כלום לא נשארה מהזוועה הזאת לה קראו קרמיט החרגול. הקרוסלה הענקית שריחפה בשמיים לפני מספר דקות פגעה לו בראש במלוא העוצמה, הותריה רק גוף ירקרק ומדמם שאיבריו הזעירים פוזרו לכל עבר. זה הרגיש כמו התחנה המרכזית בתל-אביב.

אני וג`סיקה פסענו לנו שם באיטיות, בתחנה גדולה וקוסמופוליטית. היא אחזה ביד שלי ולי התחשק להוריד עליה משהו, אבל הליווי שלה שלח אותי אל עבר חנות הקעקועים היה חזק יותר מכל דרך אפשרית בה יכלתי לסיים את חיי. היא נעמדה בחלון הראווה ואני הינדסתי חיוך מבין, למרות שלא היה לי ממש מושג מה לעשות. היא רצתה לקעקע את עצמה. הצעתי אחד על הכתף, אבל היא תקעה בי את המבט הכי לא-תמים שלה וידעתי כבר איזה איבר בגוף היא הולכת לקעקע. נכנסנו והתיישבנו על כורסאות עור שללא שום ספק עברו כבר ליטרים רבים של דם וזרע ודמעות. ניסיתי להישאר אדיש, למרות שבתכל`ס ממש ממש רציתי כבר לברוח משם, אבל היא בשלה. התיישבה מולנו על השולחן איזו בלונדה אחת שנראתה כמו לונה ואשון מההיאבקות, והתחילה להגיד לנו משהו במבטא מולדבי כבד שלא כל כך הבנתי בגלל כל הקילוגרמים של מתכת שהיו לה בפנים. אבל ג`סי שלי הבינה מצוין, היא הצביעה ישר על הקעקוע שהיא רצתה. הבטתי לעברה וניסיתי לשחק אותה קול אבל ממש לא רציתי שהיא תקעקעה לעצמה איבר אינטימי. אני חושב שקצת פחדתי שכאשר אני אלקק אותו אז ישאר לי דיו על הלשון. לא משנה.

היא צרחה כמו משוגעת ואני עמדתי לידה והחזקתי אותה. הרגשתי כמו גבר ליד אישה בהריון ולפני לידה. היא ממש מחצה לי את היד. חשבתי שהלונה ואשון קצת חשה אמפתיה אליי, בגלל שאחרי כמה דקות עשינו הפסקה והיא הציעה לי מים (כי ללא ספק הזעתי את כל הנוזלים בגוף שלי עד אז). ניסיתי לדבר איתה במשך התהליך, ולונה גם תרמה את הקול שלה לשיחה. ליתר דיוק, רוב השיחה סבבה סביב שאלות של ג`סי אל המקעקעת בכל מיני סוגיות של קיעקוע והתשובות של הבחורה שטחבה לה מחט מתחת לעור של אחד מאיבריה האינטימיים.

בזמן שכל העסק התרחש, עלו במוחי מחשבות על ביקור בקו היצור של במבה. בראש שלי מכונה אדירה שבה עשרות, אם לא מאות, סרטונים נעים ענקיים, כמו אוטוסטרדה. על הגומי הנע יושבות להן בציפייה ובדריכות מיליוני במבות קטנות וצהובות. בנקודה מסויימת על פס היצור יש קבוצה של פועלות יוצאות חבר-העמים לשעבר עם כובעי רחצה בצבע תכלת שנראים כמו קונדומים גדולים על הראש והן יושבות שם ובוחנות את כל הבמבות האלה שעוברות שם על המסלול ומוציאות ביד את כל הבמבות הפגומות: אלו שנשברו, אלו שקשות מדי כי הבוטן שלהן לא נאפה מספיק, אלו שדומות לחבר כנסת, אלו שלא צוחקות מבדיחות גזעניות. זה יגרום לי לחוש מאוד אמריקאי. אני כבר אהיה רגיל להסתובב בין הבניינים העצומים, האנשים העצומים והאדישים, האפשרות להביא מזון מבחוץ לאולם באולינג. בארצות הברית נשלחות מדי שנה כטריליארד הודעות אס-אם-אס, ולי מתחשק לגרום לסכום הזה להיות מוכפל. אני לא כל כך טוב בחשבון אבל כדי להפוך את הטריליארד הזה לכפליים אני אצטרך הרבה מאוד בהונות והרבה מאוד כסף. אז חתמתי כמה חוזים והשגתי ספונסרים ותמיכה מצד חברות הסלולר ופתחתי מוקד שבו העובדים רק יושבים כל היום במשרד ומתקתקים הודעות לכל החברים שלהם וגם לחברים של חברים שלה ומתסתחבקים איתם ומספרים להם כל מה שהם רוצים ולא רוצים לדעת. עובד טוב יכול לשלוח 100 הודעות לשעה, וכל העובדים במוקד יהיה לפחות טובים. אני אפעיל פיזיותרפיסטים שידאגו לשלמות האצבעות והפרקים של כל העובדים. יהיו לפחות עשרים עובדים במוקד בכל זמן נתון, והמוקד יפעל 24 שעות ביממה. בחישוב מהיר, ונעגל קצת למעלה, אנחנו נוציא לפחות חמישים אלף הודעות ביום. זה אומר בסביבות השמונה עשר מיליון הודעות בשנה. יודעים מה, אני אעסיק קצת יותר עובדים ונעגל לעשרים. אני אפעיל כמה וכמה מוקדים כאלה. אני אצטרך בסביבות חמישים אלף בדיוק כאלו. אז אני אפתח לפחות אחד כזה בכל עיר, ישוב ועיירה במדינה. ואני אפתח גם המון המון סניפים מחוץ למדינה כדי להשלים את המיכסה. ואז זהו, הכפלתי את כמות הודעות הטקסט של ארה"ב. זה יעיע שולת! ייפ ייפ הוריי לי!

סמי הורי הוא לא אחד מהשחקנים המועדפים עלי. אני בכלל מעדיף שחקניות, עדיף חמודות כמו קליסטה פלוקהרט. אני יכול להתפשר פעם ב.. על איזה אדוארד נורטון או סמואל ג`קסון או מוני מושונוב, אבל לרוב לא תמצאו אותי מחייך או שמח למראה שחקן, בטח ובטח לא סמי הורי. אין לי שום דבר אישי נגד מר הורי, רע או טוב. היחס שלי נייטרלי אלא שהוא פשוט לא כוס התה שלי ולא הקפה ולא מיץ האשכיות.

כשחזרנו הביתה מהתחנה, לא עשינו סקס. אני לא הרגשתי חרמן, רק רציתי להתקלח ולישון, והיא הייתה אדומה וכואבת כי הגוף שלה דחה את הקעקוע או משו. בזמן שהייתי במקלחת אני חושב שהיא התקשרה לפחות לאיזה עשר חברות שלה, גם כאלו שהיא לא מדברת איתן אף פעם, כדי לספר להן על המעשה אותו עשתה, כאילו שהיא מינימום חיסלה חוליית מחבלים במחסום אלקנה. חבל, כי דווקא היה דיבור על `לחנוך` את הקעקוע וזה, אבל הסכמנו שזה היה סתם תמים מצידנו לחשוב ככה כשהיא מעוגבנת לגמרי באיזור כל כך ויטאלי (לא המרצה לפיזיקה).

למחרת בבוקר היא הגישה לי ארוחת בוקר במיטה. הארוחה כללה כמה חביתיות שהיא הפשירה במיקרו, טוסטים שיצאו לה לשם שינוי לא שרופים לגמרי, גבינות סלמון, צ`דר וקוטג`, סלט חתוך גדול מדי כמו שהייתי אוכל בצבא, מיץ תפוזים שהיא סחטה היישר מקרטון ועוד כמה פריטים זניחים. כל כך אהבתי אותה בגלל זה, זה נורא מחמם את הלב בחורה כזאת חמודה שכל כך משתדלת עם האוכל ונכשלת כל כך בגדול. הודיתי לה על המחווה והיא הראתה לי את הקעקוע. נדהמתי.

במקום הקעקוע המכוער שהיא עשתה אתמול היא קעקוע של בת יענה נורבגית עתיקה עם שיעול כרוני. היא צחקה, צחוק בריא מהבטן. הבנתי למה בא לה ביום מן הימים להיות נטורופטית. היה בה את האיכפתיות, את הקוליות, והיא כמובן, כמו כל כך הרבה נערות איכותיות רבות, גם שאפה לככב בפרסומת ל`כיף` על תקן חמוס פאראנורמלי. אין ספק, שאיפות הן דבר חשוב בחיים, במיוחד אם אין לך או יופי או כישרון מיוחד שמבליט אותך מן ההמון. אם יש לך גיטרה נחמדה אז אתה יכול קצת לשחק עם המיתרים וזה עשוי לגרום לך להיות יותר `קול` ומאג-ניב, אבל פה זה מסתיים. פלונית הולכת לאוניברסיטה כי זה כיף לה להיות סטודנטית, סוף סוף האינטילגצניה שלה נחשבת במשהו, הופכת אותה ליותר אטרקטיבית. סוף סוף יש לה מזל שהיא לא כוסית-על ובמשרדים יכולים לקחת אותה ברצינות. יופי זה קללה, גם "יא חתיכת צואה צבעונית של אנטילופה" זה סוג של קללה כמו שעגבת זאת לא באמת מחלה אם אתה לא אוחז בידך עוגב ומעיף עגבניות על אמני ג`אגלינג כושלים ליד גן סאקר.

אוי ג`סיקה שלי, את היית כל כך לא-מיוחדת והדרך שבה הכפכפים שלך היו תלויים בצורה רשלנית מעל כפות רגלייך הלא מטופחות היה באמת משהו לספר לנכדים. אני בטוח שאיכשהו את קשורה אל השבר הכלכלי הגדול של תחילת המאה שעברה. אחד מאבותייך עמד בקרן רחוב וניפנף בנקניק גדול אל העוברים ושבים: "תשיגו לי את אייזנר! תשיגו לי את אייזנר!" הוא היה צועק והאנשים חלפו לידו מבלי להעיף אליו מבט אבל כמה מטרים לאחר מכן כשיצא מחוץ לטווח של אחד משבעת החושים הם היו מקרבים אצבע מורה אל ראשם כאילו להראות אל הבריות "האיש ההוא, הוא מישיגנע גדול!". ואז היו מגיעים שוטרים ואוזקים אותו והוא היה נכנס למאסר באשמת הסטה וחשיפה בלתי-הולמת במקום ציבורי וכל מה שהוא היה יכול לעשות הוא להלום באגרופיו בסורגי הברזל הקרים של התא, או להעביר עליה ספל עם מים ברז מעופשים מצנרת רקובה. הוא היה יכול, בתוך המטר המרובע שבו בילה את אותו לילה, לנעול את עצמו בפינה ולהתכווץ לתוך מימד אחר, קטן יותר בנפחו מנפח של קוביה הונגרית תיקנית.

ותיקנים? מי לא אוהב תיקנים? חומים, קופצניים, קרירים שאוהבים את החיים באמת ועושים אחלה צליל של קראנץ` כשרומסים אותם עם נעלי אל איי גיר.