הסצנה מתה, אבל אני עדיין מאמינה, מבין ההריסות המעשנות של מה שהיה פעם המקום אשר בו גדלתי מתוך האפור, האדום, השחור ואנוכי שיושבת באמצע על העפר, בוהה ותוהה, בלי אלוהים. כאשר השמיים מתקדרים ממעל, אני לוקחת את מחרוזת הזהב הישנה של הסבתא-רבתא-רבתא שלי ומביטה בתליון המנצנץ. בדיוק באותה נקודה המחשבות רצות מהר. אני חושבת על המקום בו השמש אף פעם לא מתה, היכן שמלאכים הולכים אל הכנסייה בימי ראשון בבוקר. במקום זה אני לא מצליחה לדבר, איבדתי את קולי, אני אילמת ומיותרת, כי "אני אוהבת אותך" לא מספיק ואין לי מילים. אני מחצית מן האישה שהייתי פעם, בבקשה עיזרו לי.

ובתפנית חדה - קלמנטינה. לא סתם קלמנטינה, אלא קלמנטינה מארץ הקלמנטינות! חברים, האם אי פעם ביקרתם בארץ הקלמנטינות? כי אם כן, אז אתם כבר בוודאי יודעים! את הסוד המופלא!! של הקלמנטינות!!! מארץ הקלמנטיות!!!!! אני באופן אישי לא ביקרתי בארץ הקלמנטינות, אבל אני יכולה להוציא ויזת עבודה ולעבוד שם בקטיף תמרים. אומרים שהכסף סבבה וגם יש חיי חברה בלילות מה שמתאים לי פיקס בגלל שאני טיפוס חברתי ומאוד מיני וזקוקה באופן תמידי למגע אנושי, ולא, זה לא אומר שאני חרמנית שרוצה זין כל הזמן, תודה. דווקא יהיה אחלה אם תהיה לי פעם איזה חברה הכי טובה מהמזרח הרחוק, ואיזה ידיד גיי ממערב אירופה, ואיזה אחד מדרום אמריקה שבריא לי על העכוז ומפנק אותי באלכוהול במסיבות ועוד איזה אחד אפרו-אמריקאי שיפרק כל בנאדם שיעשה לי קצת בעיות לחתיכות, ואולי איזה יפני שיעזור לי ללמוד.. יפנית, ואולי איזו מישהי מהבלקן שתהיה 'בי-סקרנית' ותשתולל איתי בלילות. אין ספק, ארץ הקלמנטינות היא פנטזיה שאני רק רוצה לממש כל הזמן, אבל פנטזיות הן בסך הכל פנטזיות ולפעמים עדיף להשאיר אותן לא-מוגשמות, כדי לא להתאכזב, כדי לא לאבד את המטרה, כדי להמשיך לשאוף, ולא רק לנשוף (כי אז רק יוצא כל האוויר מהריאות ולא נכנס אוויר חדש במקומו ואת נחנקת ומתה.. לא עלינו, ובטח לא תחתינו). פעם עוד ניסיתי להגיע לשם, חסכתי לכרטיס טיסה וכאלה, אפילו אמרתי להורים שלי שאני הולכת למצוא לי שם חתן גוי רק כדי לעצבן אותם, אבל במשך הזמן החשק ירד, או כמו שאומרים אצלנו בחבר'ה - "יצא לי ההליום מהבלון", אז במקום ללכת לחנות מתנות בקניון המקומי ולקנות בלון חדש פשוט החלטתי להישאר עם הבלון הישן הדרדל'ה בלי האוויר ולקוות שביום מן הימים אני אצליח למכור אותו לאיזה סאקר מגן-סאקר ב-Ebay. אבל אני בסך הכל כמו כולם, רק רדפתי אחרי הביטחון.

I see a Hummer going in from behind the corner. I signal to the driver with both hands, and it stops near me. The door is opened and I can see them: The driver is a nasty little girl of about eleven, with dreadlocks and agressive expression on her infant face. In the passenger seat sits Sargeant Monroe, a stocky, bald guy with a thick (fake?) mustache. The girl perks up, and starts telling me that I should evacuate the area as soon as possible, as they are having an experiment and in about one hour the place "will make Mexico City look good". I acknowledge that, and the Sargeant offers to take me with them to a safe location. While we are sitting in there, the three of us, I suddenly start to feel very weird, like I have a tail or two pairs of ears. "I must be morphing again because I didn't take my Hideaway Crack Den pills", I think. The girl driver suddenly starts shouting, something about goat cheese and chives, while Sargeant Monroe just looks at her helplessly. The morphing process is becoming too painful to ignore, as I'm starting to grow an elephant trunk from the top of my head. I decide it's not going to be fair if I just sit there and act cool and aloof, so I tell the girl stop by a supermarket because I am desperate for peanuts. She shrugs, but does as I command her.

עם החדק שיוצא לי מהקרקפת, אני מסמנת אל הצוות שלי להמתין לי קטנה, בעוד אני נכנסת אל ה-Seven Eleven שלידו חנינו. המוכר ההודי מסמן לי עם הראש שהוא רוצה למרוח לי שמנת על פיקת הברך ואז ללקק, אבל אני כבר רגילה למחוות הסקסיסטיות האלו, וחצי מתעלמת ממני חצי יורה לו קליע קאליבר 44 לתוך הלב.. בנונשלאנט, כמו קרניים של קרינה שבוקעות מבפנים כלפי חוץ ומחוררות כל דבר שנקרה בדרכן. הוא קורס שם על הרצפה המטונפת ומתחיל לחרחר, הפסקול לנשימותיו האחרונות.. הוא מרגיש גוסס - אבל לפחות הוא מרגיש משהו, שזאת סיבה מספיק טובה לקנא במישהו. אני מתקדמת לעברו בצעדי ענק, כנקניקייה צמחונית מטופו, ומישירה מבטי אליו: הוא נראה כל כך חסר ישע, ויש"ע היא מועצה כל כך נפלאה. פתאום מתחשק לי לשלוח אותו, כמו שהוא, לריאליטי הכי מופלא בעולם: "America's Next Top Model" בהנחייתה של טיירה בנקס המ-ע-ל-פ-ת. טיירה לימדה אותי כל כך הרבה דברים בחיים שלי, והכי השכלתי מהטיפ שהיא נתנה על הווזלין. אין ספק, ווזלין זה המאפיין של הדור שלנו, הלוא הוא דור ה-Z, שסובב סביב סלבריטאים-אינטרנטיים, משקאות אנרגיה עם שמות ארוכים במיוחד, שידורי ספורט בשידור-חי, וחלזונות. אני זוכרת איך פעם אחת רציתי לקיים חתונה בין חילזון המחמד שלי, ישמעאל, לטאב של ווזלין עם פאה בלונדינית משוקסת. זה היה מבצע (1+1) מסובך ביותר, שכן החילזון היה רווק ניצחי שסירב בכל תוקף לשבור את הכוס, ואילו הווזלין, על אף היופי המדהים שלה, רצתה להתמקד בקריירה שלה ככתבת-שטח לענייני איכות-הסביבה שם כידוע לכם נמצא הכסף הגדול: שטרות שהמימדים שלהם הם כגודל אחוזה של מיליונרים בנס-ציונה, שהדיוקנים המתנוססים על גבם גדולים פיזית מן הראשים של האושיות המונצחות עליהם. בסופו של דבר נאלצתי לפטם אותם בהרבה נרות ריחניים ועוד יותר הרבה טקילה קווארבו עד שהם הסכימו לעשות את המעשה הנתעב. עד היום אני מקבלת מהם בכל קריסטמס גלויות משפחתיות שבהן הילדים שלהם רוכבים על מזחלות אימתניות בין הררים של שלג במדבר יהודה. אין מה לאמר: באהבה כמו באהבה, אין דבר כזה שאין דבר כזה, 1-ב' צוות מנצח.

חודשיים עברו ואפו - ההודי הדוגמני שלי - כבר מלחך עלי חסה כמו מקצוענית. אנחנו יושבים יחד במקום סופר טרנדי בלוס אנגל'ס, מין שילוב של פאב קריוקי וקיוסק שמוכר סליז, ומלא כוסיות שמעופפות מסביב תרתי משמע, בגלל שגרביטציה עובדת בעיקר על דברים שיש להם מסה. "אני קצת חושש, כל הבחורות האחרות נראות כל כך טוב, שהן אפילו לא צריכות מאה אלף שיפורים של פוטושופ כמוני. ותסתכלי עליי, כמה שומן יש לי בתחת! ובישבן!! ובעכוז!!! ושלא נדבר על האחוריים!!!!! איך אני אהיה אי פעם הטופ-מודל?" הוא מביט עליי ועיניו לחות ואדומות, שהוא מזכיר לי את מעלה-אדומים. אני מושיטה לו ממחטה משומשת שאני מרימה מהרצפה, והוא מקנח קצת את האף בקול ומנסה לאט לאט להירגע קצת. כואב לי לראות אנשים בדיכאון כזה, זה מזכיר לי איך כשהייתי קטנה המשפחה שלי הייתה ממש ענייה ולא היה כסף לסמבוסק ונאלצתי לשנורר כסף מחברי מועדון השח-מט כדי לשרוד. האמת היא, שאפו נראה כבר גבעולי למדי, אבל כמו כל כשרון מטאורי גם הוא חטף איזושהי נרבוזה, ונעשה קורבן של המקצוע. לא יכלתי להושיע אותו יותר, למרות שנורא התחשק לי, אז אמרתי לו שאני הולכת רגע לשרותים להסניף קוק וברחתי מהדלת האחורית. הבטתי מסביב, הכל היה נראה יפה במיוחד: הציפורים צייצו והתרסקו לתוך החלונות של גורדי השחקים מסביב, וניידות משטרה המונעות ב-Petrol איכותי פיטרלו מסביב. סובבתי את גלגלי עיניי, תרתי אחרי דמות מוכרת כדי שתושיע אותי מן הגיהנום אליו נקלעתי. בזוית של שלושים ושש מעלות ממני, על כמה ברזלים חלודים בצורה אופנתית, זיהיתי את אביגייל אריאלי, לשעבר המנחה האהובה עליי מערוץ הילדים. באותה השנייה הלב שלי נפל לתחתונים, ונאלצתי לדחוף יד לתוכם על מנת להשיבו אל מקומו הטבעי. מולי עמדה התגשמות האיכותיות הטלוויזיונית של שידורים לבני-נוער, אחת כזאת שהגישה לי את 'בברלי הילס 90210', את נצי הכסף ואת חתולי הרעם, ואת ספי ריבלין. התחלתי להתקרב אליה, בזהירות רבה, כמו שמתקרבים אל חתלתול קטן שלא רוצים להבהיל, ניסיתי לגרום לכל העסק להראות קז'ואלי. בסוף נעמדתי לה עשרה סנטימטרים מהפרצוף. היא נראתה רגועה ושלווה, כמו חטיף 'שלווה' שכמה מן הקפלים הטובים ביותר שלי נושאים את השם שלו בגאון. לא היה לי מושג איך אני מתחילה איתה שיחה, למרות שהעובדה שהנשימות רוויות-השום שלי שנתקעו לה בעוצמה בפנים הייתה לבטח סיבה מספיק טובה. הייתה מין שתיקה כזאת וחיפשתי משהו Catchy להגיד, שיסחוף אותה, שיעשה לה צמרמורת, שירטיב אותה שם, אתם יודעים, למטה. בסוף אמרתי את הדבר היחיד שהתקבל על הדעת: "ואי! גברת אריאלי!! אני לא מאמינה!!! גדלתי עליך!!!!! זאת אומרת, לא במובן שחייתי פיזית עלייך במשך כמה שנים ורעיתי כבשים על הבטן שלך, אלא במובן של המונולוגים שלך בין 'פארקר לואיס' ל-'להתבגר ולהתבגר' הפכו אותי לכל מה שאני היום. אפשר אולי חתימה?". היא חייכה אליי - סימן טוב. הרגשתי את הנשימות שלי נעשות כבדות מרוב ציפייה, וניסיתי לחשוב על הימים היפים של פעם, בהם אבא שלי לקח אותי לראות משחקים של צפרירים חולון, ועשינו תחרויות פיצוח גרעינים, בהן הייתי מפסידה בצורה אומללה, היות והייתי רק ילדה קטנה ומרושעת ואבא שלי שקל בערך כמו יוקוזונה והייתה לו תאווה למלוחים ויכולת פיצוח שלא הייתה מביישת.. מכונת פיצוח גרעינים? בכל אופן, אז הנה אני עומדת מול אלילת הילדות שלי, מחכה למוצא פיה. "סבבה", באה לבסוף התשובה, ועם עט נובע מסוג 'פילוט' אקסטרה-פיין בצבע אדום ובכתב יד רהוט וקסום היא התוודתה על אהבתה האעפלאטונהיט אליי על גבי הצד האחורי של כרטיס הביקור שלי. על הצד הקדמי אני דוקטור פיל. התחלנו לשוחח או כמו שאומרים בעגה המקצועית - "החלפנו מילים": היא לקחה את המילים המחורבנות שלי ואני לקחתי את המילים הארוכות ומרובות ההברות שלה. מכל הדיאלוג הממושך הגענו כל אחת למסקנה משלה. היא הגיעה למסקנה שאת העובדה שלא השלמתי שתים-עשרה שנות לימוד קשה לי עדין להסתיר, ואילו אני הגעתי למסקנה המתבקשת שיש לחטא בצורה יסודית כל תא של שירותים ציבוריים לפני שמשתמשים בו, תהא המטרה אשר תהא, ככה מונעים מ-ג' יפית להכנס לך למחשבות בנסיון למכור מברשת לניקוי אבק בצורת ארמדילו נקרופיל מתוצרת אוזבקיסטן עם אחריות לשלוש שנים.

הוא יורד מהבמה עכשיו, וכרגיל - בפוזה המוכרת - אדום ודומע. אני הראשונה לחבק אותו - אני חושבת - והוא קופץ עליי באקסטזה של נרקומן בתחנה הישנה. הוא מרים את עצמו כדי להיתלות עליי. אני בטוחה שהייתי מרגישה עכשיו כמו קולב אילולא שקל הבחור כמו שישיית דיאט קולה. "הכל בזכותך! אני אוהב אותך!! תעשי לי ילדים!!! ונלביש אותם בבגדים מ'בננה ריפבליק' ונשלח אותם לגנוב לורדים מחנויות כלי כתיבה, גרר!!!!!" הוא אומר לי, מיופח קשות. אני מנסה לשמור על הפאסון, למרות שהדמעות קצת מתחילות להתבצבץ לי בקרנית של העין. בסוף אני מביאה לו כאפה מצלצלת כמו טלפון של 'נוקיה', כדי להחזיר אותו למציאות. אחר כך אנחנו הולכים לעשות את מה שתמיד חלמנו לעשות: לשחות בבריכה של במבה בבסיס האימונים של פיקוד דרום. במבה היא החלום שלנו, כולנו רוצים להיות כמו במבה, ולחיות בקהילה חמה ומוגנת עם וואקום ביחד עם המון חבר'ה כמונו. אנחנו רוצים את הביטחון, אנחנו רוצים שיאכלו אותנו ויגידו לנו שאנחנו טעימים. אנחנו רוצים את הפשטות, ולהתפשט. אני קופצת ראשונה לבריכה, עם הראש קדימה, ועושה קצת תנועות של חתירה והרבה קולות של קטר (מהרכבת אל נהריה) כדי לבדר את עצמי. אפו נכנס אחרי, במנקיני סטייל בוראט שפשוט עשה לי חשק לשתות שייק חלבונים מחוזק בוודקה מתוצרת הארץ. ביחד אנחנו צוחקים ושמחים, שוכחים מכל הדאגות, נהנים כמו שלא נהנינו מעולם - ויודעים בוודאות שהחל ממחר, אנחנו מתחילים לקחת איתנו מערכת ניווט GPS, פוסטר של נועה תשבי וקוביית לגו כחולה לכל מקום אשר נילך. אתם יודעים - בשביל הפוזה.