שוב נשבר לי הפאנל של הטלפון הסלולרי. זה מוזר, בגלל שיש לי נייד כמו טאנק והוא לא כל כך נשבר בקלות וכבר עברו עליו רכבות, הוא נחת מגגות של בניינים על כבישי אספלט רקובים וגם קפצה עליו בחורת טנק מרכבה סימן מיליון ביום רביעי בכרפס-בר והוא עבר את זה בשלום והנה עכשיו, אני אוחז בידיי את הבייבי הורדרד שלי והפאנל שלו מרוסק. טוב, לא בדיוק מרוסק, אולי סתם יותר כמו סתם סדוק קצת בפינה. סדק, אבל סדק שגורם לך להצטלב מחלחלה. חזוס יצילניו.

אני עוצר בבוגרשוב פינת המסגר, ליד סמטת אלנבי, ומחנה את האלפקה הסיבירית המנומשת שלי על תמרור איסור חניה – דווקא! אני נעמד וחושב "האם אני באמת מוכן לזה?!". אני יודע שאין דרך חזרה ובאמת, עם כל צעד שאני עושה, אני יכול ממש לראות את הריצוף של המדרכה מאחוריי נושר אל תוך תהום ענקית ואת ריניט, אלפקתי, צווחת לה לאיטה בזמן שעז צהובה עם ברוקולי בשיניים חולפת על ידה בנונ-שלאענט.

לא זיינתי בשירותים כבר שבע שנים. לא גמרתי, גם. חשבתי שהביצים שלי יתנפחו ויגדלו להיות דלועים של האלווין, או שהן יצטמקו לגודל מוח של חבר-כנסת מסיעת 'אבוכדו' וינשרו והקיפוד של השכן יאכל אותן ביחד עם הצימוקים שלו. מסתבר שהכל שטויות. מסתבר שאני שוב טעיתי, וזהו. אז עכשיו הגיע הזמן לעמוד מול הטעות שלי - ולדרוש את השבעה וחצי דינרים ירדנים מהבחור שאיתו התערבתי שאני לא מוציא זרע לחינם במשך התקופה המדוברת. אני מצטער אם אני קצת מבולבל וחסר קורדניציה, אבל זה מה שקורה כשמבלים שנה שלמה בחדר חשוך ורק משחקים מונופול עם דוב פנדה קטן עם ריח של סיגריות 'עבבאס' מהפרווה. נדפק לך המוח. פתחתי את דלת מלון 'הילטון' (המסתובבת להפליא, אגב), והוא עמד וחיכה שם במדי הבל-בוי שלו, מיוזע ומצוברח כהרגלו. ניתן היה לחוש את תסכולו מהעובדה שפספס עוד פרק מסדרת הטלויזיה האהובה עליו, (זאת עם אניה בוקשטיין [שתחיה {זאת אומרת, יותר מהממוצע לנשים בישראל החולקות איתה מעמד סוציו-אקונומי}]). התחשק לו למחוץ אגרוף על האף הסולד שלי - זה היה ברור - אבל הוא לא היה יכול. "אני רואה שהאשכים שלך במקום", הוא אמר לי, "בדיוק כמו הפות שלך" עניתי לו, כמעט באותה נשימה. "זה הולך להיות יום ארוך", חשבתי.

לקחנו את אוטובוס הגיהנום והמשכנו בקו שמקיף את הכינרת. זאת אימה בתנועה. אדם אחד לעולם לא מחזיק מעמד, שמילים גומרות עליו, שהוא מתרומם ונופל, טהור כמוני. הזקן העבות שלי התנופף לו, בעוד שאני חורץ לשוני לעלמות-חן נוגות הרוחצות במימי האגם הפסטורלי. היעד היה מחנה קבע אחד מיני רבים ברמת הגולן. לקחתי את הצ'ימידן המזוין מתא המטען והבל-בוי גם הוא הוציא איזה משהו משם. ואז פתאום הוא ממש מאבד את זה.

"אמרו לי שהיה כתוב בעיתון שקפה זה בריא! קפה!! זה בריא?! זה בריא זה, ריבונו של עולם?!?! ומה יגידו הלאה המדענים הדפוקים האלה? אה?? מה יהיה בריא עכשיו? אפרסמונים? לכתוב מסמכים בוורד? להלחין שיר לכוכב נולד? להנשא בשלישית? לזיין את אחותך? לערוף לעצמך את הראש עם גיליוטינה? לשים סמור על העיניים לפני השינה? למרוח משחה נגד חצ'קונים על סלקוטרים? להיגמל משתיית מים? להקיא לתוך שתיל קקטוס? ללכת למשחק כדורגל של נצרת עילית? לנפח קונדום ולשים אותו על כיסא העץ של המרצה שלך במכללה? לקטר? לתקוע קטורת באף? לצפות בדרדסים על שבעה שוטים של שוקו יטבתה? יאכטה? לשטוף כלי מטבח בשטיפת מכוניות? להמציא את ההגדה של פסח מחדש? מעשיות ברווזיות? ניקו בר? אלצהיימר? שרה'לה שרון? אבוחצירא? לברוח למקסיקו עם מאה גרם פיסטוק חלבי בתוך שרף של עץ? לעשות חיקוי של מודי בר-און להורים של חברה שלך בסלון הבית שלהם בערב שישי תוך כדי שאתה מענטז עם הידיים כמו מרגלית צנעני? להצטנע? להצטנף? כובע מצנפת? משחק מרובה משתתפים? אנאלי? ביקרבונט? סוזוקי?!?! נחום ברנע? שרגא מהמכולת? להתפלל לכיוון מכה? להתפונן לכיוון סידני? להתפלל לכיוון קנזס סיטי? להתפלל בבית קולנוע של רשת לב? להוריד סרט גרוע מהאינטרנט ולהקרין אותו לאנשים עם שפעת?! הא? הא?"

"אהה.. שטויות, זה רק פאנל. אנחנו נסדר לך אותו תיק-תק. תחזור עוד ארבעים דקות והמכשיר כמו חדש" – אמרה לי נציגת השירות. חייכתי, הסתובבתי, התחלתי להתקדם בצעדים איטיים אל עבר היציאה, נעמדתי, הסתובבתי שוב, אמרתי לה "תעשי את זה תוך שלושים ותשע דקות וחמישים ושלוש שניות ואני אתן לך את מספר הטלפון שלי". היא חייכה, עשיתי עליה רושם עם השנינות המטורפת שלי, נראה לי שיש מצב איתה. אני כבר מת לפוצף את הכסף מההתערבות על איזו חפיסת מסטיקים 'עלמה', אבל במקום זה נראה לי שיתפוצץ עליי איזה רימון יד ענק שיהרוג אותי במקום. ואז גם ינחתו די-הרבה פצצות אטום בפיזור אחיד על כל שטח כדור הארץ (כיסוי של 110% משטח מעטפת הפלנטה) וישמידו הכל.