ככל שעמדתי יותר כנגד השלג, ככה הרגשתי יותר שמח והמצברוח שלי השתפר. עכשיו, כשאני רחוק מכל דבר שאני מכיר עד לטווח של עילפון, אני יכול להרהר שוב בצורה ברורה וצלולה. אז את נעמי, שנטשה אותי אי שם בסוף שנת 99', אני מחשיב כדבר הכי קסום שקרה לי בחיים. זה היה המבט שלה, שהיה ריק לגמרי, כאילו היא גופה, והאדישות שלה לכל דבר והשיער הבלונדיני שהיה כל כך דק שממש היה אפשר לראות דרכו. והדרך שבה היא צלתה איתי מרשמלו על שיפודי עץ בסוף החורף. אז במקום לנטור טינה, התחלתי לעשות דברים חסרי תכלית, כמו להפוך לאלוף דוקים או לטרוף חריצי גבינה ענקיים בתחרויות בינלאומיות. אבל זה לא כאילו שממש רציתי את זה יותר כמו שהייתי צריך את זה: כשאני חושב חריצי גבינה אני נזכר בציצים שלך.

בהתחלה, כשאמא שלך עוד הייתה במיטה, גססה את לילותיה האחרים, היינו פסלי אבן. אני חלמתי להיות דוד, ואת הגשמת את מטרתך והפכת למינרווה, או לגרגוייל מאבן חלמיש. אף פעם לא היית ידידותית לסביבה, זה תמיד היה סינר עם איור של לובסטר דחוף לתוך חולצת-הבטן, והיה לך את הפופיק הכי חמוד, בשלושת-רבעי עומק. אפילו הטעם של הדם שלך אחרי נשיכה חזקה ללא כל הגיון גרם ללב שלי לפרפר. אני זוכר טיול אחד בחוצה-ישראל, אחרי יום מעייף של הליכה הרמנו אוהל. את החלטת שאנחנו צריכים לעשות מכה: הרבה כסף, ומהר. כמה ימים לאחר מכן, כשעמדנו בתוך תא-טלפון, דחוסים, אחרי שוד של חנות משקאות, ואת הימהמת לעצמך, וחייכת, התחשק לי לדחוף לך את הראש לתוך הפיברגלאס מרוב האהבה. עם הכסף שהרווחנו באותו יום את לקחת אותי ליום שופינג וקנית לי חולצה עם הכיתוב "One Love Fits All" שממש לא רציתי ללבוש אבל מילא, בחיים צריך לעשות קורבנות. בעיקר קורבנות אדם, אבל ניתן גם להקריב בובות לגו. אנשי לגו לא חשים כמעט כאב כי אין להם כמעט חלבונים (הלו? דיאטת אטקינס, מישהו שמע?).

---בעוד כמה שנים/שניות --- יש לי פה הכל ואין לי פה כלום. תודה לכם. זה היה פרץ אנרגיה מטורף. הרגשתי כמו מלך העולם, למרות שידעתי לאורך כל הדרך שברגע שהבאז ירד אני חוזר אל הממלכה. אני לא חשבתי להשאר, אני לא חושב שהייתי צריך להיפרד. בדיעבד, הכל היה טעות. את מכוערת. הייתי שם ועכשיו נזכרתי שבעצם מעולם לא רציתי או תיכננתי להיות שם. יש שם יותר מדי דרמה. ואני בכלל טיפוס של קומדיות. לדוגמה, "שוטרת אינטימית" ו-"ספייס גירלס, הסרט". והיית חולה, ולחתול שלך תמיד היה קונוס על הצוואר, כאילו מע"צ עובדים עליו או שהוא עובר אימון בהפועל חיפה. אין לי שום דבר בעדכם. אני רואה את האמת, לא קשורה לשום-דבר כרגיל, איכשהו הפכה להיות סכמטית, כמו תרגול במעבדה. רשתות חברתיות מרחיקות אנשים, הופכות אותם לטרולים, כולנו נקיים מאשמה, כולנו הגונים, צנועים ומכובדים. או שאולי אנחנו לא אמורים להיות כאלה, בזמן שאנחנו לוקחים צעדים על לשון ורודה ענקית, פתיתי אורז וסוכריות מתפצפצות פזורים עלייה כמו שדות של מוקשים. והזיכרונות שלנו, והטעם והידע הולכים לאיבוד, בכיאוטיקה, בגלל שאנחנו ילדים, אנחנו לא מסוגלים להכיל את הכול. והמחשבה הזאת גורמת לנו להרגיש טוב, ורע, וטוב ורע לסירוגין. ליד הבית, בשעה חמש לפנות בוקר, עם הקרניים הראשונות של השמש, באה דודה לרסק עגבניות. זה טעים, זה גורם לך להרגיש טוב, זה בריא, אומרים שזה מכיל משהו, 'ליקופן'.

ואיכשהו הכל מתנקז פנימה, כמו המים שיורדים באסלה. משום מה יש לי בראש אימג' של היפופוטם לוחץ על הידית של המיכל. זה פשוט נראה כמו הדבר הנכון לעשות. ויש לו את מוסף הכלכלה הצהבהב טחוב תחת הזרוע בבית השחי, ואחרי שהוא מוריד הכול הוא מחייך שמינית חיוך ומסתכל איך הכל יורד למטה ככה בעיגולים. אחר כך הוא מתיז קצת ספריי, משהו עם שם פלצני, 'נבילת הלבנדר'. בחדר המשפחה מחכה לו גבי עמרני, שאומר לו משהו לגבי נפילה של מגדלים. "עזבי אותך, עמרנילה. לא בשביל זה אנחנו ידועים בציבור, שאחרי שאני יוצא מהישיבה את מפילה לי את הפנים. את גם ככה מפילה לי איברים בחדר המיטות. עלק חדר מיטות? הלוואי חדר מיטות! יש רק מיטה אחת וגם היא קטנה מדי מאז ששברתי את הכוס!". ואז לפתע יוצאים מאחורה קבוצה של גמדים, בכל מיני צבעים, הם יוצאים במחולות וריקודים מכיוון המטבח. הם שרים, ומנגנים, "לה-לה-לה-לה-לה" והכל שמייח וצוהל ויש פיל קירקס ומישהו שדומה לאלברט אינשתיים שמחצרץ על סנדוויץ' עם פסטרמה שפג לה התוקף (טיב-טעם?). והשאלה הנשאלת בסוף: כמה גזר אתם אוהבים בתוך הסודה שלכם, והאם, כתוצאה מליקויים בגדילתן של ציפורניי הבהונות שלכן, אתם הולכים להגיש עתירה למשרד התקשורת התימני?