Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

19th June, 2019 (19:52)
No pasaran!
להכל יש טעם של עוף
אני בייגלה. בייגלה קטן, לא מהגדולים - אני מהאלו שקונים בשקיות, אלה עם הפתיתי-מלח, החטיפים. נולדתי במפעל אי שם במרכז הארץ, ביום חם אחד לקראת סופו של חודש אוגוסט, בצהרי-היום, כשהתנור כבר היה על הטמפרטורה המקסימלית, בשיא החום. אפו אותי ביחד עם עוד כמה אלפים כמוני, למרות שהיה קשה לראות אותם בגלל התנאים שבפנים, עם הראות שהייתה אפסית: בכל פעם שפקחתי את העיניים שלי הן נצרבו במה שהרגיש לי אז כמו אש חיה, כאילו שאני מכריח אותן לשאת עליהן את משקלו של העולם כולו. המשכנו כולנו בלית-ברירה על פס היצור המנוכר, כמו צאן לטבח, מזיעים ומעלים ניחוחות חריפים של חריכה. מימין לי ישבה אחת, בייגלית, חמודה נורא, ושיקשקה כמו מלחייה. היא הסתובבה קצת על הגומי הנע, ושאלה מסביב מה קורה, לאן כולם הולכים, האם הולכים להרוג את כולם. אף אחד לא יכל לתת לה תשובה מדוייקת: כולם היו צעירים, רעננים, עדיין עם הריח של הטריות, וידעו בדיוק נאדה-דה-נאדה על החיים. את רוב הבייגעלאך אפילו לא עניין מה התרחש מסביבם, משום הם היו עסוקים בלרקוד, לשחק, להשתובב, לחיות. הם חגגו את הצעירות שלהם. הם אפילו לא חשבו שזה הדבר הכי טוב לעשות - שההדחקה קשה יותר מן ההתמודדות, שהבורות היא ברכה. "תהרוג את החברים שלך. תהרוג את המשפחה שלך. תהרוג את הערכים ואת האמונות. תהרוג את כדור-הארץ. תהרוג את החיים, וגם את המתים. תהרוג את הכל".

"כמה זה?" שומעים קול מבחוץ. "חמש", עונה קול אחר. בתוך השקית צפוף ומחניק. כולם יושבים בשקט ומחכים, אולי הפעם זאת הפעם. הכול רועד ומשקשק, ואנחנו מרגישים כאילו מרימים אותנו, אבל לא מסוגלים לראות מה בגלל שהכל אטום וחשוך. "אהה.." - שוב מניחים את השקית והכל חוזר להיות רגוע. אנחנו עדיין יושבים בשקט ומאזינים. "..מה יש לך בשלוש?" שומעים שוב את הקול הראשון. יש שתיקה מבחוץ, הלוואי והייתי יודע מה הולך שם, אני מת לדעת. בטוח הייתי חי הרבה יותר טוב - כולם היו חיים הרבה יותר טוב. "הלגייב", קוראת אליי מילחי. אני מביט בה - לפחות אני חושב שזה מה שאני עושה - "אתה חושב שיקחו אותנו מכאן בקרוב, הלגייב?" היא שואלת אותי בטון המרוסק שלה. כדור הארץ הוא הכדור הכי יפה שאני מכיר. מתוך כל כדורי-הרגל עם המותגים שבהם חוררתי רשתות, וכל כדורי השלג שהשלכתי על האחים שלי ברחובות יפו בשנות השלושים של המאה שעברה, ובייחוד כל הכדורים הורודים שלקחתי למסיבות התה המפורסמות של נטע-לי בנהלל, הכי קסמה לי הפלנטה עלייה אנחנו חיים, בגלל שכדור הארץ הוא גדול, וצבוע יפה, כאילו נעשה בידי אדם דגול. כאשר אני מסתכל על פוסטרים של נאס"א, כאשר אני רואה אדם פלוני אשר פולה (לא זאת של בן-גוריון) כינים מעל שיערות רגליה של החתולה שלו סילביה, אני מדמיין איך היה יכול להיות אם במקום לגדול בתוך כזה מקום מבריק היינו כולנו גדלים על פיסת נייר גדולה בצבע צהוב, או לבן. אני לא חושב שזה היה יכול להיות כל כך גדול. זה לבטח היה די משעמם, כל האנשים היו נראים ומתנהגים בדיוק אותו הדבר, כמו דמויות מתוך חוברת קומיקס לילדים. בערך תוך שלוש שניות הכל יכול לאבד את הערך האומנותי, וכולנו יכולים ליפול אל תוך תהום מוחלטת ואינסופית. בינתיים אנחנו מעדיפים להדוף את האשמות, בדרך כלל הצידה, כי אם נהדוף למרכז, יגיע חלוץ של הקבוצה היריבה, ובמבט נחוש יעוט על הריבאונד. כאשר אנחנו הודפים את החיים הצידה, אנחנו מביעים סולידריות ריאקטיבית אל מול היכולת של חיי השיגרה להפוך את החברים שלנו ליצורים בוהקים עם כנפיים וטבעות שמרחפות להם מעל הראש או לחילופין אל קירות בטון. (סייד נוט: אני יכול לעבור דרך חלק מקירות הבטון האלה. אין שם שום אשליות, שום אברה קאדאברה או הוקוס פוקוס. אני לא מביא מראה ענקית או משלם לאנשים כדי להעניק עדויות מפוברקות. העלמת פסל-החירות זה לא דבר מרשים, גם ככה לא ממש מתים על האשה הזאת שמחזיקה את הלפיד. היא קיבלה דירוג נמוך על ידי מרבית האנליסטים בסיירה-לאון. לצעוד בתוך הקיר, חד וחלק. ההרגשה משכרת, התחושה היא שאתה הופך לסופר-חומר, לדבר בלתי-ניתן להריסה. הבטון קר מבפנים, אבל זה עוד כלום לעומת פלדה משוריינת: לפני שאני עובר דרכה אני דואג לשים על עצמי לפחות גופיה תרמית וחרמונית, ובנדנה עם איורים של נצי-הכסף, ולא לנשום בכל זמן המעבר, אחרת הריאות קופאות). קופות? לפעמים קשה להאמין שהאמהות הקדמוניות של כל הכוסיות בעולם היו בעצם קופות שקיפצו להן מענף לענף ביערות הגשם של לבנון, אבל רק לפעמים, כי כל מי שפגש אי פעם את אמילי רוזנפלד-בארד או את ליאת שפיינגבלאטר יודע שהאמהות הקדמוניות שלהן לא היו בעצם כל כך קדמוניות בכלל: הן היו פשוט רק האמהות שלהן, בלי שם התואר הגואל. גועל נפש - סוג של..

ליאת שפיינגבלאטר מתקדמת לעברי בצעדים ענקיים. אישה כמוה גם ככה לא יכולה לצעוד בצעדים מכל סוג אחר. אבל זה לא נראה כאילו היא הולכת לאכול אותי, היא סתם שופכת עוד קצת בייגלעאך אל תוך קערות פלסטיק חד-פעמיות בצבע כתום. אני מחפש את מילחי, שאותה ראיתי כמה דקות לפני כן כשעוד היינו דחוסים בתוך שקית החושך. אני קורא לה פעם אחת ומחכה. אין תשובה. אני קורא עוד פעם אחת ושוב אף אחד לא עונה. אני מתחיל לשאול מסביב, אולי מישהו ראה את מילחי שלי, אולי מישהו שמע ממנה בדקות האחרונות. מישהו אחד אומר לי שאולי הוא ראה אותה נשפכת לתוך קערה כמה סנטימטרים מאיתנו. "אולי.. זה מספיק טוב בשבילי" אני חושב, ומתחיל לגרור את עצמי אל ראש ערימת הכעכים, בתקווה שמשם אולי תהיה לי זווית ראייה טובה יותר על המתרחש. הטיפוס לא קל, כנראה בגלל הסיגריות, ואני מוצא את עצמי עוצר כל כמה מילימטרים כדי לחפש חמצן. בסוף אחרי כמה דקות אני מצליח להגיע אל ראש הערימה. אני שולף את המשקפת שלי ונעמד על גבי כעך אחד שיש לו גוש מלח ענק בחיבור הימני של השמונה. אני מעביר את המבט שלי אל קערה אחת ליד הקצה השני של השולחן, לרגע אחד נדמה לי שאני קולט חלק ממנה בזווית העין, את כתם האפייה השחור הענקי שלה בצורה של בנימין נתניהו, אבל אחרי פיקוס של העדשות אני מגלה שזאת לא היא. אני ממשיך אל עבר צלחת אחרת, ושם היא נמצאת, מעוכה בין כעך חצי שבור לבין בייגלה שאין עליו כמעט מלח. אני צועק לעברה מספר פעמים, ומקבל רק צעקות מזה עם גוש המלח הענקי ש"עכשיו בין שש לשמונה ואני צריך לשמור על השקט, לטובת כולם". מילחי לא נראית כל כך מודאגת, היא נראית שלווה ורגועה. היא לא עושה סימנים שהיא מחפשת אותי או משהו כזה. אני מתעצבן מזה. אני יורד מן הערימה, בדרך אני נופל לתחתית הערימה ונשברת ממני חתיכה קטנה כשהגוף האפוי שלי פוגש בפלסטיק הקשיח. מתחילים לרוץ לי סרטים בראש: אולי היא פצועה, אולי 'נדודי שינה בסיאטל', אולי היא שכחה ממני, אולי 'הסנדק II', אולי היא מצאה כעך אחר, אולי 'באטמן', אולי היא גילתה שהיא בעצם אוהבת רק כעכות, אולי ואולי ואולי. אני מחליט שאני חייב להגיע אלייה, לפני שאני מאבד את השפיות לחלוטין, כמו מישהו שהיה פעם שפוי לחלוטין וכעת הוא בלתי-שפוי לחלוטין.

אמילי רוזנפלד-בארד היא מסוג הבחורות שאתה לא רוצה לפגוש: לא בספמטה חשוכה, לא בסמטה מוארת, ואפילו לא ברחוב הראשי שאמצע היום כאשר אתה מוקף בשומרי-ראש שיעשו הכל כדי להגן עליך, כולל להתלבש כמו אבירי האור-הקסום ולאכול אוכל לכלבים אשר פג לו התוקף מתוך פח-אשפה. היא אומרת שהיא מהדרום, "מלמטה", אבל כולם יודעים שכאשר היא אומרת את זה, היא בעצם מתכוונת לכך שהיא נולדה בגהנום. בשבילה, כל היקום הזה הוא רק סימפטומים של חוסר-סדר, אוסף הגדרות של כאוס. היא טוענת שאנחנו לעולם לא מיתרגלים לכלום ושום דבר לא הופך ליותר נסבל, הבדידות שלנו הופכת לידידה הכי טובה שלנו לכאב. איך בנאדם הופך ליצור כזה? יכול להיות שיש להטיל את האשמה במוצרים המשונים שאנחנו קונים בסופרמרקט, שהפכו לחלק מ(תת-)התרבות שלנו? כל הנתרן, צבעי המאכל, השומנים התעשייתים וכל החומרים המוזרים שצפים לנו בתוך הקולה? אמילי לעולם לא תדע איך זה מרגיש לזכות בגביע העולם לבדמינגטון, משום שכבר בגיל צעיר איבחנו אצלה מחלה משונה שהופכת את הראש שלה למקרר של אמקור בשעה של מאמץ פיזי. משום כך, היא תמיד נמנעה מלהשקיע, ורק מדי פעם יצאה להליכות בוקר נעימות ביחד עם הפישפש המאולף שלה, שבי. בסוף אני מתאחד שוב עם אהובתי. היא אומרת לי ששפכו עלייה חמאה מותכת וזה היה לא ממש נעים, אבל עכשיו היא בסדר, מרגישה מאה אחוז. בא לי לחבק אותה, אבל משהו עוצר בעדי: רמי וייץ! הוא מעיף אליי מבט מזוגג כמו זיגוג של עוגה לזגג, ואז אומר משהו על ליגת האלופות, ואז מכניס אותי לפה ומתחיל ללעוס. שנייה אחת לפני שאני מתפרק לגורמים ראשוניים, אני שומע בראש שלי את המוזיקה מן המפעל בו אפו אותי, מין שילוב של מטאל, רגאיי, טכנו, כלייזמר ומוזיקת פורנו. כל חיי עוברים לנגד עיניי, ואני רק מקווה, שלפני שהם חוצים את המוח שלי, הם מסתכלים ימינה ושמאלה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!