Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

24th March, 2019 (17:17)
Come get some!
יומן של אף-אחד
1. פשוט תעביר את זה הלאה

גם אתה מנסה להצדיק את הקיום שלך כמו כולם. לא, זאת האמת, זאת האמת האבסולוטית. אתה לא משלים עם זה, כמו שאתה לא משלים עם זה שהחברה שלך מזדיינת עם השכן האסייתי שלכם שגומר לה על הפנים בדיוק כשאתה פותח את הדלת אחרי שעמדת בפקקים ביציאה מהעיר במשך שעה ועשרים דקות. אתה לא משלים עם זה, אבל אתה לא יכול להתכחש. אתה עדיין רואה את הנוזל הלבן שלו ניתז על הגוף של החברה שלך, על העיניים שלה, בתוך הפה שלה, נוזל על הצוואר ומטפטף על החזה שלה. זה נראה אפילו דווקא טוב מהצד, פורנו-אסק, עד כמה שזה אפשרי כשמדובר בחברה שלך מזה חמישה חודשים אחרי דוגי. היא פאקינג לקחה אותך לפגוש את ההורים שלה בוילאג', מה שגורם לך לתהות וגם להיגעל כמעט סימולטנית. אולי יש הסבר טוב יותר, משהו לוגי, משהו כדי לסבר את האוזן, סו-טו-ספיק. זה חייב להיות משהו אבסטרקטי, פשוט, צירוף מקרים, אולי סתם כואבת, אולי סתם בוגדת, אולי היא זרקה אותך באמצע הלילה וחשבת שאתה חולם את זה כי היית בשוק של בוריטוס בחמישים סנט מ"מאקי'ז".

אין שום קיום. יש כלום, אין קיום. יש ארבע ספרות על הצג הדיגיטלי, מופרדות בנקודותיים, והן סופרות למעלה במהירות, אבל אין קיום. הן ירוקות, אתה מסתכל עליהן ממרחק של חמישה מילמטרים, כי ככה הן נראות גדולות ואמיתיות. תמיד רצית לשבור צג כזה כדי לראות מה אם.. אתה לוחץ על הכפתור הלא נכון. יש ג'ק בקופסה, הוא קופץ החוצה, אקורדיון. אתה משועמם, איבדת את השפיות. אתה סופר כבשים, אומרים שזה טוב. כבשה אחד. שוב ספרות ירוקות. מתישהו זה יפסק. מתישהו, בעוד כמה זמן, זה יפסק, הספרות יפסקו, האורות ידלקו, אף אחד לא ימחא כפיים, אתה תירד מהבמה מובס, אבל עם חיוך: המערכת ניצחה אותך, ואפילו יותר מאת כל השאר, בגלל שהעזת להתנגד. לפעמים יש 'ביפים', אתה תמיד תחפש אחר ה'ביפים'.

שבע איי-אם. אתה מרים את היד, קצת. אתה שומר אנרגיה. יש חריקה, 'סקוויק', זה לא מתרומם. היד השנייה, והיד השלישית. יש מגע, יש חיכוך. אתה לא מסתכל, אתה מפחד להיהפך לנציב מלח. זה הולך הלוך ושוב, הלוך ושוב, הלוך ושוב, מתחנן לרגיעה. אתה תופס את זה, אתה קורע את זה בדמיון, ואז אתה נוחת חזרה במציאות ואתה לא בטוח אם חלמת או סתם דמיינת בקול רם. יש לך בראש, היה לך בראש מין אימג'. אימג' מעורפל, עם עשן והבהובים של צ'קלקות, ועמדת באמצע והיית מבסוט כשהכל מסביב קרס. יכול להיות שעבר שם בדיוק מישהו וריסס את כולם עם חתיכת ברזל כהה ושבמקום דם השפריצה מכולם ריבת מישמש תוצרת בית. זה קצת מצחיק, מעלה גיחוך, אפשר להסתיר אותו בקלות מאחורי מצחייה או מתחת לכף היד. זאת נסיכת הקרח הקטנה האישית שלך. אתה לא מאמין שאתם בחרא הזה ביחד, זה הזוי, זה ספוקי. זה עצוב. אתה יודע שאתה רוצה שוב להרגיש כמו ילד קטן מחדש, במקום גדם עץ חסר תועלת באמצע של שומקום. חרא. אוקיי, בואו נחזור אחורה קצת, כדי שיהיה לכם טיפה מושג מה הולך אולי.

2. מסע שורשים

הייתי במוסד שיקומי. חייתי מסיגריה או שתיים ליום, ושיחת טלפון לעולם החיצון פעם בשבוע, לסבתא שגססה. החיים היו טובים: חברים, משקולות, חברים, אסור להביא ביד במקלחת, רק להביט מחוץ לסורגים ולהתפלל ליום טוב יותר. היה לי מספר על הזרוע, יותר מדי ספרות - קיבלתי אותן ביום שהגעתי. הם לא אמרו לאן הם לוקחים אותו. הם פשוט לא אמרו כלום. הם ידעו. היו רחמים, היה אפשר להריח את זה באוויר. האיש שישב לידי היה פסיכי. אמר דברים משוגעים כל הזמן. לא פחדתי ממנו - לא פחדתי מאף אחד מימיי - הוא פשוט עשה אותי עצבני. שנאתי את המבט שלו, אבל לא יכולתי להתחמק ממנו בגלל שלא היה לאיפה להסתכל. אני עדיין לא יכול למצוא את המילים להסביר או לתאר.

הימים חלפו להם, במהירות. הרגשתי כאילו אני מתבזבז עם כל יום שעובר, במקום החשוך ושכוח האל הזה. קירות אכולי ריקבון, קורי עכבישים, אל תתחילו אפילו לדבר איתי על השירותים. אבל גם חייתי בשביל לצאת יום אחד אל האור, להרים את הראש שלי למעלה. זה לא היה קל, אני אומר לכם. ההרס של הכל הוא לא ההתחלה של כל דבר אחר. סבתא מתה, הם אפילו לא נתנו לי להניח פרחים על הקבר שלה.

כשסוף סוף שוחררתי, והם חתכו לי כמה שנים על התנהגות טובה, הרגשתי רענן. קרני השמש הראשונות סינוורו אותי. זה לא היה קז'ואלי - הלכתי בתוך מנהרה של אור. המגפיים שלי דרכו על עלים בהירים, הייתי אדם חופשי, שוב. ההיפרדות לא הייתה קלה - הם חייכו וממש שמחו בשבילי. אמרתי להם שאני אבקר, או לפחות אכתוב בימי ההולדת. הייתה לי את המזוודה ביד, מזוודה שהייתה - מבחינה פרקטית - ריקה. אבל הרוח שצלבה אותי גרמה לי להרגיש טוב. הלכתי להשתין בצד הדרך וראיתי שני סנאים עם ידיים מלאות באגוזים כמו שמראים בסרטים המצויירים.

זאת הייתה דירה מסריחה. תרתי משמע. הייתי צריך להאבק באופן יומיומי עם פגרי החיות שהושלכו לפח האשפה הגדול בסמטה. הצחנה - לא משנה מה עשיתי - לא נעלמה. תיפסתי על הקירות.

פגשתי את דורותי בסאבווי. מצחיק לחשוב איך מהערה קטנה לגבי כובע מצחיה נרקמת מערכת יחסים שמערבת סקס, אכילת אוכל סיני יחד תוך כדי צפייה במרתונים של שידורים חוזרים של "שלושה בדירה אחת" ולבסוף גם הרבה כאב. זה היה נהדר כל עוד זה נמשך. גבר צריך ילדה שתדאג לו, שתטפל בו ותטפח אותו. איזה מלאך יכול לספוג כל כך הרבה חרא מבנאדם. אולי התחלתי לקחת אותה כמובן-מאליו. טעות ראשונה. הבחור הסיני היה הטעות השנייה. אני מניח שפשוט לא חשבתי שהיא יכולה להימשך לבחור כזה. אתם יודעים, אחד מהממזרים המטרוסקסואלים האלה. כשאני הייתי בעבודה, היא הייתה משקה אותו בכוסות לימונדה בתמורה להימצאות שלו לידה, לחברתו. בן זונה מסריח. הייתי מבצע עינויים של ימי הביניים בתחת הצהוב שלו, אלמלא הייתי על-תנאי.

אחרי זמן מה, הזמן מפסיק לזוז. אתה בלולאה, תקוע, מבלי שיש לך את היכולת לצאת. כל בנאדם שאתה רואה, כל תזוזה שאתה מבצע - זה נראה כאילו זה כבר קרה בעבר. טורים אחרי טורים, שורות אחרי שורות. הרגשתי כאילו אני לקוח מאיזה סרט טריפי של שנות ה-70. הצבעים, הצבעים. שפנים מרחפים. מערבולת בתוך הזמן. מנועים ענקיים של ג'נרל מוטורס בלי משקל נעים במעגלים אליפטיים. ועכשיו אני כאן.

3. תרמיל הגב

אני עומד בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון. מעיל הסערה הכהה שלי לא מגן עלי מן הרטיבות של גשמי ינואר, אני שוחה ביבשה. איש הקשר שלי מגיע שתי דקות מאוחר יותר. אני מתרשם שאיש הקשר היא פצצה לא נורמלית עם שיער בצבע אדום-אש. אני לא ממש יודע מה אני אמור לעשות, אבל מנסה לשחק אותה 'קול'. "ארנסט" היא אומרת תוך כדי שהיא מושיטה לי מעטפה חומה. "אבל.. מי? איך? למה?" אני שואל בקול הכי סמכותי ומקצועי שלי. "אתה תבין כבר לבד" היא עונה ומסתלקת.

בדרך חזרה הביתה אני מוצף בזיכרונות. שוב קשה לי לראות מבעד לטיפות הגשם, המגבים שנעים מצד לצד והדמעות. אני מוחה אותן עם הגופיה השחורה. אני מפעיל את הרדיו כדי לנסות לצאת מזה אבל ברדיו יש רק שירים שמזכירים אותך, וזה עושה אותי מעוצבן. ממול אני רואה אור חזק, אבל מנסה להתעלם. פתאום צפירה - כמעט התנגשתי חזיתית במסעית שהובילה בקר. אני מנער את הראש כמה פעמים רק כדי לשמור על השפיות לעוד רגע או שניים.

חוזר הביתה ומתיישב בחדר הריק שלי מתחת לנורה קטנה שתלויה עם חוט חשמל ארוך בצבע לבן וליד שולחן קטן שעליו מונח טלפון חוגה ישן. אני פותח את המעטפה בזהירות ומפזר את תוכנה על השולחן. ערימה של מסמכים, תמונות ומזכרים חתומים בכתב יד נשפכים החוצה וממלאים את המשטח. אני עובר ברפרוף על מספר תמונות, מנסה להסיק דבר מה על מה אני בכלל אמור לעשות. מישהו שהעריך יותר מדי את האינטילגנציה ואת כושר ההתמצאות שלי עתיד להתאכזב. אני מניח את המסמכים והולך לישון.

4. דריסת רגל

"זה יהיה שבעים וארבע שלושים" אומרת לי הקופאית. "לעזאזל, הדברים האלה נהיים יקרים מיום ליום". היא מחלצת חיוך של משיכה וסלידה: לא אכפת לה שאני מכור לתרופות ללא-מירשם, אבל היא יודעת שזה מונע ממני להיות משהו אדיר, גדול מהחיים. אני לא סתם מחמיא לעצמי, אני לא חושב שאני כזה שחצן או יהיר, פשוט ככה אני.

אני עוזב את בית המרקחת. מסביב הכל הומה, רוגש ורועש. מרגישים שזה יום רביעי: אווירה של אירגון כיאותי, אנשים בחליפות מחוייטות מתרוצצים ממקום למקום, עם אוזניות בלו-טות' מהודקות לאפרכסות אוזניהם או עם ארגוניות אישיות ביד. לכולם יש דרך, לכולם יש כתובת. אתה כמעט יכול לראות בלונים לבנים שעליהם רשומים עם שמות, מספרי טלפון, אימיילים וכתובות משרדים מרחפים מעל לראשיהם. אני מניף אצבע אחת, ותוך פחות משניה אני עוצר טקסי. מבט אחד אל העיניים המשתקפות אליי מהמראה של הנהג - כמו שלימדו אותי כשהייתי קטן - כדי לדעת אם הבחור שפוי ולא מסיע גופות במשמרות הלילה או משהו הפוך אחר. העיניים נראות בסדר, נהג עם עור בצבע מוקה אבל מבט מחייך של איש משפחה מאושר עם אישה סקסית בהריון פלוס שלושה. אני קופץ פנימה ותוך כדי מוסר לו את הכתובת, ג'ושוע אבניו פורטי פור.

אני משתוקק להגיע לשם. שמעתי שהמקום הוא אחד הטובים במדינה, ואני חייב משהו טוב רק כדי למתן את החרא הזה, את תסבוכת ההתמכרות. "אני אתן לך עשרים אקסטרה אם תביא אותי אותי לג'ושוע בפחות מעשרים דקות" אני זורק לנהג. "אני לא יכול" הוא עונה לי בקול לקוני, של נהג מונית שכבר ראה הרבה נותני אקסטרות בחייו, "עם התנועה באיזור הזה בשעה הזו אתה תצטרך ליסוע על גגות של רכבים אחרים כדי להספיק". זה ברור-מאליו שהוא צוחק מבפנים. "תקשיב", אני אומר לו ומת להביא איזה משפט כמו "לא אכפת לי מה תעשה, כמה נשים זקנות שחוצות כביש תצטרך לדרוס כדי לעשות את זה, אבל אתה תביא אותי לג'ושוע באחת עשרה וחצי. קאפיש?". במקום זה אני אומר "לא משנה, קח את הזמן". זה בסדר, אני גם ככה לא ממהר לשום מקום מיוחד.

5. האנרכיסט

גיליתי את הכוח שבאיפוק, שבריסון העצמי. הבנתי, סוף סוף, שהדרך טובה יותר מהיעד. בגלל זה אני מוריד את עצמי לאפר כל הזמן. זה כל כך הרבה יותר קל להישאר מאחור ולהיסחף במקום לרדוף אחרי הארנבת. בגלל זה כל כך הרבה פעמים אני הולך ברחוב עם חיוך: אני הורג עם חיוך. זה כל כך הרבה יותר טוב לחשוב שאני טוב יותר כשלמעשה אני לא. כולנו חתיכות חרא. החרא של הבלנודה הזאת לא פחות מסריח מהחרא של עובד הזבל במשאית שאוספת את האשפה שלנו בכל יום שני וחמישי. אבל אני מנחש שאני לא מגלה לכם שום דבר חדש, נכון?

ובכן, הנה משהו חדש: שניים מתוך שלושה אנשים במחוז שלי אלרגים לחלב ומוצריו בדרך זו או אחרת. בין אם הם יודעים זאת ובין אם לא. טוב, כי אתה לא יכול לדעת אם אתה אלרגי למשהו אם אתה רק לעתים נדירות מרגיש את תופעות הלוואי. אבל תקלטו את זה: אם אתם מערבבים כוס חלב עם שתי כפות של מחית בננה וכף אחת של קוניאק, ואז נותנים את זה לאחד מהיותר-אלרגים לארוחת בוקר, אתם די מכסחים לו המערכת החיסונית. אבל כל זה רק משחק ילדים: כשאני מביט על ערימת התרופות ללא-מרשם שמונחת בשקית שאני אוחז ביד שמאל, אני מסוגל לראות מכרה זהב מזוין. זהב טהור.

המונית עוצרת בחריקה ואני יורד ממנה לאיטי, אפי מכוסה בריבוע נייר טואלט משוח באלוורה. אלוורה זה מצכיקי, זה כמו להגיד "הלו? וורה?" בטלפון, אבל להתכוון לחומר שעושה נעים בעור של האף במקום. עא? לא, ורע!

אני נכנס פנימה אל תוך המבנה שבאופן לא מפתיע הוא מוזנח ודי נטוש למעט אנשים מיניאטוריים ממוצא מקסיקני שמתרוצצים במסדרונות שלו כמו עכברושים אחרי גבינה צהובה. המזכירה בכניסה נראית סטאז'רית, אני שואל אותה איפה סאם ויודע שאני לא הולך לקבל ממנה שום פידבק. אני שואל בפעם השנייה, אין תגובה. כמה שניות של שקט. אני צועק עלייה בקול קצת יותר אגרסיבי, היא מרימה את הראש מה'קוסמופוליטן' ומסמנת לי עם הראש להכנס פנימה. אני מודה לה מקרב לב (ברמה צינית) ומתחיל לפסוע לכיוון הכללי אליו סימנה.

6. הם יורים גם בקרפיונים עכשיו

נכנסתי לתוך המשרד שלה והיא עמדה שם עם הגב אליי, שיערה הזהוב פזור ואגנה מובלט מעט, כמו שאני אוהב. לא התחשק לי לדבר, בטח גם לה לא. עבר הרבה זמן מאז התראינו, והיא לא ידעה שאני מגיע. גם אני לא ידעתי שאני מגיע למען האמת, אבל זה פשוט יצא ככה. אף אחד לא יכול היא לראות שאני פותח את האבזם של מכנסיי. סאם עלעלה בדו"חות מס , מדי פעם הביטה החוצה מעבר לחלון, השתקפות פניה בזכוכיות הנקיות להפליא. גם התחתונים שלי נפלו. התקרבתי אליה, החבל בידי, מוכן לחניקה. לפתע הגוף שלה קפא – היא קלטה אותי בעזרת החוש השישי המפותח שלה – ואז שוב הרפתה, כאילו כדי לא לעורר את חשדי. אבל אני מכיר אותה טוב, היא מכירה אותי טוב. עצרתי לשניה. "אני מקווה שזכרת להביא את הוודקה-אשכיות". הנחתי את הבקבוק, עטוף בניילון כסוף, על שולחן משרדה. "אתה לא מגולח", "אני בצבא עכשיו. חיילים לא מתגלחים". "אלא אם, כמובן, אתה חייל בצבא של אנטילופות טורקיות בדרך לכיבוש הפונדק בצומת קסטינה, מה שאתה בבהירות לא". היא צדקה. היא, כרגיל, צדקה, ואני הייתי צריך לספוג את זה, וזה נפל עליי כמו רעם ביום בהיר. "אני רוצה שתראי לי את אוסף עטיפות הצנצנות של הסלק החבשי שלך, את יודעת שזה הדבר הנכון לעשות". היא שתקה למספר שניות, דמיינו שיש מצלמה על ריצפת הפרקט הדביקה, בין הרגליים שלי, מכוונת אל הכיוון הכללי שלה. ושתיקה, אולי בדיוק איזו טיפה של מים שדלפה מברז סמוך פוגעת בתחתית של כיור טיפה מלוכלך.

וכולנו מחפשים את הבטחון. הבטחון בעצב, הבטחון באובדן, הבטחון בטרגדיה. הבטחון שמחר משהו רע יקרה, מישהו ימות, לפחות, ונוכל להתאבל עליו ולקטר קצת לפני הקפה של הבוקר, ואחריו. הבטחון בארוחות של בתי קפה, בתוך קרטונים ופלסטיקים והחומר המוקצף הזה שעושים ממנו כוסות למשקאות חמים. הבטחון שכל יום יהיה אותו הדבר וכלום לא ישתנה, הבטחון שנעצום עיניים בלילה ובבוקר לא נפקח אותן עוד. הבטחון בפאקצות מפתח-תקווה (או מכל ישוב יהודי אחר לצורך העניין). הפסימיות הקוסמית. אי שם בחלל, בין מיליארדי כוכבים מנצנצים, מרחפות להן טרמפולינות ענקיות, משייטות להן בחלל האינסופי, מתגלגלות לאיטן, בחצי קצב, בעצלתיים, מחכות לחייזרים כדי שיבואו לקפוץ עליהן קצת. הטרמפולינות שהן בריחה מהמציאות, מעברי זמן-מקום, של אנשים קטנים וירוקים, של חריצי גבינה איכותית על קרקרים אנגליים. מחבק אותה, עוטף את גופה החם בזרועותיי. אנחנו מושלמים עכשיו - אנחנו יישות אחת. אבל אני מתחיל, בראש שלי, להרגיש את זה. זה מגיע, זה כמו גל ענק, שמתחיל בירידה הקלה הזאת של מיפלס המים, שאתה מרגיש את הטמפרטורה של הגוף שלך קופצת בבת אחת בכמה מיליוני מעלות, כמו סערה מבפנים, כמו חיוך עצום עם קריצה חצופה.

איך לכל הרוחות הם מצליחים לגרום לטילי 'שיהאב-III' לעוף כל כך רחוק מבלי להתפרק באוויר?! וואט דה פאק!

7. הד-פירסט

ממש כמה מטרים ממרכז הצומת, הלסת שלו מדממת, שלוש לפנות בוקר, הוא עם האגודל למטה מנסה לתפוס טרמפ, רצוי עם נהג כמה שפחות שיכור. האורות מסביב גורמים לו להרגיש כאילו הוא נמצא בתוך הזיגוג של עוגת יום הולדת. הוא הולך מצד לצד, בחוסר נוחות. מעט הרכבים שכן נוסעים בכביש פשוט חולפים להם, מבלי להראות סימני חמלה או אמפטיה עם הסיטואציה של הבחור שלנו. בדיוק עכשיו עובר שם רכב, זה מאוד סביר שכלי הרכב - סוג כלשהו של פרייבט בצבע צהוב - עף על הכביש בערך ב-160 קמ"ש, מהר מדי אפילו כדי לכתוב את מספר לוחית הרישוי אם אתה עומד באופן סטאטי ורק בקושי בולע את הרוק של עצמך.

הצדיקים נכנעים לעצמם, הנבואות עומדות כמסדר כוכבים מול גופותינו. כשאנחנו מדברים אנחנו פוצעים, צלקות שהן קורבן של החיים. האהבה שלנו היא רצח, רק לעמוד על הברכיים ולהתפלל למוות. כמו לאבד את עצמנו ברגע.

נפסיק לכעוס.
נפסיק לבכות.
נפסיק לשקר.
נפסיק להיות צבועים.
נפסיק לגנוב דברים קטנים מהמכולת.
נפסיק לבזבז מים וחשמל.
נפסיק לבגוד.
נפסיק לקלל בכבישים.
נפסיק לעשן.
נפסיק להכאיב לחיות.
נפסיק להשתמש במיכלי ספריי שפוגעים באוזון.
נפסיק לאנוס.
נפסיק להיות חירשים ועיוורים למצוקות העולם השלישי.
נפסיק לקרוא לאנשים בשמות.
נפסיק לזייף כסף ואורגזמות.
נפסיק ליצר נשקים להשמדה המונית.
נפסיק ללכת בעקבות מנהיגים מושחתים.
נפסיק לכאוב.
נפסיק לרטון ולקטר על כל דבר.
נפסיק לשדר תכנים בלתי-הולמים במדיות הפומביות במהלך שעות היום.
נפסיק לעוות את הצדק.
נפסיק להרוג אחד את השני.
נפסיק להישבר בנקל כמו זוג חתולים סיאמים מחרסינה בסלון ביתו של נחת ותיק.

הנה אנחנו, הקולות המרקדים, בתוך קונכיות-פאר, רק חלזונות שממתינים להתממש, לגרום לדברים להיחשב, לחיות באושר ובעושר עד עצם היום הזה. או להתיישב על איזה סלע שם בחוץ עם איזו בירה, להביט אל השמיים ולספור כוכבים. אבל כל כך מוקדם, והדמעות ממלאות את משקפי השמש ולא יכול להיות יותר טוב מזה.

אני ודורותי ישובים על מחצלת, על ראש גבעה שמכוסה דשא באמצע סנטרל-פארק, ממלאים יחד את אחד התשבצים במוסף הפנאי של יום ראשון. די שקט, חוץ מהקולות האקראיים של ילדים מתרוצצים ופעמונים של כלבלבים במרחק. השמש באמצע השמיים: חמים, אבל עם רוח קלה ונעימה שמנשבת לנו בפנים. לפתע אני קולט מלמעלה מסך פלזמה ענקי. אני מהסס לשניה או ארבע, ואז המסך נדלק ועל הצג מופיע לא אחר מיעקב אחימאיר. הוא מאיר עלינו ועל העלים שמסביבנו עם פנס של מאגלייט שבטח היה מסתובב איתו בימי השירות הסדיר שלו. "אני לא מאמינה!" דורותי פולטת לפתע (לא גרבר), "יעקב-יעקב! הוא כאילו הגורו שלי! עוד מהימים בהם הייתי מוכר בייגלעך שעיר ליד הטיילת של נהריה!". מה? מה קורה פה?! אני מנער את הראש קדימה ואחורה במהירות. אני לא בטוח ששמעתי טוב, למרות שההגיון כבר הסכים עם זה שדורותי הייתה פעם היפופוטם צ'רקסי לפני גיור בסניף עתלית של הסוכנות היהודית. העצב והכעס נמהלו עמוק עמוק בתוכי. "למה?" אמרתי, בקושי רב, "למה.. למה לא אמרת לי.." ואז עשיתי פאוזה והמשכתי "..שום דבר?". היא הביטה בי, מאוכזבת מעצמה, מחפשת איפה לקבור את המחושים. שתיקה מעיקה. "תקשיב, היינו בהתחלת הקשר. וממש חיבבתי אותך. זאת אומרת, אפלטונית. ולא רציתי לפגוע בך, למרות שהייתה לי הזדמנות טובה אז באותו ערב כשנרדמת אצלי באמבטיה וכבר עמדתי עם טוסטר פועל בידיים מוכנה לזרוק פנימה". היא הישירה מבט של הגינות לתוך עיניי. "אבל.. נהריה?!" המשכתי, כמו גשש-בלש מיומן שזה עתה גילה את נפלאות האימו-קור. "כן, נהריה. ההורים שלי עשו שם את ירח הדבש שלהם. זאת דווקא עיר די מגניבה אם אתה מתעלם מדובי הגריזלי שטורפים בבקרים את משמרות-הזה"ב. שתדע לך שיש לי תוכניות גדולות לגבי העיר הזאת". "כמו מה? להיות כוכבת פורנו חיות?!" הגבתי בציניות. היא שתקה – הבנתי שההערה הזאת הייתה טעות. היא הושיטה לי ליד נגן אם-פי-4, וסיננה משהו בסגנון "תגיד לי מה דעתך. לפי דעתי, MILF בלונדינית מנוסה הייתה הולכת טוב יותר עם הסייח השחור הזה". זאת הייתה זוועה, אבל שמרתי על קור רוחי בתוך מקרר-שדה צבאי משוכלל. צפינו יחד בפורנו החיות שבו היא כיכבה במשך כעשרים ושבע דקות, שלושים וחמש שניות ושבעים ושש מאיות השנייה. כשנגמר, גיחכתי קלות וגלגלתי עיניים לחות למעלה אל אותם שמיים כחולים ונפלאים שמתוכם מסתכלים עלינו כל יום וכל לילה במשך 24 שעות ביממה מלאכים טהורים ובוחנים כל תנועה ופעולה שלנו. "את יודעת, לפעמים, מהזווית הנכונה, אם מתעלמים מהצלקות והדיבור המלוכלך, ומאוד כמה דברים כגון ההברזות מה-Jury Duty והחיקויים הגרועים של דונלד דאק ברקע מן הצלם, את ממש מזכירה כאן את המפרי בוגארט". היא חייכה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!