אוהיו, נהריה, סינסנטי: לכל מקום אליו תלכי - אני תמיד אחכה לך מעבר לפינה עם מערוך גדול.

44. מליסה. אני יודע שלא הייתי בסדר. שאני קקה. בסדר, זה ברור. אני מסתכל על עצמי במראה ונגעל. את יודעת, תמיד הייתי מאלה שכל הזמן מתלוננים ומקטרים איך בנות הם ככה וככה ועושות אלף בית גימל וזונות וזה ואמרתי שמתי שאני יהיה במצב של להגיד כן או לא אז אני לא יהיה טמבל ואפגע והנה אני עושה בדיוק את מה שאמרתי שלא אעשה כי כנראה שבאמת אי אפשר אף פעם לדעת איך זה להיות הבנאדם השני עד שלא מתהפכות היוצרות ואתה נכנס לתוך הנעליים שלו. או שלה. אולי בגלל שהחברה מצפה מאיתנו להתנהג בצורה מסויימת, אולי בגלל שאני בחור ואת בסך הכול בחורה שמתנהגת כמו בחור.

משהו מאוד משונה קורה שם, בזנזיבר. הדבר הראשון שניתן לשים לב אליו, גם בלי להסתובב יותר מדי על החוף, הוא שמי האוקיינוס של רצועת החוף הם כעת שחורים. זה לא כתם נפט, או זיהום של מפעל או משהו בסגנון: המים הם אותם המים, פשוט בצבע שחור. בהתחלה זה בא כשוק, אבל אחר כך התרגלו, כמו שמתרגלים לאבטלה, לשכול או לצומת מרומזר חדש במרכז העיר לצורך העניין. עכשיו הצומת הוא הכי עמוס באיזור, אבל הרמזורים לא פועלים. הם סתם עמודי מתכת גדולים שתקועים על אי-התנועה והמדרכה. הם מקימים מטה, עם יחידת הסברה מעונפת, "היום זה החוף שלנו, מחר אתם תשחו בזה" מודפס על הסטיקרים.

17. מליסה. תראי, אני ממש עכשיו חושב על הדרך הנכונה לעמוד מתחת לבאלקוני שלך, עם סומבררו על הראש ומין גיטרה כזאת משונה ביד, ולפרוט לך מנגינה לא ממש נעימה ואיכשהו ליפול על סרנדה. זה כל כך משונה איך במסיבה ההיא אני עמדתי במסדרון כמו רוח רפאים עם כוס בירה הכי ג'יפה בעולם ואת נכנסת פנימה וחצית את המסדרון לאורכו ואני הסתכלתי עלייך במין מבט כזה חסר-עניין וידעתי שזה לא יקרה. לא יודע, כנראה בגלל שבנות עם שיער כמו שיש לך שקופץ גורמות לי להסיט את המבט, ואת כל הגוף. אבל את צחקת, את היית שתוייה. תפסת לי את הכוס בירה ושתית את כל מה שהיה בה ככה בשלוק, וחייכת אליי, ונתת לי כזאת נשיקה שיכורה חצי על השפתיים. והמשכת ללכת וידעתי שאין מה לעשות כי את הולכת להתרסק על הרצפה מרוב דם באלכוהול שלך.

במטה ההסברה שוברים את הראש איזו ממשלה תסכים לעזור להם עם החוף, בגלל שמשרד הפנים הוא כמו בת יענה. הם ילכו עם משהו מפלצתי, נגטיבי. לא עוד הסטיקרים, הם ילכו להפציץ עם לערוף ראשים של חזירי בר סגולים, בעל החיים שאפשר למצוא רק בזנזיבר, ולעקור להם את השנהבים ולהכחיד אותם לגמרי. התבוסתנים מאמינים שאם בני האדם לא יכולים לחיות באושר על החוף, אז למה לא להשמיד גם איזה זן שנמצא בסכנת הכחדה. בכלל, מוזר כמה ששפריצים של דם גורמים להרגשה טובה. אפילו את הכוסיות על החוף זה לא מגעיל, רק מחרמן, וזה נהדר, כי זה טוב לעסקים כוסיות חרמניות בביקיני.

8. כמה שבועות אחר כך שכבנו מחובקים במיטה והאור של הירח נפל עלייך ועשה אותך כחולה כמו חייזרית מסרטים מצויירים. שכבת שם בחיקי וישן והרגשתי את הנשימות שלך על החזה שלי והבטתי למעלה וחשבתי איך זה שרגעים כאלה של אושר הם רק רגעים ואיזה מזל שזה ככה כי היה נורא משעמם אם כל הזמן היינו רק שמחים ומאושרים. חשבתי כמה חולני זה, בגלל שהיית שדופה וצנומה, לא מבנה הגוף האידיאלי לבחורה סקסית , היית כמו האישה הכי מתוקה עלי אדמות לכודה בגוף כמעט אנדרוגיני. אולי בגלל שהיית כזאת מיוחדת תמיד רציתי אותך לעצמי? זה לא היה ממש קשה. התאמנו אחד לשני מהשניה הראשונה. חשבתי שזה בגלל שאת לוקחת אותי כפרוייקט, כאילו שאני איזה לוזר מעפן שמתחת לחזות האפורה והמבולבלת מסתתרת איזו מפלצת. מסתבר שצדקת, ואפילו מפלצת שלא ידעתי על קיומה. וחברה שלך, דניאל, לא הייתה אפילו מסתכלת עליי אם לא הייתי תמיד מביא לך דיאט קולה לשולחן. זה עשה אותי מאושר לעשות דברים שאת רוצה. בדרך כלל הבנות שעשיתי את זה בשבילן לא כיבדו אותי, אבל לא את. וחשבתי שהן בסך הכל לא יודעות מה הן רוצות ומה טוב להן והינה אני עכשיו בדיוק נמצא באותה הנקודה.

יש רק עצמות על החוף. הן יבשות - הכל יבש. ג'ו בקושי הולך על החול הרותח. הפנים שלו קפואות וחסרות הבעה - אולי בגלל שחסרים לו כמה איברים חיוניים כדי ליצור הבעה בהם - אבל, למרות הכל, בפנים יש לו להבה קטנה של אושר. בסדר, אולי הלהבה הזאת בוערת מכוח הטירוף, אבל זהו תירוץ מתקבל ומשכנע, שהרי כל להבה מכלה דבר מה, ואש שאיננה מבערת את הסנה בעולמו טרם נבראה. זוהי היכולת האולטימטיבית: להפוך כל סיוט לחלום, להיות כל דבר חוץ משגרתי. יבש, חם, נשימות חלשות - אבל תמונה חרוכה בסאפייה דבוקה לאצבעות החרוכות ונטולות העור כדי להוכיח ולהראות לכולם שגם במימד שאיננו קיים, ואולי בגללו, אף אחד לא חסין מעצימת עיניים של מוות.

56. גם דניאל לא קאבר-גירל במלוא מובן המילה. היא שאטנית שמנמנה כזאת עם גומות חן ענקיות וחיוך ממש מאוזן לאוזן וצחוק כזה נקי, כאילו שהגרון שלה עשוי מיהלום מלוטש. אבל האלכוהול עושה את שלו. אני לא יודע, אומרים שהאלכוהול גורם לך לעשות דברים שאתה רוצה לעשות ואין לך אומץ לעשות. סבבה, רק בגלל הבלבול אני מוכן לקבל את זה כתירוץ. אולי לא כדאי לי ללכת אל מתחת לחלונך ולשיר לך סרנדה? זה נשמע ממש אוויילי. על כל סיטואציה אחרת היית סולחת לי, פותחת את התיריסים וצוחקת עליי. אבל על בגידה את לא תגיבי. את אפילו לא תפתחי את התריסים לראות אותי, פשוט תסגרי אותם ביחד עם הרשת נגד יתושים, החלון, התריס-רשת, ואם יהיה אפשר אז תשימי עוד מחיצה לפני שאת חוזרת אל השולחן שלך להתכונן למבחן.

שוכב בחוץ, על מיטת פלסטיק של 'כתר', מדשאות מוריקות, שמש מחממת, ריח של בשר על האש בנחיריים, בריכת שחייה מלאה בחיים. קסטה של מוזיקה של פאנק באוזניות והיא, ששוכבת לידי, בת-גילי, בביקיני ירוק ומחייכת. היא כנראה זקנה, מה שעבר עליה בחמש-עשרה שנות חייה אני כנראה לא אעבור גם במאה וחמש-עשרה שנות חיי הבאות. אני תוהה היכן היא מסתירה את הסיגריות. מאוחר יותר באותו היום, כאשר השמש כבר שקעה ממזמן, היא תדפוק אצלי בדלת, ואני אשמח, כי אני לא אדע שבעוד כמה שנים גם אני אחווה התאבדות של קונסומריזם.

21. אני יודע שאני גמור אצלך. שאת לא תסלחי לי. זה לא בגלל שאת לא אוהבת אותי - להיפך, האהבה שלך הייתה אמיתית וטהורה. אבל את, מליסה, יכולה לעשות בדיוק את מה שרק מליסה יודעת לעשות, וזה לכבות את כל הרגשות שלה כמו מתג חשמלי. אפילו לא הזכרת את זה בבלוג שלך, ולא בגלל שאת יודעת שאני אקרא כי את תמיד כותבת הכל בבלוג ולא מזיז לך שקוראים. את פשוט לא כתבת את זה כי זה לא היה ממש שווה התייחסות. אני חושב שאת מנסה לשטות בכולם. ובי. אבל גם בעצמך. את חושבת שאני לא מצטער אבל זה לא נכון, כי אני כן. מסתבר שאני תלוי בך יותר ממה שחשבתי. חשבתי שהאהבה שלנו כל כך הרמונית שבגידה אחת, מעידה אחת, לא תשנה הכל. כמה נאיבי.

רגע חסר מנוחה. ללא רחמים. חמישה מטרים ביניכם, אבל חמישה מטרים עם תהום עמוקה בתווך. מתקרב אל קצה הצוק בזחילה ומביט מטה בזהירות. חשוך שם, שחור לגמרי. אתה צועק קצת פנימה וההד נבלע. אתה משליך אבן ולא שומע אותה פוגעת בקרקעית. אתה מתחיל להאמין שאולי אין לבור הזה קרקעית, כמו כל כך הרבה תהומות בחיים. אפשר לנסות לקפוץ, אבל בשנייה האחרונה להשתפן. אז במקום לקפוץ אל הגדה השנייה פשוט נופלים למטה כדי לראות כמה זמן תיקח הנפילה ומתי תגיע אל השפל הנמוך ביותר, אם בכלל.

83. אני בקושי מצליח לנשום מעבר למעטה השיעמום. אני חי רק בגלל שהלב ממשיך לפעול. הלב שלי החלטי מדי בשביל המוח שלי. הרגליים שלי צייתניות הרבה יותר מן הריאות. מבעד למשקפת אני יכול לראות אותם: הם מסודרים בשלשה חסרה והוא שואב אותה לתוכו. אני רק מקנא בכל אדם אחר שאי פעם חשק בה - כי אני בסדר גמור עם פחית מיץ המנגו שמונחת בהתקן שלה על החצובה. אחר-כך הם ייעשנו, והוא יגיד משהו על קרם הלחות לשיער. ואז יהיה זמן מוקה. לא קפה, לא תה. רק מוקה: זה מעורר התאווה המוחלט, האפרודיזיאק המושלם. והיא אמברוזיה, בדרכה השגרתית, המשממת וחסרת היצירתיות. רק עוד מקבץ איברים, כמו מקבץ של פגיעות של קאליבר-44.

הכל אודות הששים. שש פה, שש שם, שש שמחייך אלייך מבעד לחלון ראווה. שש כזה נחמד, באים בשישיות, תאשימו את השש, שש קלאקס קלאן, שש שמקפיץ וודקה עם חלב, שש עם שומשום. שש שעוצר אותך בצומת של דיזנגוף סנטר ושואל אם יש לך שישיה, ואתה מביא עליו ליחה. השש הזה מבואס, אין לו כוח להחזיר לך אפילו, מצידו הוא יכול להכנס לארון קבורה. אולי אתה קצת קשוח עם השש הזה. בסך הכל, שש שהחיים התאכזרו אליו. אולי אתה אוהב ששים? יש לך פ'טיש לששים? או אולי ששופוביה? אהבה ושנאה - זה מרגיש הפוך אבל זה בעצם די דומה. תבגוד בשש עם שבע עם ציצי גדול.