ירוק שכמותו עמד בפינת הרחובות שמידט ואיילנדר, מרוח בסומק, כלל לא בטוב-טעם (ולא בכיף-כף). "יותר מדי איפור עושה אותך זנזון. תראה מה קרה לפישנזון" אמרה לו תמיד גילי כשישבו בימי שני לאכול גלידה ביחד אצל [השם שמור במערכת]. זנזון, לא יותר אבל בהחלט פחות. אבל באותו יום ההרגשה הכללית של ירוק שכמותו הייתה שונה לחלוטין. כנראה משהו בעננות הכבדה, בכתמים הכהים הללו ששייטו להם בשמיים בשלווה (לא ברטי), באפללויות העמומה הכמעט מאכזבת. הוא הצית לעצמו אחת, סיגריה, נתן בה מבט מסוגר, חד ובודד, ומיד כיבה. לא בגלל שנגמל, חס וכרפס, אלא בגלל שעמד לידו גמל, חד-דבשתי (מקיבוץ יד-מרדכי?) ודבר ידוע הוא שגמלים מאותגרים שכאלה נוהגים לעמוד מול נהגי משאיות בתחנות דלק עם המון גז דליק באוויר. בשבילו זה היה עוד יום בלי לקוחות, והכסף היה מועט כי החסכונות מהעבודה באוסטרליה הלכו ונגמרו, ואמא שלו לחצה על אבא שלו לעצור לו את הזרמת הכספים לעזרה בשכר-הדירה כי היא טענה ש"זה יהרוס אותו". להרוס? איך אפשר להרוס משהו? פסימיזם? חריטה לא דקורטיבית? איך אפשר להגדיר מהי אומנות ומהו 'קישקוש בלבוש'? (תחשבו על זה בפעם הבאה שמושיבים אותכם על ספסל-נאשמים בבית-משפט, בעוון השחתת הגימור של רכב פרטי עם הנעה דו-גלגלית). ירוק שכמותו לא אהב את זה, ובעיקר לא חיבב את זה (האעפלאתונהיט).

אז הוא הפך לבנאדם, וכבש את מוסקבה (בצורה אכזרית) ביום אחד. זה היה פשוט וקל. (אפילו הייתי כותב כאן משהו בסגנון "..וכותרות בעיתונים זעקו: "אבוקדו כבש את מוסקבה!", והייתי מוסיף תיאור נרחב על כל מה שהיה כתוב ממתחת, בכותרת המשנה, וכולל תיאור של התמונה (המטושטשת למדי, של הכיכר האדומה עולה בלהבות בשחור-לבן) המצורפת למאמר, אבל אני אוותר, בגלל שבסיטואציה שנוצרה אני מאמין שתיאור כזה לא יוסיף מאומה למסופר ואף ייגרע מן האיכותיות של היצירה). אך, במפתיע, הטרנספורמציה מאבוקדו לבנאדם הינה דבר פשוט למדי ברגע שמתורגלים בה, וירוק שכמותו היה דוקטור בלהפוך מאבוקדו לבן-אדם. אז את הקרמלין הוא מעך באמצעות מלקחיים פשוטים ש'הרים' מחנות לכלי-בית, וסבון-הכלים האהוב עליו שימש לחיסול כוחות הביטחון, המתנגדים והפרטיזנים ("פרתיזנים תיפשים! חע, חע, חע! אירעטי לאם אחשב!!" חשב לעצמו לאחר ניצחון מתוק במיוחד עליהם באחד הקרבות). וככה הוא שלט במוסקבה ביד לא-מי-יודע-מה-רמה-מסינגר ובזרוע של ליל-סדר-פסח ("אחלה חג" - "לאוכלי קטניות"), כשמדי פעם הוא מתפנה מעיסוקיו הבוערים על מנת ליהנות מכל מיני הטבות שנותנים לכובשים דגולים, בעיקר הטבות הקשורות בכרטיסים לאירועי ספורט, בתכשיטים, בקטשופ ירוק, בסיגרים, במשחות נגד חצ'קונים ובנערות ליווי.

אבל הראש שלו היה שקוע בתירסית, אותה מורדת צעירה אשר כלא בצינוק עוד בתחילת מסעות-הצלב שלו. תירסית הייתה עגבנית-שרי צעירה ותוססת, ברונטית, עם מצח ממש גדול וחיוך שהאיר כמו השמש, לפחות. אז ירוק שכמותו ירד אל אותו הצינוק באחד מימי שלישי ההם כדי לבקר אותה, בתא שלה, ולהביע מעט סולידריות, כמתבקש מאושייה בסדר הגודל שלו (מזן Hass - כגודלו של אגרוף קפוץ). מעל הצינוק מטרופולין בצבע שחור, כמו מכונה קרה וענקית, עם המון אורות בקרה קטנים, וגשם חזק, ושמעו את הרעש של המים פוגעים באספלט של המדרכות, ואנשים בחלונות הגבוהים מביטים למטה כאילו רוצים להתאבד, והברקים שיספו את החללים הריקים שביניהן. ובצינוק היא ישבה, אדומה ועצובה, מעט נפוחה - כאילו בהריון אבל כנראה סתם אכלה משהו שעושה גאזים - על שרפרף עץ ולידה שתי ערימות גדולות: אחת של תפוחי-אדמה ואחת של קליפות (מירב הסיכויים הם שהן היו קליפות של תפוחי-אדמה). "אני מקפל ואת מקלפת, אנחנו מושלמים ביחד. בואי נקרא ביחד את הקוראן מהסוף להתחלה, ואז נעשן קצת גזר, ואז נתפור סינר לילדים - עם איור של מלאך חוטף קליע 5.56 - ואז נתחתן באזרחית אי שם קפריסין". "למה?" היא שאלה. "אלפקה.. ואני מאמין שיש פות-אין-צי-על לקפריסין, בעיקר אחרי שראיתי את ההצלחות של נבחרת הכדורגל הלאומית שלהם ואחרי שהשיר שהם שלחו לתחרות האירוויזיון האחרונה לכד את אוזניי, אך טרם שיחרר אותן. למיטב ידיעתי, הן מוחזקות במגרש חנייה אי-שם בפרברי ניקוסיה ועליי לשחרר אותן בערבות!" ענה, מעונה.

היא נתנה לו מבט חודר והייתה שתיקה של כמה שניות. "אתה לא האבוקדו הגדול שאתה חושב שאתה. עשית את ההצלחה שלך מהזיעה והדם של הירקות שרמסת בדרך לפסגה. אני.. אני מתעבת אותך" אמרה לו. הוא הרכין את ראשו ועצם עינייו. "תראי" הוא אמר, "אני יודע שעשיתי כמה דברים לא יפים בעבר". "בעבר? בעבר?! תראה אותי! אהבתך הגדולה! כלואה כאן בחור המחליא, נטול-האל הזה! זה אתה!! אתה הוא זה ששם אותי כאן! וכששני שומרים חסונים גררו אותי לפה בברוטליות, הוציאו לי את המיץ, אתה עמדת מאחוריהם עם חיוך מרושע! אתה איימת להרוג לי את כל המשפחה..". "..זאת לא הנקוד.." "זאת בדיוק הנקודה! מה אתה חושב שאני מנסה לאמר לך?! אתה נלחמת את המלחמה של החיים שלך, והשארת אותי מאחור! אותי, ואת כל הסיכויים שהיו לשניינו לחיים טובים יותר! זה היית אתה, אתה!". "זאת הייתה טעות, תירסית! טעות!! האם אבוקדו לא יכול לעשות טעויות?! האם זה דבר שכל כך קשה להאמין בו?!". שוב הייתה שתיקה. "אני מבקש את סליחתך!!", ושוב שתיקה. "אני מתחנן לסליחתך!!" המשיך ירוק שכמותו, דמעות כבר זולגות מעינייו הלחות. היא הסתובבה. "אין סליחה על מה שעשית. אני לעולם לא אסלח לך. ועכשיו, אנא לך. עזוב אותי לנפשי". לסבית.

בעולם המעוות שהוא גן-הירק, היכן שדברים אינם כפי שהם נראים, האמיתות לפיהן אנחנו חיים מוכתבות בידי מעטים חסרי-מזל. החוק האמיתי, המשפט האוניברסלי לפיו אנחנו קמים ונופלים, הסוד השמור (ביותר?) של הגלקסיות הנעות, הוא פשוט, ומסובך כאחד.........................................."לכאשר צצה בעיה - לעד יהיה עדיף לברוח ממנה מאשר להתעמת עמה ישירות". אולי היה עדיף לירוק שכמותו ללכת לפסיכיאטר (שזה בעצם יותר כמו פסיכי-אע-tear) מאשר לנסות לתלות את עצמו מפנס רחוב בפינת שאלתיהו וסוונסון, באשמת לב שבור ואהבה נכזבת. ירקות כמו האבוקדו הזה מעדיפים את אלבומי הרוק שלהם קצרים, קצרים בצורה קיצונית אם אפשר (בסביבות העשרים וחמש דקות האחד, גג), בגלל שהם הולכים לאיבוד כאשר הם מאזינים ליצירות ארוכות, וגם ככה פזמון חוזר זה סתם חרטא, כי האמנים בעצם עושים Copy&Paste על כל הקטע וזה בולשיט, או צואת שוור אם תרצו. קצר, מהיר וחדשני. כמו כן, האמונה הרווחת בקרב תושבי גבעת-חלמיש היא שרוק קלאסי מכל התקופות הוא טוב, או 'איכותי', רק לגבי האנשים שחיו באותן התקופות הקלאסיות בה נכתבו השירים. הקיצונים, ואני ביניהם, מאמין שיש לאסור מכירה או האזנה לאלבומים מוזיקליים בני יותר מ-28 יום. כמו-כן, להשמיד כל זכר לידע ולהשכלה אשר רכשנו על, מתחת ובתוך ספסל-הלימודים הממלכתי.

ואז הגיעה ההארה המיוחלת לה הוא חיכה. הוא דפק צ'אפחה ידידותית לשעון המעורר, לבש את המדים אשר הכין במעוד-מועד בלילה שלפני כן, מיהר למזוג לעצמו כוס קפה די ג'יפה לתוך כוס קרטון חומה ובחופזה עזב את ארגז-העץ, היעד: תחנת-הרכבת תל-אביב מרכז. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, כזאת שמדכאת אותך אם אתה מסתכל על השעון האנלוגי, והרעש וההמולה מסביב עשו לו להרגיש כמו אחרי צפייה בתשדיר טלוייזיה בכיכובה של ג' יפית. מג"בניק צעיר וללא גילוח תיקני התיישב ממש מולו על ספסל אחד ברציף מספר שמונה, בידו אחז סנדוויץ' טונה שטיפטף שמן בצורה די מסיבית (השלולית הגיעה עד לפס האזהרה הצהוב ואיש בחליפה ירוקה-מבריקה עם עניבה של בובספוג מכנסמשולש [חיקוי זול] שעבר במקום כמעט החליק בגללה). "אז, אתה בא לכאן הרבה?" שאל לאחר שחלפה הרכבת אל לוד של שעה שבע עשרים-ושמונה. ירוק שכמותו, עטוי במצנפת ובמבט מצועף השיב לו דבר-מה (המילים המדוייקות לא חשובות).

באותן הדקות, היו המוני אנשים שם בתחנה, רעש של רכבות אשר חלפו מפעם לפעם, הכל היה היי-טקי, מגניב, פלאשי ומצוחצח. אילו היו רק נברשות שם על תקרת הבטון, ועירית ענבי שעושה את ההגרלות של הלוטו הייתה מגיעה ושרה שירים ברוסית, אז הכל היה יכול להיות הרבה יותר כייפי, אפילו אלוהי במידה מסויימת. כי עירית ענבי מביאה משהו מיוחד לכל אירוע בו היא נוכחת. עירית ענבי היא שילוב מנצח של שם מגניב, של קלילות מבלי להתפשר על איכות, מביאה את מה שצריך ולא עושה מזה עניין, לוקחת את הג'וב בשיא הרצינות כי בכל זאת מדובר בהרבה כסף אבל יחד עם זאת גם מתהדרת בנוכחות נעימה וקופצנית כמו של בריטני ספירס (לפני שכל הבלאגנים איתה התחילו). הלוואי שעירית ענבי הייתה יותר מסתם אחת שאומרת כמה מספרים של כדורים פעם בשבוע. הלוואי והיא הייתה בשבילנו כמו אימא, כמו הבוסית שמפקחת על קטיף הענבים. אבל היא לא, וכל מה שנותר אז באותה הנקודה זה אבוקדו עם כמה סיכות על חולצת עבודה ב' של צבא הגנה לישראל.. אבוקדו שהרגיש, כמו המון פעמים לפני כן, כאילו הוא שוקע, או נופל לתוך תהום אינסופית. והוא בהה במסילת הרכבת, בפסי המתכת המחלידים לאיטם בלחות המרגיזה של העיר שלא נחה, היכן שמלאכים מנתרים מגג לגג ומרימים, בעורמה מרובה, בגדים המתנפנפים לאיטם בקצב הבריזה, אשר תלויים לייבוש בצורה מרושלת משהו על חבלי כביסה אלסטיים עבים מפלסטיק מיובא.

תחנה אחרונה, באר-שבע. הדלתות נפתחו וזה הרגיש כמו המערב הפרוע, עם כדורי שיחים ששייטו להם על הרציף. הוא קם מן השינה האיומה ורדופת הסיוטים והזדחל אל עבר אחת הדלתות אחרי שרוב הנוסעים כבר מזמן נטשו את הקרונות. עם משקפי דיסטנס כהים וכובע טמבל עם איורים של דמויות מסדרות אנימציה פופולאריות לילדים (לא מאנגה או אנימה או כל החרא הזה, אלא יותר בכיוון של הסימפסונס),היה קשה לנחש שהוא בא כדי לתרום את חלקו למען המדינה ולא, לא מדובר על לנסות לייצר ריבת תירס שתהיה עמידה לתנאים מזג-אוויר קשים מחד, ושתוכל לקרוא לך עיתון יומי עם תפוצה גבוהה מנגד. הוא התקרב אל רציפי האוטובוסים של התחנה וחיפש שלט עם מילה מוכרת, מילה שתביא לו תחושת בית. כך עבר משלט אחד אל השני ואז אל השלישי ואז החמישי וחזר אל הרביעי, ולבסוף איתר אחד מלוכלך במיוחד עם כתמים גדולים של גרפיטי שריסס מישהו עילג במיוחד כמה שנים לפני כן (ברנש שלא ידע איך מתפעלים תרסיס פשוט), "שיבטה". באותו היום לא הציפו אותו זיכרונות כמו בכל פעם אחרת, אותן בועות שהכילו פיסות היסטוריה כבדות משקל עם פס-קול של קצינים זוטרים שמזמרים הקנטות ועלבונות בנוסח "במדבר.. טה-דה-דם-די-דם אין מקום לאבוקדואים.. טה-דה-דם-ואן-דאם". הפעם, הוא לא נחנק בכלל. הוא גם לא נזכר בלסבית שדחף ברוב טיפשותו לתוך צינוק בגודל של צימוק אי-שם במרחק של כמה אלפי קילומטרים רק בגלל שהיא עשתה לו עיניים. ואיזה עיניים שהיא עשתה לו! ירוקות, תכולות, כתומות, בורדו, עם גבינה, בלי גבינה, בתוך פיתה, דלי-שומן, עתירי-פחמימות, שדומות לאנשי קונגרס אמריקאיים, שהולכות טופלס, שמעריצות את דודו טופז, שמקיאות אחרי הארוחה ולא בגלל שהן בולימיות אלא בגלל שהאוכל פשוט היה מגעיל, או איום ונורא לכל הפחות, ועוד, ועוד.

כשהוא ירד מן האוטובוס שעה מאוחר יותר, הם פקדו עליו לשים את כל הציודים שלו במערום, וביקשו ממנו בנימוס שאינו משתמע לשתי פנים - אולי לחמישים ותשע (שהוא אגב, לא רק מספר ולא רק קו אוטובוס שמסובסד על ידי הממשלה) - ללכת לראות קב"ן אם משהו לא מסתדר לו עם איך שהדברים מתנהלים. "אני רוצה להיות טירון לנצח, אם אפשר" הוא ביקש לבסוף, בחדר מואר היטב על ידי גחליליות ושמן שרוף. דקל אברהם, שישב מצדו השני של השולחן על כיסא-גינה ישן מפלסטיק מחוזר של 'עיקה-אע', הרים גבה, ואז את השנייה, ואז עשה ג'אגלינג גבות למשך כמה שניות. "למה אתה מרגיש שאתה רוצה להישאר טירון לנצח?" הוא שאל תוך כדי סידור הכותפות הכבדות ועמוסות הארונות (לא של עיקה-אע) שלו. "בגלל החוויות, בגלל הרעות, ובגלל שבדרך כלל היציאות קבועות. אבל אם אפשר, אני מבקש לא להיות סתם טירון אלא תורן-מטבח. אני רוצה להיות תורן-מטבח מקצועי בצבא. למשך כל השירות, כמובן. ואני רוצה להיות תורן-מטבח אך ורק באגף הכשרת-הלוחם, איפה שהאוכל הכי מזין כי יש בו הכי הרבה שומן! שומן, כידוע, הוא הפתרון למצוקת הרעב באפריקה!" השיב ירוק שכמותו במעין עזות-מצח ונחישות שאפיינה ירק קשוח שכמותו. אלה היו דברים קשים כמו טריבונות, וכל אדם שפוי היה מקבל פלאשבקים ממחלקות כירורגיות וממסיבות שנערכות באיזור עמק-חפר (כמה יפה הוא!).

"I will give you what you want, private, but you're going to make a promise to me and give me something in return for that" replied the officer. Our Avocado opened his eyes wide enough so that they almost popped out of their greenish sockets and started nodding its upper, slimmer part of body, first hesitatingly, then at a regular rate, and then so fast that a small torando was beginning to evolve below its double-chin. Officer Avraham took a deep breath (possibly tried to inhale as much tension-fueled air as possible). "In return for my assistance, I will expect to see you coming to support Bnei-Yarka Bowling Club in their league games for the next thirty-six (twice 'Chai') years. And not just the home games, but their away games and their European Cup fixtures as well!". As soon as the officer has finished speaking, it became very quiet again, and one could only hear the sound of lonely sand grains flying around the desert and trying to get to a better place, perhaps Anchorage, Alaska.

שבוע וחצי לאחר מכן, ירוק שכמותו גרגר באגרסיביות תמיסת מי-מלח בחדר-האוכל של פלוגה ג'. בשולחן המרכזי ישבו ראש-הענף וכמה מנערות הליווי הקבועות שלו ושתו בירה שחורה בהנאה מרובה. הוא עמד להוציא אליהם מגש. כן, כן, מגש! כי זה מה שהיה גורם להם לשיר בדרך כלל! בירה ונשירה!! ונשירת-שיער!!! רועד, מלוכלך ורטוב הוא התקדם לעברם בדילוגים (כמו של שיכור שצופה בטלנובלה דרום-אמריקאית), מוחו משותק לתרחישי אימים של סקס בשירותים עם לוויתן פקיסטני פוזל תוך כדי חיכוך אוזניו על קת של רובה-סער חלוד מסוג גליל. ואז הוא שם לב לדבר מדהים: אחת מן הילדות היפהפיות שישבו בפינת החדר דמתה שלושה וחצי ליטרים של חלב סויה לשגיא כהן. כן, כן, שגיא כהן שהוא ללא ספק אחד הכהנים המפורסמים ביותר שחיים בינינו כיום ולבטח אחד מאבות אבותיו גם נהג לפרשן את העלאת הקורבנות בבית המקדש הראשון! אכן כן! ובכן, נפל דבר, ומספר שניות לאחר מכן, מקליפתו הרועדת של הגיבור הטראגי של סיפורינו החליק המגש הכסוף עמוס העופעוף והקוס וכאשר פגע ברצפת החדר המטונפת התעופפו להן פיסות חצילים מטוגנים לכל עבר, כאילו נורו מלועה של ממטרה בפארק-הירקון. דברים כבר לא נראו כל כך יפים אז, דברים נראו אז כהים ועצובים. פרחים נבלו כאילו הזליפו עליהם חומצה גופרתית. ציוץ הציפורים פסק בבת-אחת ללא התראה מוקדמת, ללא צפירה או בלון חיזוי. זה היה רגע סוריאליסטי. ניחוחות השמן השרוף הכו באפם של כל הנוכחים כמו קליפות גרעינים באיצטדיון בלומפילד ובכל הלבבות אשר פעמו ברדיוס של עשרה מטרים ממקום המפגע נוצרה תחושה כמעט בלתי-ניתנת לתיאור של שותפות לגורל נורא ואכזר אחד. ואז נורה נשרפה ממעל.

היה משהו שהזכיר פשע של שינאה בכל הסיטואציה, אולי כמו מיליוני ילדים קטנים ברחבי העולם שמשחקים בחצרות של בתים עם גדרות לבנות ברחובות ללא-מוצא, היכן שאין ימים גשומים והמלאכים משליכים את הטבעות שלהם כמו פריזבי כדי לנסות לצוד חזירי-בר בבקרים של ימי ראשון. חזירי בר הם נחמדים, ובכל אחד מהם יש לב שפועם ונשמה שמחה והם מאוד אוהבים בני-אדם בדרך כלל, והם נאמנים הרבה יותר מכלבים - אבל לא יותר מגמלי-שלמה - והם יכולים, כמובן בהתאם לנסיבות, לחלץ אנשים מסניפים בוערים של רשתות מזון מהיר מצליחות כגון מקדונלד'ס וקאנטרי פרייד צ'יקן. אז במצבים כאלה כנראה שעדיף להתיישב על מיטה זוגית, שהמצעים בצבע עם שם פלצני שעליה נמתחו היטב על ידי מנקה פלונית כמה שעות לפני כן, ולשלוף מן המגירה מיכל פלסטיק בצבע לבן-שמח, ולנשום קצת, ואז לסובב את הפקק עם המנגנון בטיחות, ולשחרר כמה גלולות עגולות - גם הן בצבע לבן-שמח - ועם כוס מים שתמיד מונחת שם לשירותך, להוריד אותן במורד גרון כואב, ולחייך. לדמיין, לחלום, לחייך. להאמין שהעתיד יהיה מתוק יותר מן העבר, ואלוהים ישמור עלינו מכל הצרות, ובעלי המשפחות ימשכו להביא לחם לצלחות ילדיהם, ושלאצבעות שלנו יהיה מקום ללכת אליו, במיוחד לצייר על חלונות קרים ומלאים אדים, ושהעיניים שלנו ימשיכו לראות, וכשנטיל מטבע עדיין יהיה לו בדיוק אותו סיכוי לפול על 'עץ' כמו על 'פלי', ושנזכה לאהוב בדיוק כמו שאוהבים אותנו לנצח נצחים.

השיגרה הצבאית השוחקת הייתה בעייני רוב החיילים בפלוגה כמו מטוס קרב מסוג מיג לאפיפיור, ולכן נפלה החלטה באחת משעות הת"ש המועטות והלחוצות של שבוע מטווחים 2, על ידי הסגל כמובן, שבעיקרה הרעיון להעתיק לתוך תחומי האגף את אחת מערי ישראל הגדולות, ולאחר הגרלה קצרה גם הוחלט על כך שראשון-לציון - עם קו הרקיע המפואר שלה ואזור התעשייה שוקק-החיים הקורץ במיוחד לתיירים - תועמס על כמה סמיטריילרים שיידרשו לביצוע המשימה, ותועבר אחר כבוד אל בין אוהלי פלוגות שתיים ושלוש. בנוסף, הוחלט על הקמת פאב שכונתי חדש אליו יוכלו החיילים הצעירים ללכת בסיומו של יום תיזוזים לחוץ ולהנות ממחירים מוזלים על האלכוהול ועל המיצים הטבעיים, וכמו כן אולי לזכות בסטוץ כזה או אחר, אשר יעניק להם מוטיבציה להמשיך לטחון אבק ביום (הארוך בצורה מדכאת) שלמחרת. מדי פעם הופיעו בשמיים קשתות בעננים: לא אחת בכל פעם, גם לא שתיים ולא שלוש אלא מאות קשתות בעננים אשר כיסו כמעט לחלוטין את השמיים בצבעים מרהיבים. הקשתות בעצמן התמלאו במהירות בחדי-קרן אשר טיפסו עליהן בעזרת סולמות של כבאים, ואז גלשו במורדן בהנאה מרובה. על העננים צילמו תחרויות ריאליטי כגון 'הישרדות' של אלילות בנות מאות שנים ומדי פעם, עם כל התככים והמזימות, הצופים יכלו לראות פיסת דשא מוריקה מלמטה או חוטיני על פיסת עור שזופה. בדיוק בנקודה זו בזמן יצאה לדרך האגדה על ווינסטון הקטן.

ווינסטון הקטן חי - מאז שנולד - תחת מבני המקלחות של הטירונים. הוא היה ילד חמוד בן ארבע, עם שיער בצבע בלונד בהיר (כמעט לבן) ועיניים קטנות ואפאתיות בצבע טורקיז, והוא נהג להכניס לפה כל דבר שמצא - כדרכם של עוללים צעירים. אמו, שעברה באותה התקופה מסכת של גמילות מחומרים ממכרים - בעיקר אלכוהול ואדים של לורדים - נתנה את כל כולו של זמנה המועט אל הפעוט הרך. למזלו של ווינסטון, הוא גילה מוקדם מאוד בחיים שלו שלא אכפת לו כלל מן הבריות ולאנשים אחרים כלל לא אכפת ממנו. הוא היה עושה טיולים רגליים ארוכים בשטחים אשר הקיפו את המחנה, בפסיעות קטנות של רגליים ששוקעות בחול, עם אוזניות שניגנו מוזיקה בווליום די גבוה, וניתן היה לזהותו מרחוק לפי כובע הטמבל הכחול שעטה על ראשו המתנדנד, שביצבץ מבעד לדיונות הצהובות, מבעד לגבעות המעוטרות בפסים אשר חרטו בהן הרוחות כמו שזברות מעוטרות בפיג'מות. האם אי פעם אדם באמת ובתמים תהה האם זברה היא שחורה ולגופה פסים לבנים או שההיפך הוא הנכון, והפסים השחורים הם בעצם זברה לבנה שמתחבאת ממטאור (המזגן שהתקינו בחדר המורים ההומה של אחד התיכונים אי שם בערבה)?

ובהמשך החיים, חוץ מלעשות פרובוקציות הוא לא יעשה שום דבר. אולי אורגיות המוניות... מפגשי מין סוערים בהן הבחורות נראות כל כך חרמניות שרק מלנשוף להן אוויר הרים צלול כיין אל עבר פיקת הברך הן חוות מולטי-אורגזמות מטורפות וגועשות כמו מפלי הניאגרה. אבל לא, הסביבה הקרובה שלו תדרוש ממנו להיות מנקה ניאגרות בדיי-ג'וב, שזה אומר המון כוסיות לשעבר, כוסיות שאבד עליהן קלח התירס. כי גם ככה יופי חיצוני הוא דבר כל כך תדיר ונפוץ שאין לו ממש פונקציונליות, במיוחד בעולם מעוות בו נותנים לכיעור הפנימי יד עליונה על איך שאדם נראה מבחוץ. אילו רק ידענו מאיפה משתין הדג, האם היינו יודעים מהיכן משתינים כלל הדגים? למה לעשות הכללות כשאפשר לשלוח סתם בחור אקראי מהרחוב, (עדיף שייקרא אבנר), לקורס ללימוד ג'אווה או לחילופין להשתמש במוט פוגו על מנת לנקד מסמכים חשובים. כי זו האמונה או המחילה (לא של ג'ירפות): להגיד לאהוביך שיש לך משהו לאמר להם, ולהתוודות, ולספור להם את הנמשים שעל האף, ולדמיין שהם פרפרים שעפים להם, כנפיהם הלבנות אשר יוצרות טורנדואים בצד השני של העולם עשרות ימים לאחר מכן משקשקות ב-mute. וכל מה שאישתו רצתה הוא רק נשף סיום. נשף שהיא תזכור לפחות לשלושים יום, שבו היא תלבש שמלה אדומה מדהימה ונוצצת, והיה גם בן זוג שעוד לא מתגלח, עטוי במקטורן וריח של קטורת זולה, ולימוזינה שהיא לא תצטרך לחלוק עם יותר מדי אנשים. והיא תגיע אל אולם הספורט המקושט להפליא (ועדת-קישוט לשלתוןן!!11, כן?) ויהיה נהדר עם כל הפירוטכניקה והלהקה שתנגן מוזיקה היפית עם מסרים חיוביים. היא תרקוד עם הדייט שלה עד ששעתיים ומשהו לתוך האירוע, כאשר היא תצא מן השירותים אחרי ש"סידרה את המייקאפ" ותגלה שהדייט שלה מחליף לא רק מילים עם השרמוטה של השיכבה. היא תתפוס כוס פונץ' משולחן הכיבוד הארוך, ותשפוך את כל תוכנה על הגבר הבוגדני, ותטוס בחזרה אל השירותים, כאשר חברתה הטובה, ואהובה שרק רוצה להסביר לה ש"זה לא מה שהיא חושבת" רודפים אחריה כמו במירוץ של כלבים. כשהיא תהיה נעולה באחד התאים, אחרי הרבה זמן שהחברה הטובה לא תצליח לשכנע אותה לצאת החוצה, יגיע ווינסטון, וינסה לדבר איתה בעצמו. בהתחלה היא תקלל אותו, ותצעק עליו שייצא החוצה מן השירותים ויחזור אל הכלבה שלו, בגלל שהוא פחדן, ובוגד, והוא בכלל נמצא בשירותים של הנשים. אבל הוא יסביר לה שזה באמת לא מה שהיא חושבת, והוא יהיה דובר אמת כי זה לא באמת יהיה מה שהיא חושבת. אחר כך הוא יגיד לה שהוא לא זז מהצד השני של הדלת עד שהיא לא יוצאת החוצה, ואז הוא יגיד לה שהוא אוהב אותה והוא יתכוון לזה. בסוף היא תצא. "אני יודעת שהגשת קפה במשך חודשיים כדי לממן את הלימוזינה והטוקסידו" היא תאמר לו, כולה אדומה ונפוחה מהבכי, שנייה אחרי שהיא תצא. "אני יודעת שאתה אוהב אותי ובגלל זה נעלבתי כשדיברת עם הזונה הזאת, קימברלי". הוא יחבק אותה, "היא כלום בשבילי. הסיבה היחידה שחיבקתי אותה מקודם היא בגלל שהיא העבירה לי פארטי-פילס, ולא רציתי שהמנהל או אחד המורים או ההורים המשגיחים יראה". היא תחבק אותה כל כך חזק שהיא כמעט תשבור לו עצם. הוא יכניס את היד לתוך הכיס ויוציא מתוכו כמה גלולות פלא, ואז חיוך ערמומי יתפשט על פניו. מאחור יותר, חיוכים לא יהיו הדברים היחידים שיתפשטו.לאורם המרצד של כמה תריסרי נרות, באחד החדרים הנעימים של מוטל אי-שם, הוא יאחז במותניה בשתי ידיו. אחרי כל השנים בהן היא נהגה לשבור את ליבו פעם אחר פעם, והוא לא התייאש, והנה היא הפכה לשלו. זה יהיה הדבר הכי יפה והכי מכוער שהוא יעשה בחיים הקצרים שלו, עם כל כך הרבה עליות ומורדות שזה ירגיש לו כמו רכבת-הרים ומלבד זאת, זה הרי כל כך קל לבחורה מיוחדת כמוה להוריד בחור על הברכיים. אבל לא כל סוג של בחור - רק כאלה שמכורים לאהבה כמו ווינסטון הקטן. ובמה היא מיוחדת? האם היא שונה? האם היא יכולה ללכת על מים? האם היא יכולה לנופף במטה קסמים ולאחות שברים בשבריר של שניה? בימים האחרונים, במסכת של חטאים, במסכות וכיסויי-עיניים, לאורם של שלישיית זרקורים, על כריכתו הקשה של ספר עב-כרך, בין צומת לאגודל ואגודל לצומת, היא כנראה יכולה לעשות את כל אלה, לשבור ולעולם לא להישבר, כמו נסיכת הקרח לנסיך האופל. ומה לנו ולחיים האלה? והאם לא שבענו אי פעם? ההתחייבות שלנו לעצמנו היא שלעולם לא נהיה מסופקים, ולכן תמיד נרצה להמשיך הלאה ולבקש יותר ולרצות עוד. להמשיך הלאה.. ובין מהמורות של ודאות לא-קונבציונלית מקפצים ממימד אחד לאחר, ביקום שהוא איננו יותר מדמיון של צנון אינטלקטואלי.

כשאני חושב על זה עכשיו, אני בטוח לגמרי במאה אחוזים שלא הייתה לכך שום סיבה. שכמו תמיד ביקום שלנו - לכל דבר אין סיבה. שלא קיימים אוקיינוסים, לא קיימות יבשות, אין ארצות ואין מדינות, השמש לא זורחת והירח לא שוקע, ספינות לא טובעות ואנשים טובים (ואמני בריחה) אף פעם לא מתים. ולכל הדברים האלה אין סיבה. אין להם שום סיבה מהסיבה הפשוטה שירון לונדון החליט שלא תהיה להן סיבה. כבר לפני די הרבה שנים - עוד בימי מסיבת גן עם ג'וליאן שגראן בתפקיד סיידשואו בוב - ההחלטות הגדולות נפלו מאחורי הקלעים של הסט כאשר ערימות האפר במאפרות האפילו על הררי האיפור של המאפרות, במיוחד המאפרת עם האפרו הלטיני במבטא דני. מר לונדון היה לוקח את כולם לטריפ כמו של רכבת-הרים של כסאות מנהלים איכותיים, והם כולם היו נהנים וצוחקים בכל תוכנית כאילו אין מחר. כשעינייהם קשורות, ידיהן כפותות וכפות רגליהן מדוגדגות אחר כבוד על ידי נוצות אווזים טורקיים, היו מסובבים בעוצמה רבה כמו סביבונים ג'יירוסקופים כבדי-משקל והרי גורל. אחרי כל סיבוב, לאחר שנעלמה הבחילה ההתחלתית, הם היו עוברים על התסריט שורה-אחר-שורה, מילה-אחר-מילה, ומדי פעם מילה יוגוביץ' הייתה מצטרפת גם, וביחד היו מגבשים תוכניות-גן מסיביות בהן כל פרט היה כמו עין-השור, כל הגה שהוצא על ידי אחד הילדים תוכנן בקפידה, עשרות כוריאגרפים עבדו על כל מחוות יד, מתיחת גבה והישענות של כל אחד מגרעין חברי הצוות. לאחר כל תוכנית, היו נשארים באולפנים תורנים שכל תפקידם היה לעשות Defrag לכל המחשבים על מנת שבתוכנית הבאה המחשבים יעבדו טיפה'לה יותר מהר (זה בכל אופן מה שדיפראג אמור לעשות - כמובן שאמור זה סתם של דג).

דיפראג זה בעצם מה שכולנו מנסים לעשות לעצמנו כל הזמן. דיפראג זה מה שקורה לנו כשאנחנו חולמים, וכשמעירים אותנו באמצע הלילה ושואלים אותנו שאלות בלוח-הכפל, זה כמו שמישהו יושב פיזית על המחשב כדי להתחמם בחורף. עוד בתחילת המאה שעברה המציא דוקטור פרדריך מולסה ההונגרי את שיטת ה-Defrag למוח האנושי לגמרי בטעות, כאשר שפך על עצמו מיץ סלק באקט של התלהבות בלתי-מוסברת כאשר צפה במכונת תפירה מעולה בפעולה (לפני המצאת הטלויזיה אנשים צפו במכונות תפירה כדי להתבדר).