האחרון, אני משתהה. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני לוחץ על כפתור הביטול ומחזיר את הטלפון אל השולחן. אני ממשיך לבהות בטלוויזיה. חמש דקות, עשר דקות, רבע שעה. צורב לי מבפנים, הלב שלי מפרפר כמו הכפיל הטיבטי של עמרם מצנע אשר מורד בעל כורחו אל תוך אקווריום מלא כרישים. "לא, לא עכשיו". בסוף אני שוב מחייג, והפעם אני גם מצליח להשלים את כל הספרות. יש צליל חיוג - זה מצלצל. היא עונה. אני מנתק באופן מיידי. אני קם, ומתחיל להסתובב במעגלים בחדר, נעצר לדקה או שתיים בחלון ומביט החוצה מבעד לחלון אל הרחוב שלמטה. זה גורם לי לחשוב כמה קטן אני בתוך המציאות הזאת, וכמה כל דבר שאני עושה הוא חסר משמעות לחלוטין. אני מנסה להשאיר את המחשבה הזאת בראש כדי שיהיה לי אומץ להתקשר אל נעמה. אני מתיישב שוב על הספה ומחייג בנחישות אין-קץ את המספר שלה. זה מצלצל, היא עונה ואני שוב מנתק. אני דופק את הראש בשולחן כמה פעמים, ואז לוקח כמה מטבעות מתוך צלוחית העודף ויורד למטה לקנות סיגריה. סיגריה אחת, זה כל מה שאני צריך. אני יוצא מן הדירה ומתחיל לרדת במדרגות במהירות. דבר ראשון כאשר אני מגיע אל קומת הקרקע, אני רואה טווס. אנחנו מחליפים מבטים תמוהים. כל הנוצות שלו פרוסות כמו מניפה, והוא נראה לי כל כך אצילי, כמו נייר הטואלט 'חוגלה'. אני קד קידה, ומתחיל לעשות את דרכי החוצה אל עבר הרחוב שוקק החיים אשר ממתין לי בסבלנות בחוץ, אבל אז אני שומע קול צייצני להפליא מאחוריי. אני מניד את ראשי מצד לצד, כאילו לא שמעתי, וממשיך ללכת לכיוון היציאה, אבל אז הקול קורא לי שוב. הפעם אני כבר לא יכול להתעלם. אני חושד שזה הטווס אשר מנסה להסב את תשומת לבי אל דבר-מה. אני מסתובב בצורה חדה ופתאומית, כנראה כדי ליצור סוג של דרמה, אפילו מעין מערובלת, אולי גם איזה טורנדו קטנטן. כמו שחששתי, זה אכן היה הטווס: הוא פשוט עושה מולי עמידת ראש מושלמת, ממש תשעים מעלות פלס, וחורץ לעומתי לשון ארוכה, מחוספסת וכסופה. מהסוג אשר ניתן לראות רק בסירטי בי-סייד בוליוודים.

© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!