Yaniv Klein Dot Com

ליטערעטורא

20th January, 2019 (06:51)
Death from above?
אוי, טוטאליטריות
התקדמתי בחשיכה, על קצות כפות רגליי. נעתי בין הצללים בזהירות, כמעט ולא נושם על מנת שלא יהיה הסיכוי הקלוש ביותר שנשימותיי יישמעו. אחזתי את האקדח בזהירות בידי הימנית, טעון ומוכן לירי. עברתי דרך דלת המסדרון הפתוחה והמשכתי להתקדם למעלה, מדרגה מדרגה, גב צמוד אל הקיר, באיטיות. כל הזמן חשבתי מה יקרה אם לא אצליח, אם אכשל, אם תתפסי אותי, כיצד אני אצא מזה אז - כיצד אשתחרר. גם המסדרון העליון היה ריק, אבל המנורה אשר בחדר אשר בקצהו האירה את כל המרחב וגרמו לי להסתנוור מעט. האישונים שלי שהתרחבו עקב החשיכה בחדרים הקודמים גרמו לכך שאתקשה לפקוח אותן בקומה העליונה, אבל אחרי מספר שניות, שהבנתי שהדרך פנויה ונקיה ממכשולים, יכלתי להרגע ולהסתגל בצורה רגועה, וגם ולתת למוח שלי עוד שניה או שתיים של מנוחה - אבל רק שניה או שתיים, משום שהיה עליי להמשיך הלאה. נכסתי אל החדר בזהירות, לא טעיתי: את עמדת שם, עם גבך לכיווני, כאילו מחכה לי. הנפתי את האקדח וכיוונתי אל מרכז המאסה, כמו שלימדו אותי. קאט.

בפעם השנייה שניסיתי לזווג בכוח שני אפרסמונים מיובאים, זה כבר היה הרבה יותר מסובך. לאחד מהם, צ'כי שעבר ניתוח לשינוי מין וכעת הוא נראה כמו שפם של כוכב פורנו, היו תוכניות אחרות: "העולם הערב".

הוא היה פריק של התכנית, וזכר בעל פה תוכניות שלמות, כולל מערכונים, מונולוגים של עינב גלילי ואפילו איזה טרנינג לבש אברי גלעד בכל סקץ'. לרוע המזל, לא היתה לי אנטנה על הטלוויזיה, ולכן כל מה שיכלנו לעשות בערבים היה להקפיץ אבנים קטנות על המים באמבטיה. החלום האמיתי שלו היה להיות אלטע-זאעכן כושל באיזור הפריפריה, עם העדפה אל נתיבות (משום שהזכירה לו את 'נביעות', המותג שהיה תשוקתו הבלתי-מתפשרת).

'אלטע-זאכענינג', או לחלופין 'קנייה ומכירה של נכסים מתפוררים בע"מ', היא פנטזייה אבל גם טאבו - כמו גילוי אריות פראיים ליד הבית כשיוצאים לגנוב את מגזין 'אצבעוני' מתיבת הדואר של השכנים הרומנים חולי האלצהיימר על הבוקר.

ועכשיו אני שוכב לי על הגב, על גבי הרצפה הקפואה בחדר שלי, מביט אל התקרה הלבנה שמעליי, עוצם עיניים ונזכר בכל הזמנים המופלאים שהיו לנו ביחד, כשהיינו כמו ישות אחת גדולה ונטולת-דאגות. בזמנים שהיית מגיעה אליי הביתה בלילות קרים, עטופה במעיל הלבן שלך, ומחייכת אליי מבעד לעינייך הנוצצות, והייתי מחייך אלייך בחזרה והיינו מתענגים על הידיעה שיש לנו את כל הלילה לבלות יחד, אחד עם השניה. במחשבה לאחור, אני חושב ששניינו בסך הכל ניסינו לאסוף זכרונות. אני הייתי שרוי במרה שחורה, והיו לי חזיונות, ודמיתי במוחי כיצד יראו הימים בהם אהיה זקן אפור ומקומט, כשכל מה מה שיוותר לי בחיים היא העובדה שאני עדיין בחיים, ושאריכות ימיי היא ברכה ולא קללה, הימים בהם אני אתרפק, בין היתר, על טעמך המתוק. על איך היינו נצמדים חזק-חזק כדי להרגיש את חום הגוף האחד של השני. עם כל שנייה שהיית איתי הייתי מרוויח נצח של אושר וכל שנייה בלעדיך הייתה כמו נצח של ייסורים.

אני זוכר איך בפעם אחת, כשהיית במקלחת, נכנסתי אל החדר לקחת את התרופה שלי. החדר היה אפוף אדים, וזה הרגיש כאילו נכנסתי אל עמק ירוק מכוסה ערפילים. מבעד לזכוכית ראיתי רק את הצללית המושלמת שלך, מעין דמות אפורה ומהורהרת שכזו. מההיכרות שלי עמך, הייתי בטוח שאת שוב שקועה במחשבות שלך. את בטח חשבת על הלימודים שלך, ומה תעשי כשייגמר הסמסטר. את לא הסתבנת, או חפפת. הבחנתי שזרם המים בכלל לא נוגע בך, אלא עובר מצד אחד של הצללית שלך אל הצד השני שלה, כאילו חותך דרכה. באותה השנייה התגנבה לתוכי המחשבה שאת בוכה. לבטח מי הברז נועדו להסוואה, לכסות על מי ברז-עינייך, חשבתי. "את בטוח שוב בידכאון" - אבל הייתי חייב לבדוק את זה, רק כדי להיות בטוח.

התקרבתי לאט אל המקלחון תוך שאני בוחן בזהירות את הצללית - לא הייתי בטוח אם שמעת אותי נכנס אל החדר או הבחנת בנוכחותי, וניסיתי שלא להבהיל אותך. זה לא נראה כאילו ניסית לחתוך משהו, או לפגוע בעצמך. הגוף שלך, באותה התקופה, כבר לא ספג את פגיעות ההתמכרות לאנדורפינים, ואת לא היית זקוקה לשום משככי כאבים. קראתי בשמך, בשקט, השתמשתי בטון שאת אוהבת, ובדיוק בעוצמה בה תוכלי לשמוע אותי מבעד לקול זרם המים. חיכיתי שנייה או שתיים ולא ענית, אז קראתי בשמך שוב, הפעם מעט חזק יותר. דממה.

"Life can be fatal". כשהוילון הורוד שבחרת בעצמך מאיקאה בחורף הקודם הוסט לבסוף, את נגלית לעיני, עיניך התכולות בוהות פתוחות לרווחה ובוהות קדימה, כל הגוף שלך מכווץ ואת כולך מצומררת. בשנייה הראשונה הייתי בהלם, הדבר שקפץ לי לראש הוא שנכנס בך דיבוק, ורציתי לצעוק "דיבוק צא", כמו שעושים חצי-כבדיחה. את לא היית מפוקסת, נראית כאילו הגוף שלך הוא איזשהו כלי הכלה למשהו לא ברור. קראתי בשמך, שוב ושוב ושוב, ואז התחלתי לצעוק, וניערתי אותך, בהתחלה ברכות ואז בעוצמה. ואת נשארת קפואה, ואני לא ידעתי אם זאת סוג של בדיחה, אולי את כועסת, אולי עברת התמוטטות עצבים, אולי זה איזשהו כדור חדש שהתחלת לקחת וזאת תופעת לוואי, או אולי תופעה רצויה. נכנסתי למעין פאניקה. לא פאניקה של צרחות, טירוף ואובדן חושים אלא מעין פאניקה רגועה כזאת. כחלק מעבודתי כמנסר שנהבי פילים זעירים מפורמייקה כבר נתקלתי בלא-מעט דברים משונים מאלו בחיי.

בחיים אחרים, הייתי מאמץ אותך כבובה אנושית, הייתי מקבל בזרועות פתוחות את המוות החי הזה שהפכת להיות - מעין פסל שבור של השטן, של מלאך-המוות. הייתי מעדיף לראות שלולית של דם וסכין גילוח, ולא לראות שתי שלוליות כחולות, משום שהדם מתנקז ומתקרש ואילו האגמים הכחולים לא מתייבשים לעולם, מהם אני לעולם לא יכול לברוח, וגם את לא - שנינו שוקעים בהם לנצח. לקחתי את היד שלך שהייתה קפואה, ניסיתי את כל התכסיסים שלמדתי בקורס דמיון מודרך אבל זה היה כאילו דיברתי אל לוח שעם. הצצתי לכיוון גבך, לא היה שם שום סימן לחבלה, רק מרחבים ארוכים וריקניים של בשר אנושי.

לבסוף הרמתי אותך על גבי, והתחלתי לשאת אותך מחוץ לחדר. טיפות של מים טפטפו מרגלייך, יוצרות שביל של כתמי מים עכורים על הרצפה המבריקה. נכנסתי אל חדר השינה והשכבתי אותך על המיטה, על גבך. עדיין היה לך את אותו המבט המהופנט, ואני חשבתי מה עליי לעשות. הרפלקס הראשוני שלי היה כמובן לשלוף את הטלפון הנייד שלי מהכיס ולחייג למוקד החירום של מד"א, אולם משום מה החלטתי שזה לא מה שיעזור לך הפעם. הוצאתי מתוך הארון סדין לבן, כיסיתי אותך בו, ונעמדתי ליד המזרון. הכול הפך להיות שחור מאותה נקודה.

עד שהתעוררת מהתרדמת - כמה ימים מאוחר יותר - הדבר היחידי שרציתי באמת הוא לספר את הסיפור מהסוף להתחלה, כדי שיהיה לו סוף שמח. התסריטים הנוראים שהתרוצצו בראש, על האובדן ועל הבדידות - הם עברו לי מאוזן לאוזן כל הזמן. הם היו שם בעיקר חלומות שלי, שם נרדפתי מדי לילה בלילה. הייתי משוכנע כי המצב הנפשי הרעוע שלך הוא באשמתי הישירה - מעוותת המחשבה ככל שתהיה. תמיד ניסיתי לעזור לך, להשגיח שלא תעשי "שטויות" - בכלל לא היה אכפת לי איך מזוג אוהבים הפכנו לסוג של.. אני אפילו לא מסוגל להגדיר. אבל בכל נקודת זמן את תמיד היית בלבי.

החזרה שלך לחיי הייתה איטית, כמעט בלתי-מורגשת בתהליך, עם המון עצירות מוחלטות ואינספור נסיגות, כמו סוג של ריקוד. אני תמיד ניסיתי לדחוף אותך קדימה, אבל על כל שני צעדים שהולכתי אותך קדימה היה נדמה שאת נדחפת אחד אחורה, והמון פעמים אחרי כל צעד קדימה היית נופלת שניים אחורה. הרגשתי כאילו אני דמות באיזה משחק וידאו, שרצה בין השלבים, אוספת מחטים וטבלאות של כדורים ונזהרת ממפלצות של התקפים, של התפרצויות בכי ושל אינסומניה שמטשטשת את השפיות. אבל בסוף, לאחר מאבקים רבים, עליות ומורדות, בסוף הצלחנו. אני הצלחתי.

בלילה שזה קרה, את נכנסת אל חדר המיטות עם מבט אפל. את הבטת ישר אל תוך עיניי. לבשת את כותונת-הלילה הלבנה והסקסית שלך, שהייתה תלויה על גופך בצורה שתמיד כל-כך גירתה אותי. נעצרת שם לכמה שניות - מספיק כדי שאוכל לתת בך מבט סוקר ומקיף מהראש ועד כפות הרגליים, ועם מספיק זמן להתמקד באיברים הבולטים שלך, ואז התקרבת אל המיטה, לאט-לאט, אל עבר ידיי הפרושות לפנים. כרכתי את זרועותיי סביב גופך, מלטף את עורך מבעד לבד הדקיק ומרגיש כמה את חמה. הריח שלך היה מתוק, נעים. הוא לא היה "כבד", הוא לא חרך לי את האף כמו ריח הבשמים של בחורות אחרות: הריח שלך השתלב בדיוק, נכנס במדויק למרווח סקאלת הריחות שהם מצד אחד בעלי נוכחות, אבל מצד שני לא אינטנסיביים מדי, ולא גורמים לי לקוצר נשימה. את נשענת קדימה, נשקת לי על השפתיים נשיקה זריזה כזאת, והתרחקת כל-כך מהר, וחייכת, ואמרת "היי" - כאילו כדי לשגע אותי בכוונה, כאילו תקפת אותי בבליצקריג.

משכתי אותך אליי, בכוח. צחקת - אהבת את זה. התחלנו להתנשק, בפראות, כל שניה בה השפתיים שלנו צמודות והלשונות שלנו מחליפות מהלומות גורמת לגופי להתחמם, ללב שלי לפעום חזק יותר ולכלי הדם במפשעה שלי להתמלא יותר ויותר. כל רגע שבו אני מרגיש את השדיים שלך נמחצים על חזי, שהידיים שלי מסמנות מחדש את קימורי גופך, הוא כמו שוט של אלכוהול טהור, כמו מנת סם.

אני חושב שזה היה הפורפליי הכי ארוך שהיה לי בחיים, איבדתי לגמרי תחושת זמן אבל אני בטוח שחלפו בכיף כמה שעות טובות. הבגדים התקלפו מעלינו כמעט מבלי ששמנו לב - אני לא זוכר שאף אחד הוריד משהו מהשני.. אלי הם פשוט נקרעו, אולי קרענו אותם תוך כדי, אני ממש כבר לא בטוח. את נעת עליי קדימה ואחורה, מתחככת בי, מחממת אותי כמעט עד הקצה. נהיה לי כל כך חם והכול התחיל להתערפל לי מסביב, כשהדבר היחידי שנראה ברור יותר ויותר הוא את. את היית כל כך רטובה למטה ושיכורת-תשוקה, אני לא חושב שאי פעם רגש, תאווה, תשוקה ואהבה והתחושה של "אני אמות למענך" השתלבו כל כך נכון ובצורה מושלמת בכל חיי.

כמו כל גבר, גם אני הפכתי להיות תלותי-מדי במה שאנשים אחרים, במיוחד בנות המין השני, חושבים עלי. הייתי אומר לעצמי "קיבינימט, בשביל אני צריך את זה? בשביל מה אני צריך את החרא הזה? אני בנאדם חצי-אינטליגנט, אני לא צריך אף אחת שתהיה כמו מראה על הקיר בשבילי, בשביל איך שאני נראה. אני מי שאני: סופרמן בעולמי הקטן". זה הכול היה סוג של פנטזיה מטופשת, כמו אוננות מוחית. אבל הפעם אני לא יכול לברוח ממך - לא יכול לברוח מהמציאות: אני חייב להוציא אותך מתוך המוח שלי אבל הפעם את שם רק כאשר אני עוצם את עיניי ואין לי לאן לברוח. תמיד הייתי רגיל להביט בך ועכשיו אני יכול לעשות הכול חוץ מלהביט בך, ובכל פעם שעיניי נעצמות בחלק האחורי של הראש שלי את עומדת שם, בלרינה בשמלתה הלבנה, על תיבת הנגינה, רוקדת למעני ריקוד של מוות וכתמים בצבע שני של דם ניתזים לכל עבר: על שרפרף עץ-האלון, על מתלה המעילים הישן, על מאורר התקרה הדומם, על הקירות הצבועים בירוק-דהוי של חוסר-טעם הסוגרים עלינו בחדרי הקטן.

משהו הלך לאיבוד, משהו הרגיש חסר. אני אפילו לא נגעתי בך יותר. בהתחלה זה העיק, זה הרגיש כאילו החום האנושי עבר. עמדנו במרחק של מטר לפחות בכל פעם שדיברנו, ותמיד נתתי לך להתיישב ראשונה על כל ספסל, כדי להיות בטוח שאני אשב במרחק הכי גדול שאפשר ממך. אחר כך זה התחיל להרגיש מוזר, מוזר מדי אפילו. ואז התחלתי להרגיש כמו חיה בכלוב, וכל נגיעה קטנה שלנו אחד בשני, אפילו הקטנה ביותר, אפילו המקרית וזאת שמעל חמש שכבות לבוש, אפילו היא הייתה מספיקה לנו כדי להתחרמן האחד מהשני ממש ברמות שלא ייאמנו, כמו להתרגש מברכיים חשופות לפני שמונים שנה.

והלבבות שלנו הרגישו כל כך מזויפים כשהדופק שלך האט ואת היית כולך כמו נייר מצהיב. זאת הייתה יכולה להיות פרידה, היה עדיף שזאת תהיה פרידה - זאת הייתה חייבת להיות פרידה. לפעמים כשדברים כאלה קורים אתה מרגיש כאילו אתה לוקח חלק מהאדם השני כבן-ערובה. החלק שלי שלקחת למשמרת ישב כפות על כיסא במרכז של חדר חשוך ואלוהים, את לא היית חייבת לירות בו. שום דבר לא חייב למות, בבקשה.

האמת, במחשבה שנייה, אולי אפשר לתת לדברים למות. אפשר לגנוב איזה נשק מחייל או מנשקייה של בסיס צבאי, ולצאת למסע הרג מטורף שיכלול ירי בשלושים ושלוש מעלות על פיסטוקים קנדיים. תמיד שנאתי את הפיסטוקים הקנדיים האלה, את הדרך בה הירוק שלהם יותר יפה מהירוק של הפיסטוקים שלנו. זה עשה לי רגשי נחיתות, מאז ומעולם. זה הרגיז אותי. לבני-אנוש, אחד הדברים הקשים ביותר הוא לדעת שיש מישהו יותר טוב ממך, בין אם הוא עומד מולך ובין אם מרוחק ממך כמה אלפי קילומטרים בקו-אווירי. אבל אני סוטה.

על המחצלת במרכז הסלון ישבה כלבת צ'יואואה ניגרית והפליאה בנגינה על הפיקולו שלה. מדי פעם היא שחררה לאוויר איזו הערה צינית, איזו נפיחה ריחנית או סתם קללת עסיסית. ואני עמדתי מנגד, והבטתי בערגה כיצד השמרים מתחילים לתפוח ולהשמין להם, כיצד הם שוב הופכים להיות כמו חמותי, שהקוטר שלי גדל מדי יום פי שתיים. אבל החזקתי את עצמי, לא אמרתי דבר. העדפתי לא להגיד שום דבר משום שזה היה מעין מיקרו-ניהול שלי לברוח ממריבות עכשיו, לחמוק בכל פעם באלגנטיות מטווח של כל זוג נצים. הייתי בתקופת שאנטי בחיים, אבל הייתי חייב לחמוק מכל ההרגלים הישנים שלי. גם ככה כל הזמן קראו לי הטמבל של הכיתה. ואני שנאתי אותם, הו כמה ששנאתי אותם. והייתי מסוג האנשים הלא-צפויים האלה שסופגים וסופגים כמו חיתולים רב-פעמיים אבל מתישהו הקיטור יוצא החוצה והוא חייב לצאת החוצה בצורה הכי אגרסיבית שיש. אז הם היו לועגים לי ושמים אותי ללעג ולקלס וזה היה נמשך כמה ימים, אולי כמה שבועות ואולי אפילו שנה, אבל אז לפתע, ללא שום אזהרה מוקדמת, הייתי מעיף את הפקק למעלה בבום אדיר, ויוצא במסע טירוף והרג וקוטל את כל מי שמסביבי. וזה לא שהייתי איזה בריון או איש חזק מחן הרגיל, פשוט שכאשר לאדם יש מספיק טירוף, אז אפילו אם הוא חלשלוש שונא-תרד שכמוני, אז הוא יכול לשבור את הצלעות ויותר מזה לכל האנשים בסביבה. אבל הייתי חייב לקחת אחריות על המעשים שלי לאחר מכן משום שברגע שכל הקיטור היה משתחרר אני שוב הייתי כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. אמנם הרגשתי רגוע, מאושר, כמו אחרי אורגזמה, אבל כשהשוטרים תופסים אותך עם האבזם של החגורה פתוח אחרי שהשארת שובל של איברי אדם כרותים מאחור – בוא נגיד שזה לא התסריט האידיאלי. אבל בפעם האחרונה שזה קרה לי הצלחתי לחמוק אל מקסיקו-סיטי, או מקסיקו-שיטי כמו שכיניתיה.

הדבר הראשון שעשיתי כאשר הגעתי לשם הוא ללכת אל זונה. נערת ליווי, פרוצה. כל העסק הרגיש ממש מוזר, כי אני אף פעם לא הייתי אצל אחת כזאת, אבל זרמתי. זה דווקא היה די משעשע.. בהתחלה עם כל הנעימות וזה, כי הייתי די מבויש ולא שתיתי טקילה כמו שעושים מרבית הלקוחות "בתולי שרותי-המין" באותו האזור. היא הכניסה אותי לתוך חדר מבעד לוילון של חרוזים רעשניים ודווקא הייתה שם אוירה מאוד נעימה, שום דבר לא הרגיש זול והיא אמרה לי באנגלית של קלאסה גבוהה שהיא לא חולה והראתה לי אישור מתאים מבית החולים המקומי או משהו, מה שנראה לי אמין (ולמרות שלא נדבקתי בשום דבר, תודה-לאל, טפו-טפו, עדיין אני בטוח שזה היה אישור מונפץ אבל שיהיה, זה בטח "אחד מן הקטעים האלה שמספרים אחר כך לנכדים"). לקח לה כמה רגעים להבין שאני מסוג הלקוחות הלא-אלימים, מאלה שלא יוזמים, אז היא פשוט התנפלה לי על המכנסיים וזה. התפדחתי מזה שקלטתי שאני באתי עם תחתוני המייטי-מאוס שלי, ופחדתי שהיא תצחק אבל היא לא צחקה, היא התעלמה מזה כמו גדולה והתחילה לעבוד לי על ה-אתם-יודעים-מה.במקצועיות של אישה עובדת ותיקה. אז היא עבדה, ועבדה, והמשיכה לעבוד ומה היא לא ניסתה: יד ימין עד שהתחילה לכאוב, יד שמאל עד שהלכה לה, הלסת עד שנגמר לה הכוח, אפילו את כפות הרגליים שיחסית היו לא הכי נעימות למגע, אבל שום דבר לא הצליח לה. מההתרגשות שלי כנראה. בסוף היא התייאשה, אבל באמת ראיתי את הפנים המתוסכלות שלה. היא שאלה אותי אם היא לא מגרה אותי, השבתי לה שהיא כן, ואז היא שאלה אם היא רוצה שהיא תעשה משהו אחרת ואני עניתי שלא כי היא לא אשמה והיא עושה את כל הדברים בדיוק כמו שצריך. היא המשיכה לנסות, שוב סבב של כל האיברים שלה, ועדיין שום דבר לא הלך. בסוף התייאשה, אמרה לי בקול הכי מתוסכל בעולם שהיא תחזיר לי את כל הכסף ולי כאב הלב. אמרתי לה באנגלית הממש-לא-איכותית שלי עם העיצורים הדגושים הישראליים שלי שזה בסדר גמור ושאני אעשה לבד ואכן תוך מספר שניות הגעתי אל פורקני, כאשר מיד לאחר מכן הגברת חסרת המזל שלי מחייכת אליי. היא העירה איזו הערה תמימה באנגלית שלא ממש הבנתי והנה הנהנתי ואפילו נתתי לה טיפ, טיפ של אמפתיה.

כאשר יצאתי מהשוק עם הפלפלים וקלחי התירס נתקלתי בטוביה צפיר. לא ממש האמנתי שאני רואה את טוביה צפיר, כי מה לו ולשוק באמצע מקסיקו-סיטי. הוא לבש משקפי שמש שחורים ומין בגדים היפיים שהיו הכי לא קשורים למה שהלך שם. הוא הלך באותו הכיוון שלי אבל מעט יותר מהר, אז האצתי את הצעדים שלי וטפחתי לו על שכמו. הוא לא הסתובב לכיווני, כנראה כי חשב שזהו איזה קבצן או שודד או טעות בזיהוי כי מי כבר יבוא אליו בשוק של מקסיקו-שיטי, אבל אחרי טפיחה נוספת הוא כבר לא יכול היה להתעלם. הצגתי את עצמי, כנקניק קבנוס ישראלי מטונף אשר ברח מארץ הקודש בעקבות אהבה שאבדה, והוא חייך. היה ניכר עליו שהוא לא מרגיש בנוח בכל הסיטואציה, ושהוא רוצה להמשיך בחופשה שלו בגפו, מה שאני לא הצלחתי להבין באותה העת, והנחתי שהאובר-חברותיות שלו היא הסימן שלי להישאר. אז נשארתי איתו למשך כל אותו היום, ולמרות שלא הבנתי שבכל פעם הוא מנסה לחמוק ממני, בסוף הצלחתי להתגבר עליו, והנוכחות העליזה אך חסרת-הטאקט שלי הפכה להיות מאוד רצויה. הוא התחיל לאהוב את העובדה שיש לו גרופי שהולך איתו לכל מקום וסוחב לו את תיק הגב. בכל אופן, התיישבנו באיזה דוכן טאקו'ס והזמנו. הוא הזמין אחד עם גואקמולי ואילו אני בחרתי אחד עם רסק עגבניות. אכלנו לנו, והוא אפילו נתן לי לטעום מן המנה שלו, ולכן גם אני נתתי לו לטעום מן המנה שלי – מעין אחווה צבאית כזאת של חברים טובים. לאחר שסיימנו הוא דפק את הגרפס הכי אדיר ששמעתי מזה זמן רב, מעין פרץ אויר שכזה אשר גרם לכם העיניים של האנשים בשולחנות אשר מסביבנו להביט בנו בפליאה, אבל טוביה אמר "חן-חן" ועוד איזה משהו בספרדית שלא הבנתי וכולם מסביב התפוצצו מצחוק. בנקודה זאת הבנתי שטוביה הוא קליבר על, ומסוג האנשים האלה שאחר-כך מספרים עליהם לנכדים. אבל זאת הייתה שירת הברבור שלי, כי למחרת קבלתי טלפון מהוריי על מותה של דודה של בעלת המכולת השכונתית שלנו, ונאלצתי לשוב ארצה בחסות החשיכה וביחד עם קבוצה של פועלים תאילנדיים דרך הגבול של מצרים.

כאשר חזרתי אל הדירה הישנה, את שמחת לראות אותי, ממש בצורה מפתיעה. את קמת, לשנייה אחת הייתה דממה, כאילו את לא מאמינה שאני שם. באמת לא האמנת שאני שם. רצת אליי, קראת בשמי וזה היה חיבוק מדהים. בעלך יצא החוצה מן המטבח ואת עשית בינינו הכרות. לחצתי לו את היד – הייתה לו לחיצת יד חלשה מאוד. אמרת שהילד ישן ולקחת אותי לחדר שלו לראות אותו שוכב בלול, מוקף בשלושה מפזרי-חום. אמרת שיש לך עוד אחד, "בתנור" (ליטפת את הבטן שלך בעיגולים). חייכתי, חייכת בחזרה. בעלך נכנס אל החדר, הביא לנו שתי כוסות של צ'יי, וכמה עוגיות וניל, ויצא. נשארנו בחדר ודיברנו. סיפרת לי על הלקום בלילות כדי להניק, אני סיפרתי לך איך טוביה ינק טקילה במסבאות. שאלתי אותך למה עזבת אותי, למרות שידעתי שאת מעולם לא עזבת אותי באמת. את הצבעת עם ידך על שעון הקיר, שהראה בדיוק על חצות, ואז רצת אליו בספרינט ופתחת אותו. בתוך השעון היה מעין שער בין-עולמות, כמו שרואים בסדרות מדע בדיוני. שאלת אותי אם אני מוכן להכנס לשם – עניתי שלא, אבל נכנסנו בכל זאת.

בתוך עולם הקסמים המדהים הזה את היית בוב הבנאי ואני הייתי אורנה בנאי. את טיגנת קישואים והרבצת לי עם פירורים של ביסלי גריל עד שלבסוף החלטתי שאני רוצה להיות אוהד של בית"ר רעננה. הלכנו למשחק אחד, להתרשמות, והקבוצה הפסידה. ישבנו שעה אחרי המשחק וקיללנו את כולם: את השחקנים, את המאמן, את מוני מושונוב ואת מוש השור. קיללנו גם הרבה אחרי שכולם עזבו. אבל בשבת שלאחר מכן הם ניצחו, והביאו גאווה גדולה. פרצנו אל המגרש והרמנו את הקפטן על הכתפיים. הוא היה קצת המום, אבל זה ירד לו כשבטעות הפלת אותו והוא חטף זעזוע מוח ואיבד את ההכרה. את צחקת והנחת את המגף שלך על הראש שלו, כמו מאפיונר, כמו נפליאון. התחשק לי גבינת שמנת "נפוליאון" אבל לא היה בנמצא אז נסענו אל יער חדרה כדי לנגב לבנה עם פיתה עירקית שרופה. ג'ימי ניסה למכור לנו ניקוטין מאודה בתוך קרטון של מיץ גויאבות טורקי. החלפתם מספרי איי-סי-קיו כמו שני ילדים בני שלוש-עשרה. ואז התוודיתי בפניך:

האמת שנמאס לי מאנשים. הם כולם אותו הדבר. כולם אוכלים אותו דבר. כולם שותים אותו דבר. כולם קוראים את אותם העיתונים. כולם שומעים את אותה המוזיקה. כולם אותו הדבר. אנשים כמו צעצועים. ואתה מתחיל את הקשר וזה כמו לגלות את הירח. ובימים הראשונים הכול זורח. אבל אז הצעצוע מתחיל לשעמם. ומחפשים סיבה למה לא לזרוק אותו לפח ביחד עם כל הצעצועים האחרים. ואז מוצאים, וזה אפילו לא כל כך קשה. ואז הוא הופך להיות אקס-צעצוע. ומדי פעם אתה מוציא אותו מתוך הפח ומעיף בו מבט ואומר "אולי נחזיר?", ובאמת לפעמים אתה מתפתה ומחזיר אבל בדרך כלל אתה תזרוק שוב ותגיד "נזכרתי מה היה הקלקול שלו". אבל אולי תהיה פעם, אולי יותר, שתמצא צעצוע יפה ואולי תחליט משום מה שאתה נקשר אליו. ותביא איתו לעולם צעצועים כאלה שאי אפשר לזרוק לפח (בלי להיענש בכל אופן) ויהיה נחמד לך עם הצעצועים האלה כי הם יהיו כמו פלסטלינה ותוכל לעצב אותם איך שיתחשק לך, וזה יהיה לך חוויה אחת גדולה. ואתה תזדקן ואולי הצעצוע הזה שעשית בעזרתו את הפלסטלינה – אולי אתה עדיין תהנה לשחק איתו כי יהיו לו שדרוגים, או שאולי כל פעם תגלה פונקציות חדשות שהוא יודע לעשות. אבל מי צריך את כל זה? בעצם מי יודע? אף אחד לא יודע, אבל יש סיכוי שזאת רומי אבולעפיה!! היא יושבת עכשיו ביפו, דווקא לא ליד המאפיה עם אותו השם, ומפצחת גרעיני חמניה. אפשר לגשת אליה, אם היא לא עסוקה, בצורה עדינה שכזו, ולשאול אותה. אולי היא תגיד לכם, אולי היא לא – זה לקחת צ'אנס. אבל אתם יודעים מה – זאת תהיה חוויה נחמדה בכל דרך שתסתכלו על זה.
© 2012-2019 Yaniv Klein
Valid XHTML 1.1!