Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

28th March, 2024 (10:46)
A wishing well that wishes well..
Afei Times גרררר
אין משימה פשוטה יותר מלהוריד את הירח. פשוט אין. ובכל זאת, רימיני 'לורי' קאלברה, אמנית הבריחה הידועה מטקסס שהדהימה את העולם כל כך הרבה פעמים בעבר, דווקא היא מכולם, ברגע האמת, ברגע שכל העיניים היו נשואות לעברה, ברגע שגורל מיליארדים היה תלוי בה, נכשלה, ובצורה כל כך איומה. קשה להסביר בדיוק את הגורמים לנפילה הגדולה הזאת, ואני באופן אישי מעדיף לא להכנס לזה, אבל אומרים שזה היה קשור איכשהו לרימון היד המוזהב שהיא תמיד קברה בחגורה שלה. אני ורימיני נהגנו לצאת יחד, בעיקר לקרבות חזירים, ואיתה חוויתי את אחת התקופות היפות ביותר בחיי. זה היה לפני שמונה שנים, בסמואה, אני הייתי באקפקר ובעצם גם היא, פחות-או-יותר. בפעם הראשונה שראיתי אותה היא קילפה קישואים על החוף בשש בבוקר. היה לה גוף מדהים, על אף (ואולי דווקא בזכות העובדה) שהייתה לה כרס קטנה (לא אוהב אותן רזות מדי - כי הן גורמות לי להרגיש שמן, כתית-טהור מזן סורי משובח). היא נראתה קצת כמו דביבון בלי פרווה. דביבונים זה אחלה, לא החומוס. אם היינו נותנים לדביבון לשלוט על העולם ולא לקבוצה של אוליגרכים ופוליטיקאים מושחתים, לבטח היינו חווים הרבה פחות מלחמות, הרבה פחות תאונות דרכים, הרבה פחות אלימות במועדונים ואולי הפועל אורנית בכדורגל הייתה מככבת בליגה הלאומית. אין על אורנית, היא מרכז היקום לפי דעתי. מאורנית הכי צפוי לקחת אוטובוס ממוגן במחיר מסובסד אל פתח-תקוה, אם המושבות. הנסיעה היא סבבה, האנשים אדיבים למדי, הנהגים מקצועיים ויודעים היטב את הנהלים. מפתח תקוה, שם מזג האוויר תמיד טוב בזכות השפעת הפועלים הרומנים בצד הדרך, אפשר לקחת גמל, או דרדס, אל עבר מצפה רמון.

"אז.. באה לפה הרבה?" שאלתי אותה באנגלית עילגת, תוך כדי פזילה עם עין אחת אל עבר החזה שלה, שהיה בחלקו האחד עטוף במה שנראה לי אז כנייר צלופן ורוד, ובחלקו האחר היה עגול, גדול, חשוף ולבן במיוחד. היא חייכה חיוך שהבליט את שתי שורות שיני הבאגס-באני המתוקות ביותר שראיתי באותו היום. "הייתה לי בעיה לקום היום בבוקר" היא השיבה עם חיוך מתנצל, "השותפה שלי לחדר השאירה קרטון חלב שפג לו התוקף בכיור. באמצע הלילה קמתי עם גרון פאקינג יבש ושתיתי לפחות חצי מהתכולה שלו. את השעות שלאחר מכן ביליתי בשירותים. אבל שמתי מוזיקה טובה, כזאת קצבית, לא של משה קצב, ברקע, כדי לעשות לי שמח בין שפריץ לשפריץ". מכל התשובות בעולם, לכזאת אחת גראפית לא ציפיתי. קשה היה לי כגבר לקלוט כזאת תשובה קשה בתוך המילים הראשונות שאני שומע מבחורה כוסית-על שכזאת, אלא אם כן הייתי הרופא שלה והיא הייתה מגיעה אליי למשרד עם פנים ירוקות, כמו שרואים בסרטים מצויירים כשהדמות עומדת לפלוט גושים. הייתי מצפה ממנה להיות מכוערת בבוקר, אבל היא לא הייתה כזאת. היא, הייתה יפהפייה.

נשיקות זה נשק: את יודעת את זה, אתה יודע את זה. ולקחת יד של מישהו ולהרגיש את הקור המקפיא של הורידים, קצת ועוד קצת, גם זאת דרך להעלים את הראיות, כאשר דימום עושה אותך שלם, אותך הוא עושה אחת עם עצמך. החמימות הנעימה של שתי לשונות שרוקדות ביחד, של שמש שמחייכת מלמעלה כמו ב'טלטאביז', של דוכן לימונדה בשקל שמאוייש על ידי שני ילדים בני שמונה בפרברים. מי שהוביל אותי אל לורי באגביות מושלמת היה סג"מ מאור פינקלשטיין החרטטן, שחטף כדור בתחת ישר מול העיניים שלי באחת הפעולות המצחיקות ביותר שלנו אי פעם בעזה, כשעוד הייתי חייל צעיר רך-בימים עם ריח של בקו"ם (זה היה באשמת מוטי השועל, מחזור מרץ 1 כבוד, שעלה על סטארט-אפ מטורף להפיץ אפטר-שייבים עם ריח של בקו"ם בצורה מסחרית. ואחר כך הוא התפלא למה הבחורות היחידות שהתעניינו בו היו אמא שלו והאחות של החבר הכי טוב שלו שהייתה כונפת-על עם פ'טיש לתגי-יחידה בצבע בורדו עם כתמים של 9105). אז יצאנו כרגיל באותו הלילה, עם התדרוך הסופי וכל הבדיקות והתחקיר שלא נפל מרמתו של תחקור פוליטיקאי. המטרה הייתה המגדלור המרכזי של שכונת אבו-סאלח א-סאלמה, שהיה מעוזם של מוכרי גרעינים לא חוקיים שהוברחו באמצעות גונדולות משוריינות היישר ממיצרי טיראן. לא היה סיכוי לשום כשל על הנייר (מפית חד פעמית בצבע לבן שהרמנו מ'ארומה'), והמבצע היה יכול להיות מוכתר כהצלחה אלמלא מפקד הכוח שהחליט לקבל 5.56 בתחת. ולא סתם קליע זה היה - המדובר היה קליע כסף שעליו היה חרוט שם מפקד הכוח באותיות לטיניות של קידוש לבנה. זה היה הקליע של החלומות הנטושים, של האהבות הנכזבות, של הרגשת החיות שבנשימה, של הפרדת הנפש מהגוף ואיחודם מחדש בדרך אל הבית. שבוע אחרי המקרה, עדיין היו לי סיוטים בלילה. בהתחלה המשכתי כרגיל: שמירות, נקיונות, תורניות-מטבח, עוד שמירות, סינג'ורים, מטווחים, עוד שמירות וכך הלאה. עם כל שעה שעברה, הטיפות של הזיעה היו קרות יותר ויותר. אולי זה לא היה הרעיון הכי טוב להשאיר את הטיפות האלו במקרר הפלוגתי, אולי היה עדיף להוציא אותן משם לפני הביקורת של רפואה-אוגדתית, כנראה שלעולם לא נדע. בסופו של עניין, אחרי תחינות מרובות וטחינות לא-טעימות, הקב"ן זרק אותי החוצה אל הקור המדברי עם אי-כשירות לחיות, מה שגרם לי להרגיש קצת אימפוטנט, זנותי, דפוק וזרוק, כמו חיקוי מוצלח של מותג כושל. הרגשתי כאילו אני מתבזבז, וכאזרח שומר-חוק ושומרוני לא יכלתי לשבת באמצע העניינים ולראות משהו מתבזבז - בעיקר מישהו כמוני עם סקס.. הפיל מחרסינה שאמי קנתה לי ליום הולדתי ה-15 היה הסיבה הכי גדולה שלי לשוב ולנתר מעל לרף השפיות (Rough, אשפי Hoot). בהתחלה התחשק לי לטלפרט אל בולגריה.. משהו בשילוב של גבינות בולגריות, בלוגרים בולגרים ובלאגנים בגבול המקאדוני (חי על האגוזים שלהם, האעפלאתונהיט כמובן) קסם לי מאוד, כמעט עד כדי כיפוף כל סט המזלגות של 'בוב הבנאי' שאמי איחסנה במטבח ושמרה במיוחד לאירועים מיוחדים ("מה? בשביל ליל-סדר פותחים סט חדש?! מה אנחנו רוטשילד?!?! בשום פנים ואופן!"). אחר כך ראיתי איזו אחת שחומה מחייכת אלי מפרסומת אינטרנטית מעצבנת של משרד התיירות הברזילאי שכמעט גרמה לי לעבור לצמיתות לריו דה ז'נרו, אבל בסוף איכשהו החתולה הפרסיה של בעל המכולת בה מוני מושונוב נוהג לרכוש בה באופן קבוע עגבניות שרי שיכנעה אותי לבחור בסמואה (היא אשת מכירות, ככה שקשה לעמוד בפניה, ועוד יותר קשה לשבת ישיבה מזרחית באוזניה).

מפה לשם היא הפכה לנטל. כל אדם על הפלנטה הזאת חייב אויב, היא הייתה ה-Arch Enemy (לא הלהקה) שלי. אם אין לך אויבים - לפחות אויב אחד - אתה לא באמת קיים. היא אמנם הייתה הנטל הכי מופלא שהיה לי בחיים, אבל היא תמיד גרמה לי לאחל לעצמי החלמה מהירה. לא היה לי ברור מה בדיוק היא ראתה בי, כי היא נראתה טוב מכל זווית אפשרית ואילו אני הייתי בסך הכל ילד קטן ומיסכן שמנסה יותר מדי. רציתי שיהיה לנו עתיד ביחד, על הכביש המהיר אולי, שבימי כיפור אנחנו נתלבש יפה בלבן, ואז נצא ללכת יד-ביד ברחובות הקיבוץ מלאי האופנים והרולרבליידס, עד שנתמקם בכיף על איזה ספסל בגן הציבורי וננגן ביחד על שתי מנדולינות חשמליות עם גרפיטי מאגניבים. זכור לי במיוחד ערב אחד, כאשר חזרתי מן החוף, צרוב וכאוב בגלל עקיצה של מדוזה, והיא קפצה עליי אוהבת ודואגת במיוחד, חיבקה ונישקה אותי, כמעט עם דמעות בעיניים, ואז היא אמרה לי שאני אלך אל הצרכנייה כי נגמר החלב. לא שאלה, לא ביקשה, פשוט אמרה. כאילו זאת עובדה עם אילנה דיין, שזאת אגב תוכנית טלויזיה לא רעה בכלל, בעיקר בזכות המנחה הרהוטה. כנראה ש -בדרכה המיוחדת - ניסתה רימיני לחזל"ש אותי מן הכאב על ידי הפיכתי לחמור. כאשר סירבתי להביא לה את מבוקשה בטענה כי תאנה אשר מונחת על השולחן בחדרנו תספק אותה יותר משום שהיא בריאה, מזינה, והיא גם לא מלאה בכל ההורמונים של הגדילה שדוחפות המחלבות הגדולות לתוך המוצרים שלהן. ואז היא שאלה אותי מה בדיוק ההורמונים בחלב מגדילים לה, ולא הייתה לי תשובה (מי שיודע, בבקשה! תהיו אנשים טובים ולא טובעים באוקיינוס.. לשלוח לי למייל במיידי! תודה רבה מראש [לא העין]).

והנה אני היום, בוהה במדור היד-השנייה של המקומון, מחפש Mac או מוניטור פלזמה. אחר כך אני אסור אל מדור הדרושים ואחפש לי נתיב בריחה מן המציאות. רוצה לשכוח אותך לורי, אותך ואת כל הגירל-פאוור (היא אהבה לשמוע מטאל של להקות בנות) שהכנסת לחיי. אני מקווה למצוא משהו איכותי, משהו טעים, שיכניס לי הרבה כסף לעו"ש, בגלל שבשנה הבאה אני נוסע אל אומהה ואני אקח איתי ארון קבורה אחד מעץ אלון - הוא יהיה פתוח ואני אקבור בו מישהו חי.
© 2012-2024 Yaniv Klein