אנחנו כולם בים, והמים עולים. זה לא נראה ככה בהתחלה, אבל אני כל דקה מרחיק את התיק עוד קצת מקו המים. זה מפחיד. זה הולך לקרות עכשיו. התיק כבר רטוב לגמרי אבל אני ממשיך להרחיק אותו למעלה, למעלה אל הנקודה היבשה הבאה. אז אני מתחיל לרוץ. המים מציפים אותי. גילי החמודה (הכוסית) שאני דלוק עליה מאז ומעולם מגיעה מאחורה, הבגד-ים שלה מרוטש לחלוטין (היא רק עם החלק העליון של הביקיני). "מה קורה פה?!" היא שואלת. היא אמורה להיות מפוחדת אבל על הפרצוף שלה דבוקה אותה הבעת פנים סתומה ונטולת-מימדים. "אה.. אני חושב שזה מההתחממות העולמית. האוקיינוסים עולים. הם יציפו את הכול. כדאי לברוח למקום גבוה, ויבש". אני נושא את הנאום שלי. אני עדיין רואה פתח מילוט. אני מתחיל בהליכה, ומקפיד להזיז בכל פעם את תיק-הגב שלי אל המקום הבטוח הבא. האוקיינוס רודף אחריי, רודף אחרינו, ואני עובר לריצה מהירה. מתחיל לברוח פנימה אל העיר, אל אזורי המגורים. אני נכנס פנימה, המים כבר מגיעים לי עד הברכיים. איפה גילי?! יכולנו להזדיין! זה סוף העולם!! אני פותח את הפלא ומנסה לגלוש באינטרנט, לבדוק מה קורה.. הכול מת. אני נכנס לאיזה בית שהדלת שלו הייתה עקורה. ואז אני רואה מים מגיעים מכיוון מזרח. "אוי לא, איפה יש מקווה מים גדול שהמפלס שלו יכול להעלות כל כך הרבה בכיוון מזרח?!".. אני מריץ בראש את מפת העולם. איפה יש ים במזרח?! המצב אנוש! המים עולים.. אני מנער את הראש.. ומתעורר.

כשאני פוקח את עיניי עומדת מול המיטה שלי ג'ירפה. היא בוהה בי, תקוע לה ענף בפה והיא לועסת את העלים בחשק רב. מהבהלה אני נופל למטה. אני קולט שהגובה של הג'ירפה הוא בסביבות השבעים סנטים, בערך בגודל של האחיין שלי. יש ארבעה צבעים: כחול, אדום, צהוב וירוק. אני בוחר בצבע הצהוב, כי הוא מזכיר לי את רמת הגולן בקיץ.

לא הייתי אמור לפרסם את הסיפור הזה. מבחינתי הוא בי-סייד מטורף. הבטחתי לליאור שאני מעלה אותו. זה היה עוד כשהיינו חברים, לפני שהיא זרקה אותי. אבל לא אכפת לי, בגלל שיש לי בכיס מיליון שלוש-מאות אלף ארבעים ושש פילים מסורסים אוגנדיים. הם מקפצים להם במעגלים תוך כדי שירת הפסקול של מופע הקולנוע של רוקי. אני מרגיש את הרוק בפה שלי קופץ. אני רוצה להרגיש את הרוק שלך אהובתי. להרגיש את חום הגוף שלך. את הציצים שנמחצים על החזה שלי. לנשוף, ללקק, לחיות.

זה אובדן עצבני. הפעם הראשונה הייתה בכרפס-בר. מסיבת שחרור לקורס אורזות קרמבו. באותה התקופה היא התמודדה בתחרויות עיצוב גוף והייתה שרירית וחטובה. היא אמרה שהיא לוקחת חומרים אסורים. כששאלתי אותה איזה היא הצביעה על צידנית ששנורקל קטן בצבץ מתוכה ואמרה "יש בתוך הפלסטיק הזה לפחות 50 גרם אשלגן". זה מדהים איך יום אחד אני הולך למקום מסוים ויש כל כך הרבה כוסיות ולמחרת אותו מקום ואין אפילו אחת. זה לא יכול להיות, משהו דפוק כאן. זאת קונספירציה. באותו יום, בכל אופן, ליאור נראתה מדהימה. נתתי לה שמונה מתוך עשר, אבל זה היה עד שגיליתי שהאופי שלה הוא עשר מתוך עשר לבד, מה שהפך אותה לשמונה-עשר מתוך עשר, דבר שלא מתקבל על הדעת. היא קיבלה אותי עם כל החסרונות שלי (שיש לי שמונה סנטרים, פיקת ברך בצורת חבר-כנסת, שאני מוכר נעלי נשים), ואימצה אותי לחיקה. החודשים ביחד גרמו לי להיות המאושר באדם.

האמת היא שבאותה תקופה הייתי בדיכאון כי לא קוראים לו תומס.. זה העציב אותי. תמיד היה נדמה לי שבחורים שקוראים להם תומס זוכים בכל האקשן, הכי מפורסמים, הכי יפים, הכי מהירים בתחרויות יריקה לגובה, זוכים בכל התהילה וכדומה. היא אמרה לי לשנות במשרד הפנים, שזה הליך פשוט, שיש אנשים שמשנים כל שבוע. אבל בשבילי זה לא היה מספיק: לשנות במשרד הפנים זה זיוף, זה לא באמת. זה לא הופך את הקארמה. זה מקסימום הופך קצת קרמיקה. תומס זה רק תומס מלידה ואם נולדת בשם אחר אז נדפקת, נידונת לבינוניות עד סוף ימיך ויהי מה. היא אמרה לי שהיא תמחק את הזיכרונות של כל האנשים בעולם בשבילי, כדי שהם לא יזכרו את השם הקודם שלי אלא רק את השם תומס אבל זה היה פתטי. בסופו של דבר הסכמנו על זה שצריך לפול קוף סודני ענק על כדור הארץ ולהשמיד את הכול ורק אז תבוא הנחמה. אז התקשרנו לחבר והוא ארגן שזה יקרה.

ועכשיו אני מבואס מזה תחת.