איצטרובלים שדומים לאננס גורמים לי להזיות בשעות הצהריים המאוחרות. אני לפעמים מרגיש כיצד הורידים שלי נמתחים, עשרות נמלים מטיילות בתוכם, ארוחות משפחתיות על פסיפלורה. אין לי שום רגש לאותן הנמלים, מלבד אולי הרגש האבהי שכל כך חזק בתוכי. ועכשיו, אחרי שהרחבתי מעט אודותיי, אפשר להתקדם האלה אל עבר הסיפור הקצר, שיסופר מהסוף דרך ההתחלה ואסיים באמצע. אז הם חיו בעוני ובסבל, עד פחות-או-יותר היום הזה. נולד להם היפופוטם זכר לאחר עשרות נסיונות, ושתדעו לכם שזה לא קל להביא אותה בהיפופוטם זכר אחרי ביוץ קצר שכזה. למעשה, ניתן בהחלט להבין שאותה ביצית לא הייתה כלל ביצית כי אם ביציה קשה, שנמעכה מספר פעמים על ידי מזלג ועורבבה עם אבוקדו – גם הוא עורבב לא מעט עם מזלג. את כל התערובת המעניינת הזאת ניתן לשלב עם שמן מנועים או גידולים שהוסרו מכלבלבים. היה היה פעם שלדג עם ארכנופוביה אשר נהג לסוע בכבישים עירוניים במהירות של שבעה קילומטרים בשעה, ובכך ליצור פקקי ענק שלא היו מביישים אמבטיה מקצועית מתוצרת גרמניה. אותו שלדג, נכנה אותו קריוס, היה גם אריסטוקרט, וככל האריסטוקרטים, גם לא היה את ההרגל המוזר להמר רק על המתחרה החמישי בכל מרוצי הסוסים, יהא בעל הפרסות אשר יהא. הפרסות הכי טובות יכולות להיות עשויות ממספר חומרים: קש, חלוות שומשומין, רסיסי קטיושות וקציצת קישואים קפואה אשר פג לה התוקף. את חומר הגלם אוספים לתוך קערה גדולה מפלסטיק. לאחר שהחומר נאסף, מחממים לכדי טמפרטורה של שמונים ושש מעלות פרנהייט, ומעבירים מעל הכל מכבש כדי ללחוץ הכל ולהקשיח. לאחר מכן מחוררים את גוש חומר הגלם בעזרת מכונה מיוחדת ומזריקים לתוך כל חור ריבת עגבניות מתוצרת בית. למוצר, בשלב זה של הייצור, קוראים 'שומאר'. אפשר להשתמש בשומאר כאזיקים לכוכבי לכת קטנים עד בינוניים (עד לדיאמטר של שלוש מאות אלף קילומטרים). עומדים האחד מול השני. הוא מביט לתוך עינייה הבהירות, כמו אגמים תכולים מהם השמש הצהובה קופצת. ליד העיניים דיונות, מתחת לאגם חיוך רחב. הם מאוהבים – אין בכך שום ספק. הידיים שלה בתוך ידיו, הם מתקרבים: קודם כל הגוף, ואז חזה אל חזה, ואז שפתיים אל שפתיים, והם מתחילים להתנשק, בהתחלה ברכות ואז בתשוקה רבת-עוצמה. אוהבים אשכוליות?? אני לא! תמיד כשאני חותך אותן אז אף לי שפריץ מיץ לתוך העין, קיבינמט. איך זה שתמיד השפריץ מגיע לי לתוך העיניים??

ולכן אני תמיד מבקש מאבי, כאשר הוא יוצא אל השוק המקומי, גם לעצור בדוכן של סמי הממציאן ולהביא לי משם - חוץ מנקטר שזיפים – גם נחש ארסי מגרוזיה. כי אף פעם לא היה לי נחש. זאת אומרת, אני מאמין שאין שייכות של בעל חיים לאדם וכל יישות שייכת לעצמה ורק לעצמה במקרה הגרוע ביותר (במקרה הטוב ביותר אותה יישות שייכת למעבדות של MIT – המכון הטכנולוגי של מאסצ'וסטס). אז יום אחד הוא באמת קנה לי נחש כזה. ואני שמחתי, וצהלתי וקפצתי הלוך ושוב בין ספת ה-2 לבין ספת ה-3 ורקעתי ברגליי ושרתי וחלמתי על מדובבות של סדרות אנימציה נוסטלגיות בערוץ הראשון. ליטפתי את הנחש, והוא הכיש אותי הזנזון! כן, כן, זה היה נחש זנזון!! ראיתי אותו מסתובב לו בצמתים, קורץ לעוברים ולעוברות ושבות, מציע להם גוד-טיים בתמורה למקומונים של יום חמישי. זה היה פשוט איום ונורא. בקיצור הוא הכיש אותי, ובהתחלה נלחצתי – ובצדק – אבל חשבתי שאני אצא מזה. אבל לא!!! לא הצלחתי לצאת מזה כלל וכלל! הארס הרס לי את העצבים, יצאו לי כל מיני הפרשות משונות מכל מיני מקומות בגוף ופירפרתי כמו שוקולד פרה ובסוף החזרתי את נשמתי לבורא(ט). וכשעמדתי מולו בגן עדן, ושאלתי אותו על הא ועל דא, הוא הסכים להחזיר אותי לכדור הארץ עם הניחוש הנכון בטוטו, ואז, אחרי שאני אהיה עשיר ואתרום מדי פעם לארגון הליונז, לארגונים של שמאלנים ולבעלי עסקים קטנים, אז הוא יבוא אליי ככה מאחור, יביא לי צ'אפחה (כואבת) בשכם, ויספר לכולם שהוא היה המח"ט שלי (למרות שזה לא יהיה נכון).. יענו לעשות דאווין. אני בכלל נגד דאווינים – דאווינים זה לעשות דווקא. דאווינים זה אנטיתזה לדארוויניזם! והרי ידוע לכל שדארווין, מלבד כל הסיפורים והתיאוריות שלו, היה בנאדם. בנאדם-בנאדם, גבר-גבר. אמרו שהיה לו זקן מטורף, וגם אני רוצה זקן מטורף. או שפם. או שסתם אני לא אשעה שעווה ברגליים. או שהחברה שלי, ארנונה, לא תעשה שעווה ברגליים. ולמה לעשות שעווה ברגליים כשאפשר במקום זה לרקוד יחף על ראשה של עינב גלילי, בזמן שחמישים מוקיונים כושלים מנגנים תהילים. אני בטוח, שעם קצת מאמץ, אפשר לארגן את זה. משום שאיצטרובלים שדומים לאננס גורמים לי להזיות בשעות הצהריים המאוחרות, אבל הרצון לגעת יום אחד בחפתים של אבי רצון עולה על הכל. על הכל.