גיליתי שלאט-לאט אני מפתח אדישות להכל. פשוט לא אכפת לי משום דבר יותר. זה לא שאני "נסחף" או משהו, או אפילו שם לב למה שקורה מסביב. אני לא לוקח תרופות, לא סמים ולא אלכוהול. כלום לא מזיז לי. פשוט הפסקתי להאמין. בהתחלה הפניתי אצבע מאשימה אל הממסד, אל הסיטואציה, אל המצב בו אני חי. חשבתי שכולם חרא ורק אני בסדר. זה כמעט תמיד ככה, בגלל שזה קליל. גם לחשוב שאתה תמיד אשם בהכל זה אחלה כי זה חוסך ממך הרבה כעסים. אני מאמין שכלל מנחה אחד יכול ממש לסדר אותך כבנאדם: עדיף כלל אחד שיעזור לך להלחם מאשר אלף כללים שיילחמו בך. אבל הכי חשוב: בחיים, אבל בחיים, אסור לנו לחשוב שזמננו היה לבטלה. חרטות הם דבר איום ונורא, אפילו אם זה רק עניין של החלטה אחת שעשינו פעם, לפני הרבה שנים, בגן טרום-חובה למשל. אין לנו חרטות: לא בענייני ממון, לא בבריאות, לא באהבה ובטח ובטח לא בקבוצת הבדמינגטון שאנחנו אוהדים. אבל האמת היא, שלא אכפת לי בגלל שככה זה אמור להיות. אמור זה לא שם של דג - זאת המציאות.

"מה הסיפור?" היא שואלת אותי, ברצינות גמורה, ועינייה מרצדות. אני חושב קצת, מתלבט, ובסוף עונה לה: "תהילת בוקר". יש שתיקה, אבל אחרי כמה שניות השפתיים שלה מתחילות להתעקל כלפי מעלה לתוך חיוך מתוק. גם אני מחייך. היא נשענת קדימה ומנשקת אותי. אני רוצה לתת לה קצת ביקורת בונה כי אני יודע שהיא רוצה להשתפר, אז אני מבקש ממנה בצורה יפה להביא את סלט החצילים מהמדף העליון במקרר שלי. היא עושה קצת פרצוף, אבל בסוף מצייתת, ומתחילה לצעוד לכיוון המטבח, תוך כדי זמזום שיר הנושא הישן של 'רחוב סומסום'. אני בוהה בטוסיק שלה מתנענע מצד לצד כשהיא הולכת וחושב איך כבר בא לי שתהיה לי מישהי מאולפת, אחת שתביא לי את הכפכפים ותזרוק את הזבל כשצריך, אחת שתהיה פתוחה ושאוהבת דברים קינקיים ו'קנאקים' עם האצבעות, מישהי שקוראת מגאזיני-ילדים בקול רם לחמוסי המחמד שלה. היא חוזרת מן המטבח ואני תופס אותה ומשכיב אותה בכוח על הספה. היא שומטת את הקופסה עם החצילים וחתיכות סלט מתעופפות להן לכל קצוות החדר. אני מתחיל לנשק אותה, מתחיל מהראש ובצורה יסודית, לאט-לאט, עושה את דרכי כלפי מטה. היא נאנחת. היא נהנית, גם אני נהנה. שנינו נהנים.

יש בדיוק נעלם אחד במשוואה, והוא יוחאי הארנב, זה עם חגורת הנפץ עם הקולאז' של תמונות של בובי פישר. אני רואה אותו כל יום במכבסה, כל יום דוחף למכונה הישנה בפינה חולצה שחורה אחת ומכנס שחור אחד בדיוק. כל יום הוא שם, רק עם שני פריטי לבוש בכל פעם. הוא נכנס פנימה בסלואו-מושן, אומר לי "בוקר טוב" בביישנות ומחייך, ואז תולה ברישול-מה את חגורת הנפץ שלו על אחד הכיסאות, ואז הולך לעשות את הכביסה שתמיד נראית כאילו הוא בכלל לא לבש, ובכל הזמן הזה שהוא ממתין כשהבגדים במכונה הוא שם על עצמו אוזניות מיוחדות לארנבים ורוקד לצלילי מוזיקת ג'יי פופ כבדה בפול ווליום עד שהוא מתיש את עצמו לגמרי, בנקודה זאת הוא פותח את הדלת של מכונת הכביסה ומוציא משם את הכל, אפילו אם המכונה עוד לא סיימה עדיין, ומסתלק מן המקום בבושת-פנים. כל פאקינג יום. בימי ב' הוא אפילו מגדיל (בשקל תשעים) לעשות ודוחף לעצמו צ'ופ סטיקס לאוזניים משום מה - כנראה שזאת התרפיה שלו, הדרך הפרימיטיבית שלו להתמודד עם עולם גדול, קר ומנוכר. אז היום החלטתי שאני בודק מה בדיוק הקטע שלו, אחת ולתמיד, שזה אומר, בעצם, שאני הולך להתנקש בבן-זונה הקטן. אז אני שוכב עכשיו בשיחים, מוסווה, עם כל הציוד שלי מונח לצידי, כולל רובה 'דרגונוב', כוכבי נינג'ה ושלושה איצטרובלים פאשיסטים במיונז. אני ממתין בסבלנות במשך כל היום, למרות החום הכבד של אמצע ינואר שאני בקושי סובל, והיתושים הענקיים שהופכים אותי לארוחה שלהם למרות שאני חולה בארקשבצת נפוצה, שזה אומר שבמקום דם אדום ונורמלי זורם לי חומץ בורידים. לקראת השעה שתיים בצהריים אני רואה מישהו מתקרב, ואני מתחיל להתרגש ואפילו מחייג אל סבתא שלי כדי לספר לה על כך, אבל בסוף זה רק מפנה אשפה ממוצא בוצואני שדומה באופן מפתיע למודי בר-און, אז אני משחק איתו קצת כדורת-דשא עד שהוא אומר לי שהוא צריך להתפוגג כי יש לו תור אצל המניקוריסטית בעוד שש וחצי דקות, אז אנחנו רק מחליפים חולצות ונפרדים לשלום כידידים האעפלאתוניים. אני ממשיך לחכות. שעתיים עוברות, שלוש, שש-מאות תשעים ושתיים.. אין סימן ליוחאי. המחשבות מתחילות לרוץ לי בראש, אני מתחיל לאכול סרטים שלקחתי מהספרייה: 'פורסט גאמפ' חמוץ-מתוק כמו שאני לא אוהב, 'מגנוליה' מלוח לי מדי, 'ספרות זולה' מר בצורה קיצונית, 'אפוקליפסה עכשיו' סתם תפל באופן קטלני. רק 'ספייס גירלס - הסרט' עושה לי רטוב, אתם יודעים, שם למטה, אבל זה רק בגלל שאני שופך לעצמי בטעות על המכנסיים אורנג'דה מכוס קרטון צבעונית. אחרי שאני מסיים לסעוד את לבי, אני קולט דמות כהה מגיחה מן העלטה. אני תופס את משקפת השדה בזריזות, מעיף מבט קדימה ומזהה שתי אוזניים ארוכות, שלא נוקו מזמן.

אנחנו שוכבים מכורבלים במיטה. היא מדברת חצי מתוך שינה על אפרסקים בשלכת ועל כמה שהיא אהבה את אברי גלעד ב'העולם הערב', וזה עושה לי קצת צביטה בלב, כי אני בכלל בקטע של פריחת הלולבים וקריינית הרצף עינב גלילי. העולם הערב היה בידור במיטבו, ערוץ שתיים הישן היה המחתרת, הקאטר שחתך את המרובעות של הערוץ הראשון, ההפגנה נגד המלחמה והראדיקליות החופשית, הוא היה הקאונטר-קאלצ'ר שעשה לי שמח מדי לילה ולילה. אני זוכר אפילו איך פעם אחת ה'שלג' שתמיד ליווה את שידורי הערוץ היה ממש רציני - יענו פתיתים רציניים וכבדים כמו של סופת שלגים ברמאללה - אז ביקשתי מאבא שלי, אז ברנש צעיר ושיכור ללא אמביציה, אבל עם הרבה עמבה וביצה מקושקשת, שיעמוד על הגג ויכוון את האנטנה לכיוון ירדן (ברירת-המחדל) כדי שאני אוכל לצפות בנוחות בשידורים, מה שהיה שקר גס כמובן, משום שברגע שעזב את החדר הוצאתי ממתחת לכורסת העור הישנה שלו את ה'פנטהאוס' החדש שלו (שגם הוא היה גס) עליו התנוססה מיס אפריל בגאון (לא יהורם). אלו היו זמנים יפים, זמנים שלא שבו עוד לעולם. זמנים כאלה שעושים לך חם בלב כשאתה נזכר בהם, איזה כיף זה ילדות מאושרת. איזה שטויות היינו עושים כשהיינו ילדים, אה? היינו מתפלחים לפרדסים, ומציצים לבנות במלתחות, ומסניפים תבלינים, ורוקדים סלואו מרחוק, וחורטים על השולחנות בבית-ספר ומשתתפים בעדלאידע העירונית ולא מחזירים לספריה את הספרים בזמן, ומפחדים מהחושך וחושבים את עצמנו לדבר הכי גדול ונפלא בעולם כולו!

דפקתי ליוחאי אחד ישר בפנים, Head Shot. הוא התפחלץ על המדשאה כמו פוחלץ שפיחלצו זה עתה. שק הכביסה המדולדל שלו עם האיורים של חיילים בריטים משחקים סטריפ-פוקר במונגוליה הוכתם לגמרי בדם, ואילו לי נפלטה מעין נחירה כזאת, של אושר. פתאום קלטתי שאני בעצם חזיר יבלות מקסיקני עם פ'טיש לגוואקמולי מקולקל, שכידוע הוא האנלוגיה המושלמת לכל הטוב והרע של העולם הזה. מצד אחד, הממרח הירוק מן האבוקדו הוא בריא מאוד, טעים ומזין. הוא עשיר בויטמינים, מינראלים ושומנים מהסוג שעוזרים להוריד את רמת הכולסטרול הרע. אין על אבוקדו. מצד שני, הממרח מקולקל, שזה אומר צרות במערכת העיכול ובעוד כמה מקומות בגוף. בקיצור, זה הטוב, הרע והמכוער. התקרבתי אל הארנב המפרכס, ועשיתי וידוא הריגה (בעטתי באשכים שלו מספר פעמים בחוזקה) רק כדי להיות בטוח. אני מסתכל עליו: הוא בטח לא ציפה לזה לפי המבט על עיניו, שכאילו אמר "בא לי ללכת להופעה של יהודה פוליקר באשדוד ביחד עם חיים יבין וקופסה של שימורי זיתים מבית-השיטה". לרגע אחד צפו לי קצת חרטות.. בלינגו המקצועי קוראים לזה Buyer's Remorse. בעברית זה אומר שהמוצר שרצית כל כך לקנות כי חשבת שיעשה אותך המאושר באדם לא עושה אותך מאושר כמו שחשבת, ובעצם עושה לך הרגשת ריקנות מעצבנת שכזאת, כאילו שלא היית צריך לקנות, כאילו עשית טעות גדולה ואינך יכול להשיב את הנעשה. אני תופס את הגופה באוזניים ומתחיל לגרור אותה אל המאוחרה של הבניין וחושב האם עוד יש לי סיכוי להרשם לשנה הבאה לאוניברסיטת מעלה חרמשים, בגלל שתמיד הייתה לי סימפטיה אל המקום הזה. זאת האוניבסיטה עם הכי הרבה כוסיות במחוז, ולא רק כוסיות, גם ספלים וקערות מרק עם איורים של דמויות מסרטים מצויירים מפורסמים. בסוף אני מתפשר על לרדת קצת לאילת, לנסות שם את מזלי כאמן-רחוב, אולי לעשות חיקויי של משה איבגי. משהו אגבי - אתם יודעים - בשביל לעשות כמה ג'ובות "בחופש".

אני מסיט לה את השיער עם היד ומלטף לה את הפנים. היא מחייכת, ושואלת אותי כל מיני שאלות לא-קשורות כמו: "מה השעה?", "אז, אתה בא לפה הרבה?", "תגיד, אבא שלך גנן?" וכו', ואני מוצא זאת משעשע ושנון כאחד. היא נראית כל כך מושלמת כשהיא שוכבת לה שם, בפיג'מה עם האיורים של הפילים, כשהתחת שלה שנראה כמו ירח מלא חשוף לגמרי כי המכנס שהיא לובשת כל כך ישן שהגומי שלו איבד לגמרי את האלסטיות שלו. "תגידי", אני שואל אותה, "את חושבת שיש זוג שנמצא בדיוק במצב שלנו עכשיו?". היא כיווצה שפתיה והקטינה עינייה לכדי שתי נקודות שחורות. "אני מקווה" היא ענתה, "אחרת מה לעזאזל אנחנו מנסים להציל?". אני מחליט שזאת תשובה מספקת, מדביק לה בוסת פרידה רטובה, ויוצא מהחדר. בדרך אל השירותים אני קולט לפתע מחזה מוזר.. משהו לא כל כך ברור: כדור אש גדול (שנראה בדיוק כמו קציצת בשר שסבתי נהגה להכין) מרחף בשמיים, וברחוב מלא אנשים צורחים בפאניקה. אני קורא למתוקה שלי והיא מגיעה בבהלה לשירותים ומחבקת אותי. "מה קרה, מאמי?" היא שואלת אותי. "תראי, יש בשמיים חילזון!" אני עונה, ומצביע בדיוק על האיום המתקרב. היא מרגיעה אותי: "זה בסך הכל מטאור שהולך להשמיד את אירופה או את ספרד ברגע שהוא פוגש את הקרקע. זה יקרה בעוד איזה שעה. אין לך מה לדאוג, אנחנו לא נמות ביסורים. הרי אמרתי לך את זה כבר, מאמי, אפילו השארתי פתק על המקרר. אתה רואה! אתה אף פעם לא מקשיב לי! אפילו את יום הנישואין של רואה החשבון של של אבא של החברה הכי טובה שלי שכחת!!" היא עונה לי בצורה טראגית אשר איננה משתמעת לשתי פנים, כנראה רק לשישים ושלוש פסיק שמונה עשרה.

אילת חמה ומגעילה, קשה להחליט מה יותר. האוטובוס לאילת דווקא היה סבבה: ישבתי מתחת למיזוג כל הנסיעה, טוחן ביסלי פלאפל שפג לו התוקף ושותה קריסטל מנטה בלי גזים, ובהיתי בכל האנשים הלחוצים שבדרך, כאשר מדי פעם, לפי המסורת, הנפתי לעברם אצבע משולשת, בעיקר אל הילדים הקטנים שנראו תמימים במיוחד. העצירה באמצע הייתה הכי טובה, בגלל שפגשתי שם איגואנה חביבה בשם נחום. נחום סידר לי את הגבות בחינם ונתן לי טיפים בניגון על מפוחית. הייתי ממש אופטימי, הרגשתי ורוד מבפנים, כל הצ'אקרות שלי נפתחו. אבל אז "נחתתי" פה, לתוך החמישים מעלות צלזיוס שהרגישו לפחות כמו חמישים ואחת בגלל הלחות, וכדי לעשות דברים גרועים יותר, השימפנזה שישבה במושב מאחוריי באוטובוס אמרה לי איך שהגענו ש"בלאס-וגאס לוקחים יצורים כמוני לקרקס". קרקסים הם הקללה הכי גדולה של המין האנושי, בגלל שכאשר אדם הולך לקרקס, הוא בעצם שולח מסר לעולם שהוא בעצם אדם רגיל, שאוהב שמבדרים אותו בצורה רגילה, וזאת במקום לשלוח מסר לעולם שהוא מיוחד, שהוא בעצם יכול לקפוץ מבניין בן מאה קומות ולשרוד, שהוא יכול לספור עד אינסוף. בכלל, אני לא משתגע על שליחת מסרים: מה קרה לחום האנושי? למגע המלטף? האם איבדנו את האנושיות שלנו, שאנחנו ממירים את הרגשות שלנו בתווים על מסכים מרצדים או לחילופין באימוטיקונים של אנשים שמשגלים חמורים? בהודעות SMS באורך של שישים תווים?

אנחנו שוכבים במקלט הגרעיני שמיועד לשישים בני אדם ביחד עם עוד מאתיים איש. יש לה מבט חולמני בעיניים, כאילו שהיא רואה בהן חלמון של ביצה. עם יד אחת אני מחפש הגדרות במילון אבן-שושן ועם היד השניה אני מלטף לה את העורף. הכל מרגיש נורא סוריאליסטי, כולם כבר השלימו עם העובדה של אילנה דיין, שזה השקט שלפני הסערה, שזה עש Shake עט לפני השערה. כמה מטרים לידי, על מחצלת מטונפת, יושבת אישה זקנה, שאני מזהה כאחת השכנות שלי שאף פעם לא ממש יצא לי לדבר איתה. היא רועדת, מקומטת, מקומרת ומקופלת בתוך עצמה כמו חטיף 'מקופלת'. בא לי לשבור איתה את הקרח, אז אני לוקח פטיש ומסמר ומתחיל לדפוק. בהתחלה הקרח עומד יפה במהלומות, הוא לא נשבר ואפילו לא נסדק. הוא כמו מישהו שלא שונא, שלא נושם, שלא אוהב, לא מדמם ולא מפסיד. היא קולטת אותי, ואני יכול לראות איך לאט לאט המחסומים שלה נופלים. אחד אחרי השני, החומות שבנתה כדי להגן על עצמה קורסות. הקרח נשבר. היא מתחילה להיפתח, להתמתח, להתרחב. היא מרימה את הראש ומתחילה לשיר בפורטוגזית. פתאום היא לבדה במקלט, אחת בודדה שניצבת לאור הזרקורים. כולם משתתקים לעומת שירתה שוברת-הלב. כולנו המומים, מחפשים אוויר לנשימה, ולא מפאת כמות החמצן הדלילה בחדר. ואז ילדה קטנה, הבת של דניאלה מעצבת-השיער-לחתולים, מתחילה גם היא לשיר. אני מסתכל עליהן, מעביר מבט תוהה בין האחת לשניה, כאילו כדי לא לפספס שום דבר. מאחורי אני שומע קול של גבר שגם הוא מצטרף אל השירה. ואז עוד מישהי ממש כוסית עם שיער צבוע באדום גם כן מצטרפת. ואז בחור שנראה קצת סליזי עם קול בס עמוק מצטרף אל החבורה בזיופים איומים ונוראים. ואז נחמה, המזכירה האגדתית של בית הספר היסודי, גם היא מתחילה לזמר בסלסולים של מוכר ירקות בבאסטה בשוק. ואז רמי החשמלאי. ואז עוד מישהי, ועוד אחת, ועוד גבר, ועוד ילדה, ועוד, ועוד. בסוף כולם שרים ביחד בפורטוגזית במקלט הגרעיני השכונתי. כולם יודעים שהם הולכים לקראת דבר איום ונורא, אולי מחר הם כבר יהיו מתים, אולי חיים או רק נושמים, אבל כולם השלימו עם גורלם, שזה טוב, בגלל שהגורל שלי לא כולל אותם. אני יוצא מן המלקט, מרים את אגודלי ותוך שניה וחצי מטכ"לית תופס טרמפ עם אלפקה תלת-ראשית מכונפת משובצת בצבעים של לילך ופוקסיה. היא לוקחת אותי אל-על כמו בטיסה של 'ארקיע' והחיוך לא יורד לי מהפנים במשך כל זמן הטיסה. אנחנו עפים ככה במשך ארבעים יום וארבעים לילה, ובסוף אני נוחת באיצטדיון האמירויות, שם אני זוכה לראות הופעה נהדרת של בריטני ספירס, אלילת הילדות שלי. אני מאוד אוהב את בריטני, וגם את אחותה ג'יימי-לין, ובכלל יש להן משפחה הלאה K-FUCK. "מעניין האם גם לי תהיה פעם משפחה נהדרת כזאת!" אני תוהה בקול רם. "אל תדאג" אני שומע קול מאחורי, אני מסתובב ומגלה שזאת גילה אלמגור. אני מנסה להגיד משהו אבל היא לא מצליח. היא מקדימה אותי, ומניחה אצבע על השפתיים שלי: "ששששש! אל תגיד מילה.. אני חושבת שראיתי חתול. רגע, בעצם.. באמת ראיתי חתול!!".