Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:16)
Death from above?
סקס הג'ירפה
זאת הייתה טעות. טעות גדולה ומרה. ידעתי את זה כבר מההתחלה, כשנכנסתי לעניין, אבל אמרתי לעצמי "ננסה. מה יש לי להפסיד?" וככה השליתי את עצמי לכל אורך הדרך, עד הסוף הרע והבלתי-נמנע. אולי זה חלק מהחיים, אתם יודעים, לנסות דברים ולהיכשל בהם. זאת הדרך האמיתית היחידה ללמוד, לחוות, לחיות. כשאדם מנסה דברים חדשים, הוא לעתים קרובות ימצא אותם מוזרים, משונים, לא-הולמים או פשוט מטופשים לחלוטין. זה קורה לכל אחד, לא משנה כמה פתוח וחופשי אתה. אבל האמת היא, זה לא משנה שום דבר. זה כמו להטיל מטבע כדי לדעת האם אתה תמות בסוף החיים שלך או לא. סבא שלי תמיד נהג לאמר לי, כשהייתי קטן כמובן, שכאשר אדם מת, הוא לא מת באופן מיידי, אלא במקום זה הוא מגיע לתוך עולם ביניים, לתוך מצב שונה. הייתי סקרן, אז שאלתי איך העולם הזה נראה, איך הוא מרגיש. סבי נענע את ראשו וליטף את זקנו, וחשב לשנייה, כאילו כדי למצוא את הדרך הטובה ביותר לתאר לי את העולם הזה. "זה כמו חדר-המתנה לרופא", הוא אמר, "שיש בו הרבה אנשים בתור, שמחכים לזמן שלהם להיכנס לראות את הרופא. כשאתה מגיע, אתה נכנס לסוף התור, ויש לך הזמנות להסתכל מסביב, לדבר קצת עם האנשים האחרים. אתה יכול אפילו לקרוא מגאזינים". הבטתי בו בחוסר-אמונה, בזלזול כמעט. אז אני לא ידעתי, לא חשבתי, אבל איפשהו, מתחת לפני השטח, הסערה התקרבה. הג'יפה הגדולה עמדה בפתח הדלת והביטה לי ישר בעיניים, במבט קפוא, מפחיד ומת. שקעתי. נפלתי עמוק יותר ויותר לתוך הדיפרסיה, לתוך הבור ללא-התחתית של תת-ההכרה שלי. עפתי בתוך האדמה, עם הפנים למעלה, הבטתי אל עבר פיסת האור הדקה שנעשתה קטנה יותר עם כל שניה שחלפה. מה הטעם לצרוח כאשר אתה לא מסוגל להשמיע צליל?

אני קם בתוך שלולית של נוזלי-הגוף שלי, בתוך חדר שמקושט יותר מדי, שמואר יותר מדי. אני לבד עם תקליט של מוזיקת רוק שמתנגן ברקע, הראש שלי כואב כאילו עשרות גמדים דופקים עליו בפטישים קטנים מכל הכיוונים. אני לוקח נשימה אחת גדולה ומנסה להתרומם לאט לאט למצב ישיבה. בהתחלה זה לא הולך לי, הגוף שלי נמשך למטה בכוח משיכה כמו של יופיטר. אני מנסה שוב כמה פעמים, בכל פעם משקיע יותר ויותר כוח, עד שבסוף איכשהו בעזרת הידיים אני מצליח להרים את עצמי עד לשני שליש גובה, כמו של מארבים. יש לי חושך בעיניים, לשניה אחת ארוכה מדי אני רואה את עצמי בחלל רק עם כוכבים שמסתובבים סביבי. את כל גלקסיית שביל החלב אני רואה, כל הדברים הנוצצים המזדיינים מצביעים עליי וצוחקים ביחד, בתיאום מושלם, כמו מקהלה. אני מנער את הראש שלי חזק, עוצם את העיניים ופוקח אותן מחדש, הפעם אני בחדר שאני לא כל כך מזהה, כנראה במלון כלשהו. אני נזכר פתאום באתמול, איך נתנו את הגיג הכי חזק שלנו בכל הטור, איך הקהל השתלהב, איך ג'ונס כמעט התמוטט בסוף בגלל מחלת השפעת שלו אבל המשיך לתופף בכל זאת במלוא-המרץ בזכות מאסת הגרופיות שדפקו את הראש שלהן בשורות הראשונות. אחרי ההופעה הכנסנו חלק מהן אל מאחורי הקלעים, ואני לקחתי לעצמי אחת שאטנית ממש נמוכה, שלא ניחנה ביופי מרשים ואפילו הייתה די מכוערת, אבל עם החזה הכי גדול שראיתי בחיים. אנחנו זרמנו אל המלון, אבל הדבר האחרון שאני זוכר מליל אמש הוא שהורדנו ביחד כמה כוסיות של בלנטיינ'ס על הרצפה בחדר, כי אני בטוח שהתמוטטתי קצת אחרי כן: הייתי שפוך, גמור, הרוג. אין לי מושג לאן הבחורה עם הציצים הענקיים נעלמה, אין לי מושג מה עשינו ביחד, או מה היא עשתה לי כאשר הייתי מחוסר הכרה, אבל מצד שני גם לא כל כך אכפת לי - אפילו עם עוד כמה חודשים יופיע מולי עורך-דין מטעמה שידרוש ממני מזונות. אחרי כמה חודשים של נסיעות מעיר לעיר באוטובוס מסריח עם החבריםהאחרים בלהקה, הופעה כל לילה שמתובלת בהרבה סקס, סמים ואלכוהול, אתה נהיה כל כך שבע שאתה פשוט מרגיש הכי רעב בעולם, ועם זאת גם הכי אדיש לגירויים חיצוניים. אני מרגיש חלול כמו תרנגול חולני וחלול שאכל חלה בלול (אני מתחלחל מן המחשבה). בזמן האחרון קופצים לי בראש דביבונים ורודים. הם מטפסים לי על גזע המוח, זנבותיהם מתפתלים במהירות והמון שיערות קטנות נושרות מהם. היצורים החמודים האלה מכרסמים לי את התאים האפורים, עם השיניים הענקיות שלהם, והם צוחקים ומחככים ידיהם הקטנות במין רישעות שכזאת שרואים תמיד בסרטים הוליוודיים. חשבתי כבר על להתאבד, כמו שסופרסטארים אמיתיים עושים: אולי בתלייה, אולי עם כדורים, אולי בעזרת שקית ניילון ואולי פשוט נביא סוסת יאור קובנית שמעריצה את דורי בן-זאב ושולחת לו תמונות עירום שלה לאי-מייל שתירה עליי פגז נפיץ 155 מ"מ או פשוט תישב לי על הצוואר עד שאהפוך להיות כחול כמו דרדסבא (או שמא דרדס-אבא?). תמיד אומרים שהתאבדות זאת "הדרך הקלה", וזה נכון, אבל אני תמיד הייתי בעד הדרך הקלה. למה לבן-אדם לקחת את הדרך הקשה אם אפשר ללכת בשביל המסומן? בכביש הסלול? לשכור מורה דרך או לפוצץ מקל של דינמיט בתוך כספת אטומה אשר מילאו מראש במים?

ההופעה האחרונה שלנו בטור: קופנהאגן, דנמרק. ג'ונס חיוור לגמרי, הוא רועד בטירוף כמו שרק מישהו שרועד בטירוף מסוגל, ומשקשקות לו הביצים, כאילו הוא מכין מהן חביתה עם זיתים, פטריות, שום, בצל ועירית. כל מסע ההופעות היה לו קשה במיוחד, בגלל שהוא בעצם שועל ערבות מטג'יקיסטן אשר פיתח התמכרות קשה לארוחות ילדים בקנטאקי פרייד צ'יקן ותלוי בהן על מנת להמשיך לקיים חיי שגרה נורמליים ונטולי התמוטטויות עצבים. נילס, הבאסיסטית חובבת בגדי העור השחורים והצמודים שלנו, השתתפה בקטטות כמעט בכל לילה. היא אהבה לפקוד את הפאבים האפלוליים ביותר בכל מקום אשר נקלענו אליו, להתמנגל עם המקומיים ואז לשבור להם בקבוקי בירה, גם היא מקומית, על הראשים החשופים שלהם. ג'ונתן, הקיבורדיסט, איבד את השפיות כבר אחרי הלוקיישנים הראשונים: אף אחד בלהקה לא ממש היה חבר שלו, ובעצם אף אחד לא ממש הכיר אותו, משום שאף פעם לא בילה עם הלהקה. כל ערב, הוא היה מגיח אל מאחורי הקלעים רבע שעה לפני תחילת ההופעה, והיה נוטש את הבמה ונעלם לתוך האפילה ממש דקה אחרי שהיינו מנגנים את האקורד האחרון. ג'ונתן לא נסע עם כולנו באוטובוס המכוער והמרווח של הלהקה: הייתה לו בת יענה זריזה במיוחד בשם מילי אשר נשאה אותו על גבה למסעות של מאות קילומטרים. דיקלה, הסולנית, לקחה לעצמה משימה איומה ונוראה כאשר עזבנו את עיר הולדתנו לפני חצי שנה: לספור בקול רם עד מאה מיליון. זאת הייתה המשימה הטיפשית ביותר שבנאדם יכול לקחת על עצמו, אבל דיקלה הייתה קשוחה ודעתה נחרצת, והיא המשיכה לספור בכל זמן ערותה, כולל בזמן המקלחת והמדיטציה. אני מעריץ אותה על ההתמדה שלה, ולמרות שעד עכשיו היא הגיעה רק עד מאה עשרים אלף בערך, אני חושב שהיא תצליח בסוף. את יחזקאל, הקסילופוניסט והאיש הרוחני של הלהקה, איבדנו לפני שלושה שבועות כאשר משב רוח אדיר (טורנדו) העיף אותנו לכל הרוחות. אני קצת מתגעגע אליו, בגלל שתמיד היינו מאכילים ביחד את חזירי הבר שפגשנו בלחמניות מקמח-מלא שהיינו מרימים מכל מיני מאפיות בדרך. יחזקאל היה שופליפטר במלוא מובן המילה, ושמו הלך לפניו עם רצועה והשתין מפעם לפעם על עצי-הנוי שבדרך או נבח על העוברים ושבים. אז השעה עכשיו תשע עשרים ואחת בלילה ואנחנו מזיעים ומתרגשים במיוחד לקראת ההופעה. יש לי בקבוק של מים מינרלים ביד ואני חצי שותה אותו, חצי שופך לעצמי על הפנים כדי שהמים יזלגו לי על החולצה הלבנה ויהפכו אותה לשקופה למחצה, ככה שאני אראה כמו סקס אייקון, וכמו כל אייקון טוב גם אותי יוכלו לשים על שולחן-העבודה של 'ווינדוס' ולהפוך אותי לקיצור-דרך לאיזה משהו מגניב כמו פורנוגרפיה או מניפסט של תיאוריית קונספירציה מטורפת. התפקיד שלי בלהקה היה לא מוגדר, מעיין שילוב של פעלולן, איש-במה, חשפן ושיכור מדופלם. אף פעם לא היה לי מושג למה ממש לקחו אותי ללהקה, והאמת - לא כל כך עניין אותי. ג'ונס שלף אותי מהמכללה, שם כיליתי את זמני בלמידת מתמטיקה, הלא היא מקצוע השטן, ואמר לי שהוא רוצה אותי, אבל לא במובן שאני חושב. כששאלתי אותו מה בדיוק הוא חושב שאני חושב, הוא פשוט אמר שהוא יכול לראות בעיניים שלי שאני מפנטז על סביח. "אתה מוכשר", טען, אקדח, וש"אני בדיוק מה שהם צריכים". אני היססתי רבות בקשר לעניין זה, כמעט במשך דקה שלמה, אבל בסופו של עניין נתתי את הסכמתי וחברתי אל חברי הלהקה.

במשך הזמן למדתי שני לקחים חשובים מאוד: הראשון הוא שבני-אדם לא מעריכים מה שבא להם בקלות, השני הוא שטיפשות היא מידבקת. ולא רק טיפשות היא מידבקת - גם שפופרת של דבק היא מידבקת אם לא סוגרים את הפקק בצורה הרמטית עד הסוף על הסלילים. אני מביא אותה עם עוד עינטוז על הבמה, עם עוד טסט למיקרופונים. הקהל באקסטזה: אותם מראות מוכרים של האנשים בשורות הראשונות נכנסים למעין טראנס, רוקדים כמו משוגעים, דופקים בוקסים ובעיטות ווירטואוזיות האחד לשני. "מה קורה, קופנהאגן?" אני צועק, והם משתגעים. אני אשכרה סופרסטאר, מרגיש כמו ג'יזס קרייסט. הזיעה אשר נוטפת ממני כל כך חמה שכאשר היא פוגשת את הפרקט היא חורכת אותו עד כדי כך שהיא עושה בו חורים. "קופהאגן אנחנו לא שומעים אתכם! תעשו קצת רעש, תראו לנו שאתם עדיין חיים! יבין!!" צורחת דיקלה אל תוך המיקרופון שלה, "חיים יבין חברים! מר טלוויזיהי!! אחת האינפלואנסים הכי גדולים שלנו!!! ביחד עם ג'וליאן שגראן מ'מסיבת-גן'!!!!!". אני מביט לעברה של דיקלה ובא לי לרדת על הברכיים, ככה באמצע ההופעה, ולהודות לאלוהים על ההיזדמנות האדירה שנתן לי לחוות את החיים האלה, אבל אני מחזיק את עצמי: אני יודע שמחר בבוקר אני שוב ארגיש הכי אפס בעולם - לא משנה כמה טוב יהיה הלילה הזה. בכל זאת אני מוצא את עצמי - שוב - עם גרופית בחדר שלי במלון, ואני - עוד פעם - מוריד איתה שוטים. אבל הפעם אני עושה החלטה קיומית שלא משנה מה יקרה, כמה מת אני ארגיש, אני לא מתפחלץ עוד פעם על הרצפה בחדר רק כדי להתעורר למחרת כאילו הוציאו אותי בזה הרגע מתוך מימי נהר הירקון, אז אני מבקש מהגרופית באנגלית שאם אני מאבד את ההכרה או סתם מת בזרועותיה אז שלפחות תהיה נחמדה, תפשיט אותי מן הבגדים המלוכלכים שלי, תרחץ אותי היטב כולל סיבון גב יסודי, תלביש אותי בבגדים נקיים, שזה אומר חולצת הטי-שרט האדומה שלי עם האיור של פיקצ'ו ומכנסי הדייגים האופנתיים שלי עם האיור של רפאל איתן. כמו כן, שתדאג שאשתה לפחות ליטר וחצי של מים לפני שהיא משכיבה אותי לישון. היא מהנהנת להסכמה ואני מתבאס ברמות. אני כבר מכיר את הגרופיות שמהנהנות: הגרופיות הגדולות או שהן כל כך שרופות שהן מתנהגות כמו סוג של רובוט ובכלל לא מקשיבות למה שאני אומר להן, או שהן לא מבינות אנגלית בכלל, או שהן כל כך טיפשות שהן בכלל לא מודעות לקיום שלהן (מהסוג שצריכות לשים לעצמן קסטות של בחור שאומר להן "לשאוף-לנשוף"). לרוע המזל נחתתי על הסוג הגרוע ביותר: היה לי כאן עסק עם גרופית שהיא שילוב קטלני של כל שלושת אבי-הטיפוס. "אבל מילא" אני חושב, "לפחות היא כוסית". כוסית, ועוד כוסית, ועוד כוסית - הוויסקי זורם כמו מים.

ההזיות הבלתי נמנעות אשר נובעות משאיפת-יתר של גז חדרי-מדרגות נוחתות עליך לאט-לאט, כמו להקה של ציפורים שרואה פרוסת לחם על כר דשא, כמו תיבת דואר אלקטרוני שאתה לא טורח לבדוק שרק מתמלאת בספאם במשך כמה שבועות. ההזיות נוחתות - אני נוחת. כשהגלגלים של המטוס פוגשים את הקרקע, כל הנוסעים במטוס מתחילים לשיר ביחד. אני מוציא מתוך הטבור שלי את הדיסק-און-קי ומקיא לתוך שקית. לידי יושב הומר סימפסון, ידידי משכבר הימים, והוא שר לעצמו ועושה תנועות חדות עם האצבעות. "תגיד, בנאדם" אני פונה אליו ברוסית במבטא שוודי, "ראית פה במקרה את שרה'לה שרון?". הוא פוער לעברי את פיו ואז מתחיל לאכול אותי. אני מרגיש איך הוא מנסה בכוח רב ללעוס אותי, אבל אני מתנגד. אני רואה שן טוחנת ובום! מעיף עלייה בעיטת ראונדהאוס. ניבים חדים? דופק להם כאפות! שן בינה תועה? מקבלת נוגרה! Damn Choppers! ככה אני נלחם עם המלתעות של הומר במשך כמה דקות, עד שבסוף אני מתעייף, אז אני תופס את עצמי בשתי ידיים ופשוט משליך את עצמי לתוך הגרון הצהוב שלו. הקיבה של הומר הרבה יותר יפה מבפנים, הכל צבוע ומקושט יפה. יש בפנים אולם קבלה, מיתחם מזון מהיר, כנסייה, מיגדלור וכספומט שהוא המקום הראשון אליו אני הולך. אני מאוד אוהב כספומטים. כספומטים הם כמו יצירות אומנות מופשטות. אני בטח נראה מהורהר, כמו מגנט, כאשר אני חובט בכפתורים הכסופים את הקוד הסודי שלי: 1967 - השנה בה הותקן הכספומט הראשון בעולם באנפילד, לונדון. "האם את מרגישה מלנכולית, בוני?" אני שומע לפתע מאחורי קול מחוספס. אני מסתובב ומגלה שמאחורי עומד בחור הודי מקומט עם זקן שיבה עבות ומלא בחתיכות של בייקון שמגיע לו עד הריצפה. הוא נראה לי כבן מאתיים. יש לו עיניים שחורות כמו פחם, ושיניים כנ"ל, וחיוך מקסים כמו של ילדה קטנה. "סליחה?" אני שואל אותו. "שאלתי: האם את מרגישה מלנכולית, בוני?" הוא משיב, והחיוך שלו הופך לפתע לפרץ של צחקוקים תמימים ולא-קשורים. הוא מזכיר לי את הפאוור-פאף גירלס (לא משנה איזה מהן), רק קצת פחות מצוייר והרבה יותר נמוך. הוא עושה לי הרגשה משונה בקרביים, כאילו שעוד שנייה הוא הולך להרים את אגרופו אל-על ולהתעופף אל עבר איזה בנק כדי למנוע שוד. אני חושב שהוא מסוג האנשים שכותבים תחת כמה זהויות באינטרנט, מהטוקבקיסטים ההם שמתכסחים עם עצמם, שמנסים ליצור סערות בכוסות-תה, או קפה, או פלדה מותכת. "הוא בטח ראה כבר הרבה דברים בחיים שלו!" אני חושב לעצמי, לא מודע לאירוניה שבמחשבותיי, משום שהזקן הוא עיוור לחלוטין - מלידה. "אני רוצה שתקברי אותי באשר אפול, אלכסנדרה!" הוא ממשיך ואומר לי. אני מישיר מבטי אליו, כאילו הוא מפזר ארס והמבט שלי הוא הנוגדן. ואז אני מתעורר. במוסד פסיכיאטרי.

דיקלה נכנסת לחדר שלי, קצת בחשש. "מה קורה לך, דיקי? זה אני! מה קורה לך?" אני חצי שואל, חצי בוכה לה. "אני לא באתי לכאן מתוך נימוס" היא עונה, "באתי לקחת ממך את מה ששייך לי". אני מגרד בראשי, מנסה לחשוב על מה לעזאזל היא מדברת איתי. דיקלה אף פעם לא השאילה לי שום דבר, אף פעם לא לקחתי ממנה הלוואה, ובפעם הראשונה ששכבנו היא כבר לא הייתה בתולה - לפחות זאת הייתה ההרגשה שלי. לא יכול להיות שהיא באה לקחת משהו ששייך לה. אני שותק. "אתה זוכר את ההופעה שלנו בסאקרמנטו?" היא ממשיכה, עינייה מתכווצות לתוך שני חתכים קטנים בראשה. פתאום זה עולה לי למעלה, אני נזכר בהכל. היא לא יכולה להיות רצינית. "אמרת לי שאתה אוהב אותי. שתמיד אהבת ושתאהב לעולם". מתחשק לי להכניס למישהו אגרוף בגרון. "אבל זאת האמת!" אני מתגונן, "זה לא שקר. לא שיקרתי אותך! למרות ששיכרתי אותך מספר פעמים, אבל זה היה רק כדי שתסכימי ללכת איתי לגן-החיות.. אני אוהב אותך מאז ולתמיד!". היא שותקת, לועסת כנראה את המשפט האחרון שאמרתי, מנסה לתאר את הטעם שלו. היא נראית מפוחדת: מרוחקת, קרה ומפוחדת. כנראה שזה מה שכותונת של משוגע על בנאדם עושה לאנשים שבאים איתו במגע. "אתה פאקינג לא מבין!" היא צועקת עליי, "תסתכל מסביבך! אתה לא קולט?! אתה בטוח קולט!". אני מביט בה חסר אונים, ואז מביט אל הידיים שלי אשר כבולות אזוקות ועל הרגליים שלי המקובעות לקרקע על ידי שלשלאות. אני מנסה להשתחרר ולא מצליח. "קדימה. תנסה לחשוב בצורה הגיונית. איפה לעזאזל אתה נמצא?" היא ממשיכה. אני חושב שבנקודה הזאת כבר הבנתי, כבר קלטתי היכן אני נמצא. "אתה נטשת אותי! אתה עשית את המעשה הטיפשי ביותר שיכלת לעשות!" היא התחילה לבכות. הדלת של החדר הסמוך נפתחה, וקרן אור אדירה ובוהקת האירה את כל הנמצאים בחדר. בשנייה אחת קלטתי, הכל פתאום נהיה הגיוני ופשוט. הוצאתי מעצמי חיוך עצוב במיוחד. לדיקלה לא היה אכפת מהגרופיות שלי. לא היה אכפת לה מהאלכוהול וגם לא מהסמים שנטלתי שהפכו אותי לחייזר מהמאדים עם שבעים ושש זרועות וחצ'קון בתור מוח. דיקלה נעמדה מאחוריי ודחפה אותי בכוח לתוך מריצה (לא זאת מ'המורדים') גדולה, והתחילה לגלגל אותי החוצה. היה אכפת לה ממני, באמת ובתמים. היא רצתה אותי בחיים, או לפחות רק נושם. היא שנאה אותי, אבל היא אהבה אותי. היא אהבה אותי כמו שמילים לא יכולות בכלל לתאר. גם אני אהבתי אותה: אהבתי אותה אבל הייתי אידיאוט. אני עדיין אידיאוט. אידיאוט מת להזכירכם, אבל עדיין אידיאוט.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!