Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:46)
What does this big red button do?
מעלית מרכזית שמונה
עשית פעם סנאפלינג לתוך בקבוק של "סנאפל"? אני מוכן להתערב איתך שכן! אולי את זוכרת את זה, אולי לא. דבר אחד בטוח: את ההרגשה הנהדרת של מגע כפות הרגליים עם הנוזל המתוק עד בחילה כמעט ולא ניתן להשוות לשום דבר אחר בעולם - אולי רק ללידה של בן ראשון, או לפעם הראשונה שנדרסת לך האיגואנה, במיוחד אם זאת הייתה איגואנה שהיה לך קשר עמוק איתה, ששכבתם יחד במארבים, שניטרלתם ביחד מוקשים בשדות רמת-הגולן. זכרונות חסרי-תכלית, נטולי-ורידים, חסרי עמוד שידרה. את לוקחת כמה יריות, את עושה פירסינג לדמות קרטון מכוערת עם שפם ממרחק של כמה יארדים, לכול אורך התהליך את חושבת מה הלך לא-נכון, אילו מילים מטופשות את אמרת בזמן של לחץ חמור על החזה. בכל דרך שאת מניחה את זה, את מוצאת את עצמך בפינה החשוכה, לבד ומדממת. בסאלאמינבק, הם פנו אלייך כ"ג'ואיש גירל" - מתוך נימוס. זה היה כיף שלפעמים, באזורים הנידחים ביותר, את היית היחידה שכיסתה את החלק העליון של הגוף. את לא היית דתיה, אבל משום מה הרגשת צורך להדליק שם נרות של שבת כמו שאמא שלך עשתה. זאת לא הייתה שליחות – זה היה כדי לעשות דווקא. דווקא.. זה מרגיש כמו קורנפלור.

מה את עושה עם גלשן ורוד נקי ומצוחצח באמצע הדיונות של המדבר? את לא יכולה לעלות עליו בגלל שהרגליים שלך נהיו עייפות וחסרות-תחושה. האם את נשכבת על האדמה ומחכה לנשרים שיקחו אותך למעלה? האם את מרימה עקרב שחור ושותה את העוקץ? אני יודע שהייתי שמח לחיות עכשיו בכפר ענקי של חמוסים. כן, כן, תצחקו עליי כמה שבא לכם, אבל כפר ענק של חמוסים זה היעד שלי. זה יהיה כמו הכפר של הדרדסים מסידרת האנימציה, יהיו פטריות ענקיות ויהיה צחוקים כל יום, ויבנו במיוחד מעקה כמו ששמים מול מבנים ציבוריים ואפשר יהיה לשבת שם כמה חמוסים ככה בשעות אחר-הצהריים ולהעביר דאחקות ולצחוק על הבנות שדלוקים עליהן. וכל יום נחזור הביתה, נאכל ארוחת ערב שתכלול: צנימים, אטריות, גזר מבושל, אספרגוס מבושל (עם הרבה מלח), שניצל עוף/טופו/קינואה ברוטב חמוץ-מתוק, גבינת קוטג' רזה, סלט ירוק, רפרפת בטעם משמש או תות, בוטנים, שזיף או תפוח. מדי פעם נגניב שלוק או שניים של ייגר או של נוזל לניקוי כלים (זה בריא – מכיל נוגדי חימצון לרוב). כל שבוע תיפול איזו צרה על הכפר שלנו: פעם זאת תהיה מכשפה רעה עם צחוק מרהיב ושיניים ישרות (בזכות הרפואה הדנטלית המודרנית) שחזרה זה עתה מטיול ארוך באוקיניה והמזרח, או לחילופין יוסי סיאס יבוא וישיר לנו שירים בספרדית ואז יצבע את קירות הבתים בסגול ויוסיף גם נצנצים ומדבקות של סנאים וסטיקרים בעלי אופי שמאלני לאיטרי יד-שמאלם. לעתים, ככה, בשביל הריבוד והגיוון, נערוך 'ראלים' של מחאה ונעשה למצלמות תנועות V עם הידיים על העיניים כמו ב'ספרות זולה', ואז נקנה בחנות ספרים מלא אנציקלופדיות ונשרוף אותם כצעד מחאתי בתור הניהיליסטים שאנחנו. כן, כן, זה יהיה מרגש, זה יעשה לנו רטוב שם למטה, כמו בוונציה.

נמאס לכם לעבוד? לחיות מטיפים? ללחוץ בלי כוונה (או עם כוונה) על באנרים שנעשו על ידי חובבנים? לגנוב תכשיטים מהמגירה של אמא שלכם תמורת שקיקי קטשופ היינץ? גם לי, גם לי! לעבוד זה מסריח (לא תרתי-משמע). לא צריך לעבוד. תנו לפראיירים לעבוד! לטחון! גם שמונה-שמונה במחסום! תנו לאנשים המסכנים לקרוע את העכוז שישים שעות בשבוע ולגמור לעצמם את הבריאות כדי לקנות מסכי טלויזיה עם חדות-גבוהה, לי נמאס. אני לוקח את הרגליים שלי למעבורת החלל הקרובה ונשאר שם הרבה זמן,להביט החוצה מתוך האינקובטור אל עבר הריק האפל שמסביב, היכן שמנצנצים להם מיליוני כוכבים ענקיים. וכמו דמות מצויירת אהובה וצהובה, גם אני אפתח חטיף מלוח לאירוח שנארז בוואקום ואתן לכל תוכן השקית להתפזר במרחב, וארחף מצד לצד ואנגוס לי להנאתי. נגיסה, ועוד נגיסה, ועוד. נגאסקי? לא תודה! שמעתי שלא משהו שם בתקופה הזאת של השנה! יש מלא תיירים יפניים. לא כדאי בכלל. והמחירים באכסניות של הבאקפאקרס? אלוהים פאקינג ישמור! שמירה אימבר היא סוג של פנטזיה לא ממומשת? ואיך אני אמור לשלם הכל בלי האמריקן אקספרס? אוקיי, זהו, אני מקים חברת קאש שתשווק כרטיסי ימנייט אקספרס! גם ככה, בסופו של דבר, עמוק בליבנו, תימנים. כולם תימנים ללא הבדלי דת, גזע, מין, צבע עור, השקפת עולם, לאום, כישורי נהיגה, כישורי בישול, כישורי תיכנות ב-Cobol, כישורי התמצאות בקניון רננים וכישורי התעמלות אומנותית באליפויות מתנ"סים באיזור בורגתא רבתי. אני בעצמי לא יודע למה אני נמשך לבורגתא.. אולי אלו הן השקיעות המרהיבות בצבעים של ורוד וכתום, אולי הפרדסים והניחוח הנעים העולה מהם, אולי האוויר הצלול, אולי הבנות בחצאיות הלבנות.. אני לא יודע, אני לא רוצה לדעת. כשאדם אוהב, אדם אוהב בכל ליבו, אדם מוכן למות למען אהבתו. וכן, גם אני, שבוי בקללה הזאת.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!