מנצ`סטר היא הבית השני שלי עכשיו. אני לא אומר את זה כי אני רוצה לאמר זאת, אלא יותר בגלל שאני חייב לאמר זאת. אני מעיף מבט החוצה מחלון של חדר בקומה השלישית והכל כל כך רגוע ואפור, שזה כמעט גורם לי לקפוץ החוצה מרוב ייאוש. שבעה חודשים. שבעה חודשים שאני נמצא כאן, ששה חודשים וחצי יותר מן התכנון. המקום הקטן שאני שוכר - חמש דקות הליכה מן האיצטדיון העירוני (לא, לא Old Trafford, אלא האיצטדיון השני, היכן שמשחקת ה`סיטי`) - הוא דירה קטנה וטחובה בבנין דירות ישן מספיק כדי להיות בגיל של הסבא שלי. אני קם בכל בוקר ומתפלל לאלוהים ששרדתי את הלילה מבלי שהרצפה שמתחתיי תקרוס אל הקומה שמלמטה. ובכל זאת, אני מצליח לאמץ את עצמי להישאר כאן, למורת רוחם של כל אוהביי.

קמתי הבוקר בהרגשה מורבידית למדיי. אני בדרך כלל מתעורר בבקרים בהרגשה של דכדוך, אבל היום הצלחתי להתעלות על עצמי בהרבה. נתתי את הכאפה לשעון המעורר שבצד מיטתי והרגשתי כאילו אני גוסס. אפילו לא התחשק לי להוציא את עצמי מן המיטה, שלא לדבר על הדירה. פקחתי בעצלתיים עין אחת, וכשראיתי את התיקרה המלוכלכת שמעליי עצמתי אותה שוב והתהפכתי לצד השני, כשאני בקושי אוגר מספיק אנרגיה כדי לאמר "Fuck!" בלב. היה מאוד שקט - אני תמיד סוגר את כל הפתחים בחדרי לפני שאני הולך לישון ובאופן טבעי לא שומע רעשים מבחוץ - אבל היום היה אפילו יותר שקט, כאילו כולם בעולם מתו. נרדמתי שוב, ואז השעון המעורר השני שלי צילצל: יש לו עוצמה תעשייתית, ואני תמיד שם אותו בצד השני של החדר. קמתי מהמיטה, כל כך בחוסר חשק שזה כאב, והשתקתי אותו בראסיה שלא הייתה מביישת חוליגן כדורגל מקצועי.

ואני מרגיש מתחסד מתמיד, כאילו אני מנסה להגן על משהו שלא קיים. משהו שבוכה, שזוחל, שחושב שדברים אמורים להיות מתים.

עומדים שניים, גמל ובחור פיליפיני עם שפם כמו של נער מתבגר, ועוצרים טרמפים בעלייה למחלף גהה בסביבות שתיים בלילה. אחרי מספר דקות של עמידה מגיעה פולקסווגן לבנה, עם בלונדה כוסית מאחורי ההגה ואוספת את הפיליפיני לאנשהו, אבל גבריאל נשאר לבד. הוא מדליק סיגרייה, כאמל, ומתיישב על המדרכה. אוויר הלילה החם עושה לו להזיע, וכבר מתחיל לצאת ממנו ריח של גופה, אבל המחשבות בראש שלו רצות.. רצות לאט אבל בטוח, כמו מרתוניסט על סמים ממריצים. אבל במקום שבו הוא עומד עכשיו יש שדה תעופה למטוסי נייר שהוקם בשנת 1966 על ידי קבוצה של משקיענים גדולים מחו"ל.

בחברה מודרנית, היכן שלאנשים לא באמת אכפת אחד מהשני שם אפשר באמת לשמוח. כשהדמעות זולגות למטה בגלים אתה יכול להרגע ולהדליק סיגריה של הנאה. מבט על כמה שנשאר מוכיח שוב שאתה לבד ושאין עוד שום דבר. כל הגשרים שנשרפו הם עכשיו רק זיכרון מתוק שאתה ממש לא מתאמץ להדחיק כמו שאמרו לך במוסד. ואתה בקושי יורק עכשיו. אבל מי שכן יורק זה נחשון, הערס השכונתי שבמקרה עובר ליד הבית שלך פעמיים ביום ומוציא את הזרנוק לכיבוי אש ומרסס אותך במים. מים קרים כאלה שעושים לך בעע גדול בלב. הלב נחמץ, אתה מרגיש כמו חמציץ שכלב השתין עליו אבל אתה מושך את זה כי אתה חושב שאם תצליח בסופו של דבר תגשים את חלומך להפוך לגיטריסט קשוח בלהקת פולקה. ולפעמים אתה מצליח. לסולנית, אגב, קוראים אפרת. יש לה קול בס חזק ורוטט עם המון חריקות ועיצורים גרוניים וכשהיא מפעילה את מיתרי הקול אנשים בורחים לתוך מיקלטים, אבל היא משלמת את הארנונה במוסך החזרות הרשמי של הלהקה, ולכן משאירים אותה שם. היא שונאת את זה שהיא מזדקנת והופכת לאבן אשר אין לה הופכין מבעד לעיניים של הקולגות. פעם הייתה נערה צעירה ובשלה בת שש-עשרה ואילו עכשיו זקנה ובלה בת שבע-עשרה. ובכל זאת, מבטה עדיין דוקר ומלא, ומותיר נציבי פלפל שחור אנגלי מאחור. פלפל שחור זה כמו דיאודורנט סטיק במובן שניתן למרוח אותו בבית השחי, חוץ מפלפל שחור, כי הוא נופל. שמעתי על אדם, או שמא חזרזיר, שהיה לוכד את הפלפל בין הזרוע לצד החזה ובכך מונע ממנו לפול ואותו פלפל היה אוסע הותו שכסי לעלאע ונאארץ בין בנוט עמין אייעפה.

===============================================================================

"כשאת עומדת שם וסופרת דמעות שזולגות

כך זה מתחיל, כך זה מתחיל
כמו מראה שנשברת, כמו בבואה שנשברת
באינסוף מילים
באינסוף מילים ואת הלכת לאיבוד בתוך מבוך של זכוכית

כך זה התחיל, כך זה ממשיך
ואת עדיין בוכה, ואת עדיין בוכה
ובאינסוף מילים
ובאינספור מילים שדוקרות אותך עמוק, לא מתירות לך ברירה

ואיך אני גורם לך להבין
שהשמיים נופלים לך אל תוך הידיים"