Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

18th August, 2019 (01:32)
Make a wish..
לעזוב את טשקנט עם ליונל מסי (כדי לחיות בתוך שק של אפונים)
שבע שלושים ושלוש, רכבת לנמל. אני בתוך התא עם בחור מיוון. הוא מעשן, למרות שאסור, ואני מביט אל מחוץ לחלון, למרות שאין שום דבר מעניין. כבר חמש שעות של ערבות נמוכות, אפשר להשתגע מזה. כבר קראתי את הספר, המוזיקה משעממת, הבחור היווני לא מבין מילה ממה שאני אומר ואני לא מבין הברה ממה שהוא. מה אפשר לעשות? אני מחפש בכיסים אחר ספר-הכיס שקיבלתי מהבחור שהיה לבוש כמו צלבן וחילק חומר מיסיונרי בבוקרשט. פותח אותו, הכול כתוב בשפה שאני לא מבין. אני מנסה לקרוא את האותיות שנראות כמו אותיות באנגלית אבל זה לא כל כך מתחבר אל משהו מובן. אני מנסה לעצום עיניים ולהירדם. אני דווקא גמור מעייפות אבל מההתרגשות אני לא מצליח בכלל אפילו לא לחשוב על שינה. עוברות עוד שעתיים ומגיעה אלינו מישהי חמודה, מוכרת חטיפים ומשקאות, בחורה ברונטית ממש נמוכה, על סף הגמדות, בשנות העשרים המוקדמות, עם שיער ארוך שמגיעה עד אחרי הטוסיק. "יש מבצע על חטיפי ה-'מארס' היום." היא מכריזה באנגלית שופעת חיוכים. אני קונה ארבעה במחיר של שניים וחצי ומשאיר לה את העודף. היא יוצאת מהתא ואני פותח חטיף אחד, ונותן גם קצת ליווני שבאופן מוזר לא הסיר את הראש מהחלון במשך כל הזמן שהמוכרת הייתה בתא והיא באופן מוזר לא העירה על כך שהתא שלנו יותר מלא עשן מהסן-סירו האיטלקי במהלך דרבי מילאנזי.

עוברות כמה שעות ואני מגיע אל תחנת ביניים. אנחנו מקבלים שעה וחצי הפסקה, אבל בחברת הרכבות הזאת אני יודע שזה אומר חצי יום. אני יורד מהרציף ויוצא מן התחנה, לתוך עיירה לא-ציורית, לא-פסטורלית, שאת השם שלה אני אפילו לא מסוגל לבטא. האנשים נחמדים, חיים בתוך בועות סבון קטנות שמלאות בהליום, מרחפים באוויר. אני מפוצץ למקומי אחד את הבועה ושואל אותו איפה יש מסעדה נורמאלית, אבל הוא לא מבין. אני ממשיך הלאה לבחורה הבאה, שגם היא לא מבינה, ואז הלאה והלאה. בסוף אחרי איזה שמונה אנשים סוף-סוף איזה סטודנט בחליפה מצליח להסביר לי איפה אני יכול לאכול אוכל בולגרי מסורתי, טיפה יקר, אבל הכי טוב שיש באזור. אני הולך לפי ההסברים דרך כמה רחובות שנראים כאילו שייכים לאימפריה הסובייטית או משהו, בסוף מגיע אל שלט גדול שמראה איזה סוג של בהמת-משא מקומית ומאחורי מסעדת פועלים נחמדה עם ריח נעים של תבלינים. המארח, בחור מבוגר עם כתמי זיעה בולטים, מושיב אותי ליד מאורר ונותן לי תפריט קטן שמורכב מארבע שורות, ועוד איזה דף גדול עם כמה עשרות שורות שהכותרת שלו היא "Vodcca". מסתבר שהם בכלל לא מחלקים תפריטים, כי אף פעם לא מגיע לכאן אף אחד שהוא לא 'קבוע', ואפילו שהעיירה היא תחנת עצירה של הרכבת אף תייר לא מטריח את עצמו לתעות לתוך המסעדה. אני כנראה הלקוח הזר הראשון של המקום מאז המהפכה הבולשביקית. אני מזמין פרה ומקבל איזה יק עם רוטב חום וסמיך ולידו גבינה מלוחה שמזכירה קצת את 'פיראוס' שמוכרים בארץ, רק עם מרקם מאוד לא אחיד וגושים קטנים וירוקים שאמורים להיות איזה תבלין מקומי. אני מקבל, כמובן, גם משהו שנראה כמו בקבוק של בירה, אלא שהבקבוק הזה הוא של וודקה. אני אמור לגמור את כל זה יחד עם היק ברוטב בוץ. אחרי שעה ומשהו אני יוצא מהמקום שיכור לגמרי. ממש בחוץ יושבות שתי בנות, נראות כמו נערות ליווי. אבל בלונד טבעי. הכול טבעי.

ואז לפתע אחת מהן הופכת לקרפדה צ'צ'נית מנומסת דרוסה. היא מתקרבת אליי בניתורי-ענק ותוקעת לי גרפסים לתוך האוזן. אני תוקע בה קיסם לניקוי שיניים, ואז עוד אחד, ועוד אחד. אבל כלום לא עוזר, אני מתאהב בה. היא דומה למרגלית צנעני. תמיד רציתי להיות מרג'לס, אפילו אחוז אחד ממנה היה הופך אותי למאושר באדם. והנה הגיע הצ'אנס שלי! איך אני מסתדר עם זה? איך אני לא מפספס את הסיכוי היחיד שלי להיות מאושר? אני יורד על ברכיי ושולף את הצ'ינצ'ילה שלי – ספגטי – ומראה לה אותה. היא דופקת בי מבט שטוף שטנה. אני בטוח שהיא קולטת שהיא הפילה בחכה שלה דג שמן. אני לא שמן, זה שרירים עם ערך נלווה, אני מלא בכל המקומות הלא-נכונים. היא בועטת לי במוח, אבל שוברת לי את הלב. בא לי להיות בקניון רננים: תמיד אהבתי את הקניון הזה. הוא קניון בשרון אבל אנשים מרעננה הם הרבה יותר טובים. רעננה זה איכות. זה לא כמו כפר-סבא, הרצלייה, הוד-השרון ושדה-ורבורג. אם הייתי נולד רענניסט אז החיים שלי היו נראים אחרת, לבטח הרבה יותר טובים. אין לי שום דבר רע נגד שבעת-הכוכבים, קניון ערים, ארינה או אפילו מרגלית-השרון, אלא שרננים הוא מקום אחר, קסום. קופצים שם גמדים סודנים פיסחים, יש סוסי פוני שמשחקים חמש-אבנים עם נערות מבית-ספר קתולי שלבושות בחצאיות משובצות מחרמנות.

וכל מה שהן יכולות לאמור לי הוא רק לא לשכוח שמי שחי מהר – מת מוקדם.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!