ראיתי חתולה סיאמית עם שלושים וארבע וחצי ראשים והיא ניסתה לעשות חיקוי של ליצן רפואי ולא כל כך הלך לה. בהתחלה היא הלכה על הלוק הפרובוקטיבי, עשתה גבות וכאלה, חיפשה את תשומת הלב, אבל הגשם שטף לה את הכל. ואז אחרי כמה זמן היא הבינה שהיא לא כמו נדנדה בגן-ציבורי בפתח-תקוה וצריך מדי פעם לשים לב לשלטים בדרך - אלה שמגבילים את המהירות - כדי לא לעשות תאונות חסרות תועלת.

"ג'יבל הוויאה" אמרתי לה בעודי גוחן מעליה כאשר היא פרמה כפתורי חולצתה בצורה שייח'-Seat שאינה משתמעת לשתי פנים, כנראה רק לשלוש, חושפת את גופה הענוג והלבנבן. אני שונא לעשות דברים כאלה כי תכל'ס זה די מסריח, ועוד באמצע רגע כזה אינטימי, אבל עדיף לבדוק את תעודת הזהות מעט מאוחר מאשר לעולם לא. היא הביטה בי במבט קצת פגוע, כאילו שהיא חשבה שכבר העברתי אותה, שהיא נראית לגיטימית והכל בסדר, אבל כששוכבים אין כאלה דברים - חייבים להיות בטוחים, אחרת דברים לא נעימים עלולים לקרות.

חשבתי על איך זה שלפעמים כשיוצא לי לחזור בשבת בעשר בבוקר מרייב כלשהו וברדיו מתנגדים שירים שקטים ואני כבר פיכח והראש מלא במחשבות מתוקות אז, בדיוק ברגעים האלה, באה לי דודה מטורפת לתירס משומר בקופסא. ולתת שמות לגרגרים: יצחק, שמואל, אוזנן, רמיושק. ולהמציא להם סיפורי-חיים, מאיפה הם הגיעו ולאן הם ילכו וכאלה. ואז אני אוכל אותם ומרגיש את המיצים שלהם בפה שלי, וזה די איכסה, אז אני יורק הכל לתוך המצת של הרכב, וכועסים עליי אם זה לא האוטו שלי, אבל לא איכפת לי, כי אני מרגיש כמו דלילה של שמשון הגיבור ושמשון.. שמשון זאת ההילה שלי. ההילה המדהימה עם הגוף המדהים שלה, שמקיפה אותי כשאני מחוק לגמרי.

הילה המתוקה כמו שוקולד טוב, שמחייכת חיוך מלא בשיניים ירוקות (היא בעצם חצי טרול), ויורקת כמו אנטילופה. ולהילה שלי יש מטול RPG, כמו צעצוע אבל על אמת, והיא כבר פיצלחה איזה כמה גברברים משופמים שעיצבנו אותה יותר מדי. אחד מהם - היא אוהבת להיזכר ולהזכיר לי - היה נוהג לאסוף אותה לדייטים עם משאית-הזבל שלו, והכריח אותה לאכול איתו אך ורק גזר גמדי. "לא שיש לי משהו נגד גזרים. אני מתה על גזר!" היא אומרת לי כל פעם, חצי בהתנצלות, חצי בהתנשאות, "אבל לדחוף שבעה קילוגרמים של הדבר הזה בשעתיים זה טיפ-טיפונת יותר ממה שבחורה כמוני יכולה לעכל. למעשה, השיא שלי עומד כרגע על שישה קילוגרמים וחצי בלבד". "אז אולי הגיע הזמן שתעברי את ניתוח הגדלת הקיבה הזה שלך" אני משיב לה ורואה, כמו בכל פעם, איך פניה נופלות. על האדמה. והיא נאלצת להרים אותם עם הקרס שיש לה במקום יד. ובדרך יוצא לה גם לאסוף כמה תולעים צהובות. ואני יודע שאני יוצא מעאפן, בגלל שניתוח חודרני שכזה הוא דבר יקר, והילה המתוקה שלי היא ענייה כל כך שלפעמים בחורף היא מסיידת את הקרטון שבו היא מתגוררת עם שכבה דקה של טיפקס ולא עם טמבור כמו שמחייב החוק - כדי לחסוך בהוצאות.

השמש זורחת מהמערב בחוף המבודד שלנו, והיא מבואסת טילים, ואני גם, אבל בדרכי המיוחדת. השמיים צבועים בגוונים של ורוד, כתום, ירוק ובז', הרעש וההמולה של שעתיים לפני כן הוחלפו ברחש של גלים ותחושה חמימה מבפנים. "את כועסת עליי כי לא לבשתי טוקסידו ועניבה עם איורים של מיקי-מאוסים לדייט הראשון שלנו למרות שזה מה שרצית. אני יודע כי אני מסוגל לקרוא מחשבות". "זאת לא אשמתך", היא מניחה כף יד מטופחת על כתפי, "אתה עשית את המיטב. אני מכירה אותך, אתה הרי מת על רטבים. קטשופ, נכון? או אלף האיים?". "חרדל דיז'ון" אני עונה ומשפיל עיניי, מצליב מבט עם סרטן מיואש שעשה לי זכרונות מארוחות שחיתות שעשיתי ב'לובסטר האדום' שנתיים וחצי לפני כן.

בימים ההם הכל היה פשוט יותר, הייתי נוסע עם ג'ייסון בפורד השחורה שלו וקרענו ביחד את הדרכים של route 51. חמושים במשקפי שמש מפלסטיק עם מדבקות של דביבונים והמון חטיפי בריאות במושב האחורי, מד המהירות טייל באיזור החמישים והטיקר של הקילומטראז' רץ אחורה, אחורה, אחורה, עד הסוף, עד המוות, עד הקבר. אחר כך הוא סיפר לחבר שלו, נגד בחיל-התותחנים, על הפיאסקו שלנו, של ליסוע ברוורס עם כלי הרכב ואז גם אפשר לאכול את ה-roadkills כשהמצב מצריך סעודת-חג ואז בכלל שישו ושימחו, וזה עזר מאוד לצבא לחסוך בהוצאות.

באחד הימים, כשאני וג'ייסון היינו מסורקים להפליא, פתאום מהמורה, עם בום, ותקר בגלגל. יצאנו מן הפורד האהובה וג'ייסון הוציא ג'ק ואפונים מתא המטען, וסינן ברכה לאוויר העולם. ברכה הייתה המורה שלו לספרות, והוא אף פעם לא שיחרר אותה בלי להעביר סינון קפדני על גופה קודם לכן. לאחר כדקה, מיואש מחומרת המצב, הוא נשכב על הכביש החם ועצם עיניו. "ג'ייסון, צר לי להיות הפארטי-פופר, אבל יש לנו עוד כמה מאות קילמוטרים של כבישי-חוף לעבור היום, זה לא הזמן לטגן את עצמך על האספלט". יכלתי לראות דמעות של אושר מבצבצות מבעד למסגרות הפלסטיק של משקפי-השמש הצבעוניים שעל פניו. "אני מתגעגע לשמירות, אחי. ולטחינות 8-8 במחסומים, ולחומוסים 7-7 באספקה של החדר-אוכל". היה לי ברור שהקולגה שלי שוב חווה התקף שביזות-אזרחות, ולשם שינוי הפעם המצב גם פגע בי. "תקשיב, ג'ייס, אנחנו עכשיו באמצע שומקום, ואני ממש מתבאס מזה שיש לך בעיה נפשית חמורה בגלל השירות הצבאי שלך, אבל חם לי נורא, ובא לי שניסע מפה כבר כדי שאני אוכל להספיק לאזכרה של דודה שלי באוגוסט הקרוב, אז יש מצב שאתה מזיז עניינים עם הגלגל האחורי המפונצ'ר?". ניסיתי להיות נחמד, למרות שהרגשתי כמו קוביית קרח בודדה במגש בפריזר, וסקריפט של פרק של הסיטקום המצליח 'פרייז'ר'.

ג'ייסון אהב לנגן על קסילופונים והייתה לו שאיפה ענקית לנגן על לנשוף על קסילופון בכל אחת ממדינות העולם, שאיפה שגרמה לו לא פעם להסתבך בכל מיני צרות שונות ומשונות. לדוגמה, פעם אחת בלילה אחד של חודש ינואר, הוא יצא יחף לעשות סיור רגלי של עשרים דקות מסביב לאוהל שלנו, וממש לפני שהדפוק הזה העיר אותי "כדי להחליף אותו בשמירה", הגיחה מן השיחים עזניית-נגב שדמתה באופן מפליא לאורנה דץ, עם תת-מקלע ביד, ואיימה עליו שאם לא ירשה לה לספק לו ריבת משמש לכל החיים היא תהפוך את אגודל ימין שלו לחמציץ חולני.

וחמציצים חולניים זה אתגר בשביל כולנו. כל החיים שלנו רצופים בהם, חמציץ אחר חמציץ, ואנחנו שוחים ביניהם, מנסים לנווט בתוך הכאוס הזה כמו ג'ירפות בגן-החיות התנ"כי של ירושלים. וזה מעניין אותי, כי לא ברור לי מה הקשר של גני-חיות לתנ"ך, וכשג'ייסון אמר לי שגן-חיות הוא אנלוגיה למין אנאלי, ואני, בתגובה, הרבצתי לו עם המשוט של סירת ההצלה המתנפחת שהייתה קשורה על הגג של הפורד, אז ידעתי שאנחנו הגענו אל הנחלה שלנו. שאנחנו רשאים לעשות מה שעולה לנו בראש, אפילו לראות סרטים גרועים בדיבי-די.