אדומה, נפוחה, חבולה, שבורה וכואבת, היא דידתה את ארבע הקומות עד לדירתה, פתחה את הדלת והתרסקה על הספה, משליכה את מאות שקיות הקניות על המשטח דמוי-העור האדום. שופינג זה אימון כושר מפרך. ועכשיו היא רק צריכה מקלחת בוץ ולרחרח קצת את בתוך הפחים את האשפה של השכן הכוסון מהדירה ממול. היא הייתה בכמה עשרות חנויות בגדים היום, בכמה מאות חנויות תכשיטים וכמובן לא הומצא עדיין השם של המספר של כמות חנויות הנעליים בהן מדדה סנדלים תנ"כיות. ככה זה מרגיש כשאתה חי בתוך מרכז קניות עצום.

בשנת אלפיים זה נשמע הזוי לגמרי, אבל אחרי כמה שנים זה כבר היה מציאותי מאוד: מרכז קניות ענק בגודל של חמישה-עשר אלף, שמונה-מאות ושלושים וארבעה קילומטרים רבועים. רוב שטחה של ישראל. מיזם ענק של שמונה קונספירטורים עשירים כקורח מכל מיני מדינות ערביות עם נפט. לא היו שמיים, לא היה ים, לא היו פארקים ואפילו את איצטדיון בלומפילד שיטחו. רק חנויות, מתחמי מזון, פינות ליטוף בחסות של תאגידי ענק. נהיה כיף לאללה.

היא יצאה מתוך שלולית המיונז הענקית וחייגה לשירותי הליווי. תוך עשרים דקות עמד בכניסה בחור שמנמן, שחרחר, מאוד מאוד גבוה (ואפילו הוסיף לעצמו עקבים), עם מבטא ספרדי בולט ועם בליטה עצומה במכנסיים. בדיוק מה שהיא ביקשה. היא תפסה אותו איפה שהיה לה הכי נוח וגררה אותו למיטה ולפני שהספיק להגיד "זבולון מושאשווילי", הם שניהם כבר היו ערומים (למעט גרביים – שלו בצבע ורוד עם לבבות אדומים) והיא רכבה וקפצה עליו כאילו היה טרמפולינה ענקית, מה שלא היה רחוק מהמציאות. אחרי כמה דקות, כשהם מיוזעים קצת ולו יש מקל של קטורת בפה, הם נשכבו אחד לצד השני ודיברו על בוטניקה. על זה היא תמיד מדברת: בוטניקה או שידורים חוזרים של פרוייקט Y.

ואז לפתע, כשהם בשיא השלווה – דפיקות חזקות בדלת. "מי זה יכול להיות עכשיו?" שאלה, ומיד נענתה: זה היה ננסי ברנדס! הוא נכנס לבוש בחולצת פאייטים ומכנסי שלושת-רבעי בצבע בורדו, עם מוקסינים. הוא שלף אדקח מאגנום משומן היטב, דרך, והצביע על הזוג ההמום ברוגע מושלם. "יש לי וידוי, את אמא שלי" אמר לה. וקפץ מיד וחיבק אותה, דומע, נוגה, ענוג. זה היה רגע חזק, רגע קודאק טיפוסי, ולאף אחד לא הייתה מצלמה. מה שכן היה, והרבה, זה קופסאות שימורים של תירס מתוק בתוך ארונות מטבח. כל השלושה הגיעו אל המטבח והתחילו לפתוח את קופסאות התירס ולרקוד עם הגרגרים, שגם הם נעשו ריגשיים והזילו דמעות קטנות ומלוחות שגרמו למתיקות שלהם להעלם. אחד מגרגירי התירס, אחד קטן ומפוחד שקראו לו סילבי ד', שהיה דומה בצורה מפתיעה לחיים רביבו, הושיב את כולם במעגל וסיפר להם על הילדות שלו בבאר-שבע, איך היה נוסע עם רכבות צעצוע הלוך וחזור מן השוק מדי בוקר, מגייס נערות תמימות לעבוד כדוגמניות של משקאות סודה. "We were a communist party", הוא הוסיף בצער. ואני, שישבתי שם, פתאום נדלקתי. "Party? I love parties! Give me Vodka!".

מסיבות זה עיוות של המציאות. זה לא אמיתי. מיכל ינאי גם לא אמיתית, אבל היא גם מגיעה למסיבות. וכל פעם שהיא מגיעה למסיבה, אני מנסה לכייס אותה, כי אני יודע שהיא מכורה למשמשים ויש לה גוגואים ענקיים בכיסים. פעם אחת, כשניסיון הכיוס כשל, היא רדפה אחרי עם רוגטקה והעיפה עליי אותם עד לסניף של 'אייס קנה ובנה' בטייבה (במשולש). ראיתי אותה מאחור, עומדת שם, באומץ לב, זקופה, זועמת. ואז היא נסעה, ואני התקשרתי אל רשות שדות התעופה וביקשתי את כפפות העבודה של נשיא בית המשפט העליון של קזחסטן. זאת הייתה המשימה שלי. זה היה הדבר שחשבתי שלשמו נולדתי. אלו כנראה היו כפפות חומות ומסריחות, עם טלאים של נערות פין-אפ משנות החמישים עם ארומה של גזר גמדי רקוב מפיקות הברך שלהן. כאלו שאוהבות שניצלים מבשר חמוסים מעולה. את אחת מהן אני אשאל אם היא מעדיפה את השמלה האדומה עם המחשוף הנדיב, או את הכחולה עם המחשוף הקמצן אבל עם הפתק שכתוב עליו "Kick me!" דבוק לגב. היא תבחר ללכת בלי כלום ותהפוך אותי למאושר באדם ואת עצמה לפרפר מדהים וחופשי, שאני אצפה בו מתעופף הלאה ועלה. אני אביט בו בהערצה, כאילו אני רוצה להיות הוא. אני שוב אחשוב, אזכר בכל הפעמים שרציתי שיהיו לי כנפיים, שאני אוכל פשוט לפרוש את כנפיי ולעוף ולברוח מכל זה, מכל החיים האלה. להיות רואה ובלתי נראה, לחיות לנצח, להכיר את רוזאן בר לעומק. במקום זה אני אמצא איפשהו באיזור עתלית, בתוך מחנה קבע של צבא הגנה לישראל, עם מדים מסריחים משמן ועם כפות ידיים שלא נשאר עליהן עור, שוטף כלים במטבח, בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר, עם עוד שנתיים עד השחרור, ורק עם מחשבה על בחורה אחת בלב: רמה מסינגר.