אמא שלי תמיד הייתה אומרת לי "תתפשר". תמיד. מה זה להתפשר? מה אני, קובית קרח?! אף פעם לא התפשרתי. זה תמיד היה או שחור או לבן, או ירוק עם פסים סגולים וגליטרים ודיוקנו של בובספוג מכנסמרובע מבצבץ מהבלקוני, אבל זה אף פעם לא היה להתפשר. היא האמינה שלהתפשר זה הפתרון הטוב ביותר, שזאת פיסגת כל השאיפות והנשיפות בחיי, שזה ה'הולי גרייל', אבל האמת היא, שכאשר אדם מתפשר, הוא רוצח חלק מן העולם כי הוא מונע מעצמו את הדברים הטובים באמת. זה נכון לגבי הכל, ובמיוחד נכון לגבי אננס טרי. בשנים האחרונות מחירי האננס הרקיעו שחקים: לפני שבע שנים מחיר אננס בודד עמד בממוצע על שבעה שקלים וחצי, ובמקרה הכי גרוע הייתי קונה אותם בפריפריה באותה האיכות תמורת תשעה שקלים ועשרים אגורות היחידה אם היית קצת מסתחבק עם הירקן וזורק לו איזה מילה טובה על בית"ר באר-שבע. אבל כעת, בכל פעם שאני מסתכל על האננסים בדוכן, אותם פירות צהובים ומתוקים בצורה שלא תיאמן שאמנם אין להם עיניים אבל בכל זאת נראה כאילו הם קורצים לך עם עשרות מהן, מתחשק לי פשוט לבכות. שלושים וארבעה שקלים ושמונים אגורות היה הכי זול שמצאתי, אצל אבא של חברה שלי בוני, שהוא יבואן כבד, מאלה שיש להם מכולות משלהם בנמל עם הלוגו של החברה שלו וזה עוד היה כשהוא עושה לי מחיר מיוחד, ועוד אני קצת מסרס אותו במיקוחים שלי ועוד עושה לו עיניים וגם לוקח את הבת שלו למסעדה יפנית יוקרתית שבה אתה נפרד ממאייה עוד לפני שמגיעים אליך עם המנה העיקרית. (אני מנסה לא לדחוף סתם טרמינולוגיה לתוך הסיפורים שאני כותב, אפילו שהקוראים של היצירות שלי הם יצורים אינטיליגנטים הרבה יותר מן הממוצע, אבל חושב אנוכי שהמונח 'אפיקאלהונויקומניה' הולם את הסיטואציה בצורה הטובה ביותר). אז באיזשהו שלב ניגש אלי רפאל, שהיה מעריץ גדול של צבי הנינג'ה (הוא היה בריא על העכוז אפריל אוניל), לבוש בחליפה מכוערת בצבע קרם, עניבה כחולה, מכנסי קורדורוי שחורים ונעלי-בית משובצות סטייל קיפי, והציע לי לאכול עימו קרואסון. אחר כך הוא סיפר לי על תוכנית העל שלו, לשדוד משרד של עורכי-דין. "יש לך מושג כמה שווים המסמכים שהם מאחסנים שם?!" הוא אמר לי תוך כדי שהוא יורק עליי חתיכות מלאות בשוקולד מן המאפה הצרפתי שלו.

אז נכנסנו אל המשרד הראשי של 'אשכוס, בילבשטיין ומושונוב' בשעה אחת ארבעים ושלוש אחר-הצהריים, חמושים באקדחי-מין ובנדנות אופניות בצבע ירוק-בחילה. הראסטות של רפאל התנפנפו בסקסיות מרובה ברוח הקרירה של מאוררי-התקרה, ואילו הקרחת שלי החזירה את אורן של נורות הפלורסט - גם כן בסקסיות מרובה - ושנינו ידענו שאנחנו הולכים לקראת דבר גדול: המזכירה הדאבה שישבה מאחורי דסק גדול, כנראה על שני כסאות, ובלסה להנאתה סלט כמו בהמת משא טיבטית נפוצה. הסבתי את תשומת ליבה וכירסה של המזכירה בעזרת *שקר כלשהו* ("האם שמת לב לכך שממכונת הקפה בקצה המסדרון המרוחק דולף הסוכר?") והיא דילגה וקיפצה בצעדי אילה קלילים (אילה גם היה השם שלה. הוא היה כתוב על תגית שרק ביצבצה מפעם לפעם מבין הקפלים שלה על מנת לנשום אוויר צח). כאשר האיום נעלם מטווח הראיה שלנו המשכנו בהתקדמות לכיוון הקיוביקלס, שנראו לנו כמו תוצאה אפשרית לניסוי שיכלול לקיחה של תריסר נמלים פועלות מתוך הקן הבטוח שלהן ולאחר מכן הנחתן בתוך מבוך של מראות בגובה אחיד שמישהו כיסה את חלקן העליון בשטיחים אופנתיים. בנייני משרדים הם האיום הבלתי-פוסק על החיים שלנו ועל החיים של היקרים ללבנו. בזמן שפילסתי את דרכי בתוך הסמטאות האפורות, מחשבות התאבדותיות חלפו להן במהירות בתוך המוח שלי. לאן התדרדרנו? האם כל מה שנשאר לנו בחיים זה הכסף שממתין לנו בסבלנות אינסופית מאחורי מסכים מרצדים? איפה המשמעות?!

פעם אני והוא רדפנו אחרי בוני כמו שני ניאדרתלים, כמו Spy vs Spy, כמו מוני ומושונוב. זה נמשך ככה כמה חודשים מבלי שמישהו מאיתנו מצליח ממש להדוף את השני. בוני שנאה את העניין הזה, היא אמרה לנו שהיא רוצה את שנינו בחיים שלה, ושלבחור בינינו יהיה כמו לבחור בין אבא לאמא (היא לא אמרה לנו מי מאיתנו הוא האבא ומי מאיתנו הוא האמא). באיזה אחר-צהריים אחד, כשהלכנו אני ורפאל לקנות גלידה במקדונלד'ס, החלטנו ליישב את עניין הבחורה 'Once and for all' על משחק שח-מט. החוקים היו פשוטים: המנצח לוקח את הבחורה, המפסיד יורד מהבמה בראש מושפל ומפסיק לחזר אחריה לאלתר, ופשוט נעלם לתוך האפילה. כדי שלא יהיה מריבות, אפילו החלטנו שהמנצח משדך למפסיד את אחותו. לחצנו ידיים, ופרסנו על אחד השולחנות באגף הילדים של הסניף את לוח העץ העתיק של סבתי. זה היה משחק מרתק: הכלים של שנינו היו מונחים בקפידה בדיוק במרכזי משבצותיהן כשקרני השמש האחרונות של היום צבעו את המרווחים שביניהן באבקת זהב חמימה, שנינו היינו מפוקסים לחלוטין, המבטים שלנו מיושרים קדימה על חתיכות הפלסטיק בצבעי צהוב ושחור שעמדו שם יהירות ומכובדות. הוא התחיל בלבן, בפתיחה הרגילה וההרפתקנית שלו, עם המלכה. אני פתחתי בצורה השמרנית שלי, עם הפרשים, ובעיקר התגוננתי. הוא שחקן דגול, הוא לא עושה טעויות והפתיחות שלו מותירות אותי לרוב באבק. אבל לא באותו המשחק: באותו היום הרגשתי כאילו אנחנו בדו-קרב באיזור שאף פעם לא ידענו. זה הכל היה חמישים-חמישים.

באחד המשרדים קלטתי לפתע דוב קואלה, כנראה ממוצא אוקראיני, קורא בהנאה מרובה את המוסף של ידיעות מסוף השבוע האחרון. כשאר הוא שמע אותי מתקרב, הוא הרים את העיניים שלו מעל הנייר הצבעוני, הסיר מהן את משקפי הקריאה, ומילמל לעברי איזה דבר-מה בג'יבריש מדוברת, שלמזלי אני דובר בצורה שוטפת היות והאומנת שלי הגיעה מניו-ג'יברישיה והיא נהגה לספר לי לפני השינה סיפורים בשפת האם שלה. התרגום המדוייק של מה שאמר לי היה "היי כתיחי!", מה שגרם לי להסמיק כמו סלק. "סלקציה, זה מה שצריך לעשות לדובים כמוך בכניסה למועדונים! בגלל שאתם מאגניבים מדי ולוקחים לנו הזכרים הרגילים את כל הבחורות!!" עניתי לו בטון חזק כמו בטון, אבל בראשי כבר התחלתי לפנטז על כל רקדניות הבלט המולדביות שיופיעו בסרט שאני אפיק אחרי שנרביץ את ה'מכה'. אני אהיה כמו נוגש עבדים, בגלל שתמיד הייתה לי סימפטיה (האפלעתונהיט) למילה 'נוגש'. נוגש זה מרגש, זה סקסי, זה כמו פרסומת לשוקולד, כשרואים את כל המפלים שלו נופלים על חתיכת וואפל, ואז מפילים עליהם אגוזים או בוטנים ואז מעל הכל שכבת ציפוי של נוגט ולסיום זורקים על הכל חציל מטוגן בנוסח צה"לי. בכל אופן, אותו דוב קואלה היה המאבטח הבלתי-מתפשר שהיה עלי לשחד על מנת לחלוף על פניו, ולמזלי היה עליי בדיוק את השוחד האולטימטיבי: בקבוק של קרם לחות 'פנינה רוזנבלום' בצבע ורוד-לילכי. המוצר הזה, באריזתו המקורית, הוא התגשמותה של החברה המערבית על כל מעלותיה וחסרונותיה, על כל פסגותיה וגיאותיה, על הדבש ועל העוקץ. כאשר אתה מפנק את עורך עם קרם לחות, אתה בעצם שולח מסר לעולם: אני לא יכול לספק את הלחות האידיאלית לעור שלי בעצי - אז אני נאלץ להשתמש במוצרים אחרים כדי להביא אל עורי את הלחות האופטימלית לו. בלי הלחות מן הקרם אני אהפוך למומיה או לפחות למישהו עם עור לא לח. הדבר מזכיר לי אנשים שבאים אלי ואומרים לי שהם לא נהנים במסיבה אם הם לא שותים, למרות שאני בעצמי זקוק לשתייה במסיבות. במסיבה אחת, אני זוכר אותה היטב, בה השתייה הייתה בחינם ואילו אני הרגשתי צמא במיוחד, רוקנתי חמישה-עשר בקבוקים של 'דוקטור פפר', ואז ראש-הממשלה בא ללחוץ לי את היד ושאל אותי דבר-מה, ואילו אני השבתי לו שאני צריך להשתין. זאת הייתה אחת השיחות המשמעותיות שהיו לי אי פעם, משום שפיפי אחרי לחיצת ראש-ממשלה מרגיש הרבה יותר משחרר, אף פיפי שהיה לי לאחר מכן לא הגיע אל הרמה של אותה השתינה.

"שח.. וגם מט!" הכרזתי בקול רם כאשר לכדתי את המלך המכוער של רפאל בעזרת מלכתי ואחד מפרשיי. "עכשיו, המלך שלך ימות בסקילה, כמו זכריה!" המשכתי, ואכן יצאתי החוצה מתוך סניף מקדונלד'ס כאשר כלי הפלסטיק טמון בתוך ידיי הרועדות, הנחתי אותו בצד המדרכה איפה שאין לאף אחד סיכוי לדרוך עליו, והתחלתי להשליך לעברו אבני חצץ קהות באמצע רחוב ויצמן, עד אשר עיקמתי אותו עד לבלי הכר, עד שאפילו רפאל אמר ש"הוא נראה כמו היפופוטם בולגרי שמככב בסרט פורנוגרפי דל-תקציב". ת'אמת, לא כל כך אהבתי את ההערה על ההיפופוטם: זה היה נמוך. אני לא אוהב סטריאוטיפים (ומערכות סטריאו שרק הרדיו עובד בהם ואילו הנגן-דיסקים דפוק), ואני יודע שגם להיפופוטם - יהא אשר יהא - יש רגשות איפשהו בתוך הקרביים המסיביים שלו. מצד שני, השגתי את בוני אהובתי. בריצה קלה. כבר באותו היום חייגתי אליה מאושר כמו גמד איטלקי אחרי שמצא חמישה יורו בתוך הפיצה שלו, הערתי אותה משנת הלילה שלה. "בוני, אני בריא לך על העכוז. בא לי לעשות איתך אהבה מלוחה בשירותים ציבוריים אי-שם תוך כדי צפייה בגרסה הגרמנית של 'גלגל המזל' עם פולטיקאי שוודי שמלטף את המתקן של הנייר-טואלט. אני אהיה אצלך תוך עשרים דקות - תכיני את השעועית ואת הפומפייה. מאמה, איים קאמינג הום!". נזכרתי בקאמינגס ממכבי ת"א בכדורסל. שבעה מיליון, שש מאות שבעים ושלוש אלף וחמש מאות עשרים וארבע דולר ואחת-עשרה סנט.. זה היה הרווח שלי במבצע, זה היה הנתח השמן שלי. זה היה יום משמח מאוד.

כבר למחר איבדתי את כל הסכום בהימורים (טוטו וקינו). כסף זה סתם, זה מלוכלך, זה כמו מכשפה שעפה על מטאטא בלילה של ירח מלא למשחק של ג'דיידה והכי חשוב.. אתם יודעים מה? תפוח אדמה!!