הייתה לכל זה סיבה, אני נשבע לך אהובתי. מעולם לא התכוונתי לפגוע בך, הרי אני אוהב אותך ואהבה שלי תימשך לנצח. הלוואי והאהבה שלך אליי הייתה נמשכת לנצח. אני עומד עכשיו על הצוק, ותוהה, וחושב מה היה יכול להיות אילו.. ואולי.. אבל אחרי כל מחשבה כזאת אני שוב מוצא את עצמי בנקודת ההתחלה ומבין ששום דבר אחר לא היה יכול להיות והכול נועד להיות כמו שהיה והטעם המר של הבגידה והצלליות של האכזבה עדיין מטיילות על גבי כמו אצבעות קטנות וקרות. האצבעות האלו הן כמו האצבעות שלך.

אבל אני לא אומר נואש. אני חושב, שמתחת לשמי הלילה הקודרים אני יכול לזעוק את זעקתי ולקבל מענה. אבל אני תוהה, אני טועה. את טועה ואת לא עונה, ואני מרגיש את הכאב הזה כמו שטף דם. וזה יוצא לי מהאף וזולג על החזה שלי ואני רעב וקר וכחול ורק הבבואה שלך מתנוססת מקדימה ומאחורה ואני מרגיש.. הלוואי. אילו רק יכולתי שוב לעמוד לפניך ולאמור לך. להגיד לך את כל המחשבות שלי, את הרצונות העזים. את לא יותר מאשר גופה בשבילי עכשיו. אני חייב לכתוב על זה, אם אני לא אעביר את זה אל הדף אני ארגיש כמו פושע.

זוכרת איך שכבנו ביחד בראש הגבעה, עם הדשא הרטוב והנעים והריחות של תחילת החורף והיה לנו קצת קר אבל לא היה איכפת כי אנחנו חגגנו נעורים והיינו כמו זוג שוטים, מתבוססים בדבש הנעורים. ואת אמרת לי שזה הכול כמו בדיחה ואני חשבתי איך יכול להיות שאנחנו כמו בדיחה, אבל מסתבר שצדקת. שאנחנו באמת כלום ביחד, שלא נועדנו לשום דבר ובעוד עשרים שנה או שלושים באמת לא יישאר מהאהבה הזאת כלום, אפילו לא זיכרון. היינו לנו רק בקבוקי זכוכית ריקים ומילים ריקות. והאמת היא שבכלל לא התכוונתי לכתוב את המילים האלה בגלל שהראש שלי לא נקי, אני לא חושב בבהירות כבר כמעט חודשיים וכל מה שיש לי בין יום עבודה ליום העבודה שאחריו הם הרגשות שלא מרפים כשאני מרגיש כמו טיפש, כמו שוטה זקן ואולי יום אחד אני אשאף להיות עולץ שוב, אבל רק בזרועותייך. בגלל שהחיים הם לא אותם חיים. אני לא יוצא יותר לשחק כדורסל עם החברים, הלוואי והייתי מסוגל. אני יכול לעמוד עכשיו שעות מול מראה ולעשות פרצוף דומם ולהצחיק את עצמי אבל זה לא מרגיש אותו הדבר. את הדם שלך הלוואי ויכולתי לשתות. אני מרגיש ריק בלי החיים שלך.

ואולי בעוד כמה שנים כשממטרות ענקיות ישלטו בפלנטה, אני ארד אל העולם כמו ביסלי גריל ואנקנק את כל מי שיעשה לי חיים קשים בכניסה לסניף בורגר ראנץ' של אלפי מנשה. אלפי מנשה יכלה להיות כמו הבית השלישי שלי, אחרי ירושלים וטורונטו. טורונטו יפה בקיץ, היא מרגישה כמו סיקס-פאק של בירות. אני לא ממש יודע איך החיים נראים אם לא מביאים אותה בחרדל ברוטב דיז'ון אבל אני בטוח שאם תפיל על פוסטר של צביקה פיק אולר שוויצרי חלוד אז יכול להיות שתקבל במתנה מקרוב משפחה מדרגה רביעית איזה סוג של חתימה בעיפרון משאלתיאל קוואק. יש מקרים שבהם חתימות מסלבריטאים אקראיים יכולים להיות יותר מסתם נבירה באוקיינוס השקט, על אוצרות הטבע השבירים שלו והנקניקיות-עגל הלא כשרות. אני מאמין שאם כולנו נתאחד ונעמוד עם נרות נשמה מאחורי בובת קרטון של ספי ריבלין של הלוטו ונשיר ביחד שירים של אהבת מולדת אז תגיע, אולי, הגאולה.

גאולה זה משהו שבהחלט ניתן לשאוף אליו. אני לא מתכוון לשאוף שום דבר חריף או דלק או דבק. מספיק יש לי בעיות עם התמיכה הטכנית של הלקוחות הלא-מרוצים של הקפה הטורקי של עלית שמעלילים עליי שאני מנגן בחלילית תוך כדי רכיבה על תלת-אופן סגול עם נמשים אשר יוצר בסקנדינביה וקיבל תו-תקן של הממשלה האוסטרו-הונגרית. אם בא לך ארטיק אני לא אגיד לך לא. אין לי בעיה עם סוכרים, אני בכלל שונא ממתיקים מלאכותיים. כשמם כן הם: מלכותיים. ואני הרי דוגל בדברים הפשוטים של החיים. לדוגמה מים. עם מים אני בהחלט יכול לחיות בשלווה. שלווה ברטי יכלה לבוא לי טוב על אוקסימורון. אני לא מכיר את הגברת שלווה ברטי, יכול להיות שהיא כלל איננה קיימת במימד זה, אבל אני מעדיף לחשוב שכל עוד יש נתחי עוף שמרחפחים להם באין מפריע בחלל הקיברנטי אז בהחלט ייתכן שתעדיף להתשכר ולהביא אותה באיזה חיבוק חסר משמעות לדוב נמלים שדומה ממש לילד שמופיע על האריזה של שוקולית מאשר להתמכר לרוח הנעורים של אלפי מעריצים שמרנים של דוסטייבסקי. אני לא יודע. בהחלט ייתכן. זה סביר. אבל לא סביר סנטר – בסביר סנטר היה מין מרכז כזה למשחקים של לייזר ותמיד הרובה שלי לא היה עובד והייתי מסיים במקומות האחרונים וזה עשה שמות לדימוי העצמי שלי ובעיקר לשאיפות שלי להיות יום אחד קופאי בכיר במקדונלדס.