Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

29th March, 2024 (08:32)
The storm before the calm!
רכבות שנוסעות במהירות של עשרים קילומטרים לשעה ודורסות מטבעות של עשר אגורות
באותם הימים נתנאל הגמד העיוור היה נוהג, על בסיס יומיומי, להטריד אנשים דרך האינטרקומים שלהם. הוא היה משתלח בעשרות כפתורים של אנשים חפים מפשע ומזמזם להם לתוך הנשמה בשעות לא-שעות, בדרך כלל עוד לפני שהחמה הפציעה מבעד לקוביות הכרך האימתניות. הוא היה משתמש בז'קלין, כלבת הנחייה שלו, כקריינית של שמות המשפחה, צבעי הכפתורים וצורותיהם. הכי שווים היו הכפתורים האדומים העגולים, שהיו נלחצים לעומק של עד כמטר וחצי מדיד. כל לחיצה עליהם הייתה מרגשת במיוחד בשביל נתנאל, כאילו מינימום לחץ על הכפתור לשיגור פצצת אטום. ההטרדות הללו שלו נתנו לו הרגשה של עליונות מסויימת, מצויינות, כמו סופרמן. עוד לפני שהשעון הראה על השעה חמש-אפס-אפס, הוא כבר היה מזנק ממיטתו כמו שד, מבצע תיק-תק את כל המטלות של הבוקר, שכללו צחצוח שיניים אגרסיבי ואכילת טוסט עם גבינת סלמון ובצל ירוק והאכלת דג הזהב שלו, שלומפי, עוטה את הז'קט הצהוב המפורסם, ויוצא החוצה במחולות וריקודים לכיוון השכנים, אשר לכפתורי האינטרקום שלהם רחש חיבה מיוחדת במינה מכיוון והיו עשויים, במיומנות רבה, מפלסטיק שוויצרי איכותי מחוזר. הכל היה נהדר וכולם נהנו ממעשיו של נתנאל: הפעילות בחוץ עשתה נפלאות לריאות של הגמד (הוא גם חתך בחצי את כמות העישונים), ז'קלין כבר ידעה כל כך הרבה שמות משפחה שהיא כבר יכלה להתחיל את קורס הפסיכומטרי ב'נתרן' מבלי רגשי נחיתות, והשכנים.. טוב, אולי הם לא נהנו כל כך, למרות שלאחר האזנה אקראית לשיחה באחד מחדרי הלובי צוטט פלוני אומר לאלמוני ש"צריך לעשות דבר-מה עם המטרידן הזה" ולא "צריך לתלות את המטרידן הזה בכיכר העיר ולתת לשחפים ממטמון האשפה לכרסם בגופתו עד הנץ החמה" כמו שכל השאר אמרו. כמו כולנו, גם נתנאל פעל מתוך יצר חולני, כאילו כדי להשלים איזה פער פנימי. אמרו לו, יש איזה בית אחד, בניו-אורלינס, קוראים לו השמש העולה, ויש לו כפתור אינטרקום מצופה בזהב ויהלומים, עם כרית מיוחדת לאצבע ללחיצה רכה ללא פשרות. מסוג ההמצאות האלו שעושות לך בקרביים תחושה כזאתי של גאווה להיות חלק מן המין האנושי, גם אם אין לך מין עם בני-אנוש באופן קבוע כי רק ההרגשה הנעלה הזאת מביאה לך כמעט אורגזמה.

אז כאן בניו-אורלינס, כאמור, הוא היה מיועד לנחות לפני שעה ועשרים, אבל היו קצת מערבולות-בטון, והנה רק עכשיו פגשתי בו באולם הקבלה. ראשונה לקפוץ עליי ולהגיד לי שאני מנייאק שאני לא מתקשר או לפחות משאיר איזה אמוטיקון קטנטן בפייסבוק הייתה ז'קלין. היא נראתה טוב, כאילו שהיא כבר מתעמלת באופן קבוע בחדר-כושר, והיא גם עטתה הרבה בלינג. אחרי הנביחות הראשונות היא שמה את אחת מכפות רגליה על הכתף שלי ואמרה לי שאני אחלה ושאני לא אקח קשה ושהיא אוהבת אותי, "הדוד מאמריקה". לנתנאל לא ירד הפרצוף מהחיוך. כל הדרך חזרה לעבר הדאונטאון לא הפסקנו לדבר, להתעדכן מה מתחדש, איפה ניצבת כעת מפלגת זכויות הגבר ביחס למפלגות הערביות, איזה טעמים חדשים יש ליופלה וכו'. באמצע הכל נתנאל זיהה בשדרה איזו בחורה ממש כוסית, קטנה עם אף כמו נשר וקארה פחם. וציצים ענקיים.. אז הוא ירד כמה מטרים אחר-כך וביקש ממני להצטרף, ואחרי שסירבתי הוא אמר לי פשוט לשים לב. התיישבתי מאחוריו על המדרכה כאילו אני מחכה ל-Dairy שהיה ממול שייפתח, שאנחנו לא קשורים אני והוא, ומרחוק ראיתי איך תוך שבע דקות מטכ"ליות הוא מקסים לה את הצורה עד שהיא כמעט תפסה אותו ואנסה אותו שם באמצע הרחוב. אין ספק, אם גם אתם הייתם חיים על הקצבה מהממשלה וכל מה שהיה לכם בחיים זה כפתורים של אינטרקום, שזה יותר ממה שיש לרוב האנשים, אז גם הסטטוס שלכם היה מפיל כל בחורה! ואתם כמובן הייתם שם כדי לעזור לה לקום מהרצפה אחרי הנפילה, ומשם הייתם כבר זורמים. היא הצטרפה אלינו ובערך עשר דקות אחר כך עמדנו מול הרייזינג סאן. לז'קלין ירדה דמעה. אני וסטפני אף-נשר נשארנו לשבת על המושבים עם הכיסויים של Rip Curl, ואילו ז'קלין ונתנאל ירדו אחר כבוד מן הרנו השכורה שלי והחלו להתקדם לעבר הפורץ' של הבית שנראה חם יותר מהבית שמסביבו לפחות בשש מעלות, ובכל זאת על השלט שעל הדלת היה רשום 'Welcome to The Dark Side'.

"בחיים" הוא אומר לי, "אתה מתחרה אך ורק בעצמך". מילים קשות. זאת הייתה המנטרה שלו, אחת המנטרות שלו בכל אופן. זה מה שידעתי שהוא יודע כבר עשרות שנים. חצי-תריסר ביליארד אנשים בעולם, אין לך סיכוי להיות מספר 1 בשום דבר, זה כמו לזכות בלוטו פעמיים. קצת תבוסתני, תמיד חשבתי, אבל מרגע שאתה מבין שאתה מתחרה רק בעצמך בחיים האלה אז הרבה יותר קל לך לקבל את המיקום שלך בעולם. "איבדתי את השאיפה שלי להיות מיוחד" הוא אומר לי תוך כדי הדלקת סיגר, ואני חושב איך זה יתכן שרק כשהמשפט הזה יוצא מהפה שלו זה נשמע בדיוק ההיפך מדיכאוני. כשהוא אומר את זה, אני מרגיש בטוח, רגוע וחסון, כאילו אנחנו מדינת ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. אתה יכול להביט מסביב ולא משנה כמה גדול, גאוני, שנון, חזק, מזליסט, מקסים, בעל צל"שים, מנומס, מהוקצע בגוגואים, מנכל"י, עות'ומאני או בעל ציצים גדולים, תמיד יהיה מישהו שיהיה יותר ממך. לקחתי לו את הסיגר וכיביתי לעצמי על הזרוע. "מספיק עם הבולשיט, נתנאל, כולנו יודעים היטב בדיוק למה הגעת לכאן, תפסיק לשחק אותה בעמק חפר". שקט הסתרר בחלל הרכב הנוסע. נתנאל הביט בי בעיניים כלות, קלות להשגה כמו אף-הנשר שקראה את מוסף '7-ימים' של ידיעות במושב לידי. היה נראה לי כאילו הוא רוצה לאמר לי דבר מה אודות תוצאות הכדורגל של ליגה ב' דרום א' מהשבת האחרונה, אבל הוא לא ממש הצליח, אז במקום זה הוצאתי גזר גמדי והתחלתי לקלף אותו מול העיניים של נתנאל. "הגזר הגמדי הזה הוא אתה, הגמד, והקילוף זה מה שהולך לקרות לך אם לא תמצא בעיה חדשה".

זאת הייתה המנטרה השנייה. המנטרה שלא כולם אוהבים, אבל כולם מקבלים, כמו רחוב-סומסום אחרי שהפך לשארע סימסים. כולנו ידענו בדיוק איך, למה וכמה, שהפתרון לכל בעיה בחיים, תהיה אשר תהיה, היא מציאת בעיה אחרת, בעלת אופי שונה, שתחליף אותה. "התנסיתי במציאת בעיות חלופיות כמעט לכל בעיה שצצה לי בשנים האחרונות" הוא אמר לי, "אבל במציאת דרכי מחייה אלטרנטיביות אתה לפעמים מוצא את עצמך שוקע עד הברכיים בסלט חצילים. זה מה שקרה לי במכולת של ניסו ב-98', כאשר לקחתי פנייה לא נכונה במעבר 17. בעיקרון, הדרך שלנו להראות לעצמנו שאנחנו מסוגלים להתגבר על כל מכשול או לרוץ את בוחן המסלול בפחות מרבע שעה, הוא לחפש דרך אחרת לקבור את הראש בחול כאשר הדרך הקודמת לא צלחה". המילים שלו חרכו אותי כמו במבה מותכת על הלחיים, איך לא ראיתי את זה קודם? איפה היה המוח שלי? נעמדנו בתור לטאקו באחד הדוכנים המוכרים יותר בעיר, "לוס טאקוס פאנאטיקוס אוף דה פריפראל אורלינס", שם קצת ארוך לדוכן שרק מוכר טאקוס, אבל זה אף פעם לא שינה לאלפי האנשים שאכלו שם מדי יום. נתנאל עמד מאחוריי עם ז'קלין, והריח שיגע אותם, בעיקר את נתנאל. הסיבה האמיתית שהלכנו לאכול טאקו, על אף שלא הודנו בכך בפה מלא, הייתה הרצון שלנו להחריב את המקום. מתחת לשרוואל שלי היו מספר סכינים, שני קלאצ'ים, ארבעה רימוני-יד בחגורת עור. נתנאל הגיע עם כל הארסנל שקיבל מהמחתרת המקומית, לא ידעתי בדיוק מה וכמה נשק הוא החביא שם מתחת לבגדים אבל הבליטות מתחת לחרמונית שלו נתנו תשובה די ממצה: המון. על ז'קלין היה מולבש מטול אר-פי-ג'י מדגם 777 ועותקים של ספר תהלים, הברית החדשה ו'השטן לובשת פראדה', ליתר ביטחון.

לאף אחד לא היה ממש אכפת מהדוכן. בעיתונים של יום המחרת הידיעה הגיעה רק לאחד העמודים האחרונים, בקטן. ישבנו אני, נתנאל וז'קלין על הגג של הבית שלי וצפינו בכוכבים נופלים מעלינו, ושתקנו. לא היה עוד מה להגיד. "לדבר זה סתם", זאת הייתה אחת המנטרות שלו. זאת הייתה סתם מנטרה לפי דעתי, אבל הוא הקפיד עליה. מנטרות זה מעפן, יותר עדיף ממטרות.. כי זה עוזר לדשא.
© 2012-2024 Yaniv Klein